סליחה בידי אדם | שמעון קליין

מצד אחד, חטא העגל הוא מעשה בלתי נסלח. מצד שני, ה' אינו באמת רוצה להשמיד את ישראל. יש רק פתרון אחד לסתירה והוא נתון בידיו של  משה 

משה נמצא על הר סיני, קרוב אל ה', ולמרגלות ההר חוגגים בני ישראל סביב עגל הזהב. "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם", הם אומרים, אוכלים, שותים וקמים לצחק. תגובת ה' אינה מאחרת לבוא (שמות לב, ט–י):

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא. וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל.

ה' משתף את משה בתוכניותיו ביחס לגורל העם. התבוננתי בעם הזה, הוא מספר לו. הם קשי עורף, עיקשים בחטאם, ואני עומד לגזור את גורלם. בדרך אל המימוש הוא מבקש ממשה: "ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם". בקשה זו מעוררת מחשבה. בצורתה הגלויה פירושה "הנח לי, ואל תתערב בשעה שאני מכלה אותם". אבל הקשבה עמוקה למילים מלמדת על הכוח הנתון בידי משה לעצור את הפורענות. אם ישאל את עצמו "מדוע ה' מספר לי על יכולתי זו?" הוא עשוי להיוודע לקול נוסף הרוחש מתחת לפני השטח.

איור: מנחם הלברשטט

איור: מנחם הלברשטט

דרמה מאחורי הפרגוד

כלל לא מובנת מאליה היא תגובת משה (שם, יא–יג):

וַיְחַל משֶׁה אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהָיו וַיֹּאמֶר לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה. לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ. זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם.

משה מתייחס אל בקשת ה' הגלויה להניח לו להשמיד את העם, וכנגדה הוא טוען שלוש טענות: "למה ה' אתה כועס על עמך אשר הוצאת ממצרים ביד חזקה. האם תרצה לאבדו כעת?"; הוא מוסיף ושואל: "למה יאמרו מצרים ברעה הוציאם כדי להרוג אותם בהרים?"; והוא גם מזכיר את שבועת ה' אל האבות. בזיקה לטענות אלו הוא פונה אל ה' בבקשה: "שוב מחרון אפך והנחם על הרעה לעמך".

טיעונים אלה מעוררים שאלה: מה היה קורה אילו לא שאל משה את שאלותיו אלה? האם היה ה' מתעלם מעובדות יסוד אלו? וכי באמת חשב לעבור על שבועתו לאבות ולהשמיד את העם?

פניית ה' אל משה ותגובתו של משה אליו מהוות חלון הצצה אל המתרחש מאחורי הפרגוד. "הרף ממני" אומר ה' למשה, אך בלבו הוא חפץ בהתערבותו. ומדוע הוא אינו אומר זאת בפירוש? ומדוע לובש האירוע אופי של עימות מתמשך בין ה' לבין משה?

שאלות אלו מציפות נושא העומד בלבה של ההתרחשות על ההר. בעיצומו של המעמד הגדול פנו בני ישראל לאלוהים אחרים, ועל כך הם נתבעים. מנקודת מבט אלוהית גבוהה זהו אירוע בלתי נסבל ובלתי נסלח. לצד זאת, ה' אוהב את עמו. הוא הוציאם ביד חזקה ממצרים והוא גם נשבע לאבות. שני קולות אלו יוצרים סתירה שבמבט ראשון אינה ניתנת לגישור. אילו ייטה אלוהים אל טהרת השמים – יאבד העם. אילו ייטה אל הסליחה ואל הפיוס, יאבדו השמים את גובהם ואת זוהרם. וגם אם ירמוז למשה לפייסו יאבד הזוהר – "כל האומר הקב"ה ותרן הוא ייוותרו חייו", אומרים חכמים על ויתורים מעין אלו. דרך אחת ויחידה עשויה לחלץ את האירוע מן המבוך שבו הוא נתון: יוזמה של משה. במצב שבו משה ייזום, בניגוד לציווי ה' המפורש, ועל אחריותו שלו יוביל תהליך שסופו סליחה ומחילה, עשויה הסליחה להביא לידי ביטוי את אהבת ה' לבני עמו, מבלי להפיל את השמים שמעליה.

סוד ה' ליראיו

משה מבין את המשוואה, והוא אכן נחלץ, מתייצב ומוביל את אחת מן הדרמות הגדולות במקרא: להציל את העם מחרון אפו של ה'. במשך למעלה משישים פסוקים הוא שואל את השאלות הנכונות, מבהיר שהוא אינו עומד לוותר, ומרחיק לכת עד כדי האמירה: "ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת". תוך כדי התהליך הוא גם בא אל הקרבה הגדולה ביותר שהייתה אי פעם בין אדם לבין ה': "וְדִבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ".

ביטוי פלאי למידת הערבות שהייתה למשה לתהליך המחילה משתקף בדברי ה', הנענה לבסוף להפצרותיו:

וַיֹּאמֶר הִנֵּה אָנֹכִי כֹּרֵת בְּרִית נֶגֶד כָּל עַמְּךָ אֶעֱשֶׂה נִפְלָאֹת אֲשֶׁר לֹא נִבְרְאוּ בְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הַגּוֹיִם וְרָאָה כָל הָעָם אֲשֶׁר אַתָּה בְקִרְבּוֹ אֶת מַעֲשֵׂה ה' כִּי נוֹרָא הוּא אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה עִמָּךְ (שמות לד, י).

לא עם "העם" נעתר ה' לכרות ברית, אלא עם "עמו של משה". הוא גם מבטיח לעשות נפלאות שייראו "לעם אשר אתה בקרבו". ולבסוף – לא עם "העם" כשלעצמו אני עושה, כי אם "אשר אני עושה עמך" – כמנהיג שנטל על עצמו את הערבות ואת האחריות לקיומו של התהליך.

חכמי תורה שבעל פה רואים בעימות שהתחולל בין ה' לבין משה על ההר מקור לקיומה של תורה שבעל פה (מדרש תנחומא וירא, ו). בדומה לחלוקת התפקידים בין ה' לבין משה, מתקיימת חלוקה מקבילה בין תורה שבכתב המשמיעה את קולם של השמים לבין התורה שבעל פה המשמיעה את קולם של בני האדם. חכמים גם מייחסים לתורה שבעל פה את המילים "סוד ה' ליראיו". סוד זה עמד בבסיס תעוזתו של משה על ההר, המתוודע לקיומו ונחלץ לממשו. סוד זה גם עומד בבסיס קיומה של תורה שבעל פה, המבקשת להשמיע בבהירות רבה את קולם של בני אדם, ובעומקיה נתון "סוד ה' ליראיו". #

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ז אדר א' תשע"ו, 26.2.2016

מודעות פרסומת

פורסמה ב-28 בפברואר 2016, ב-גיליון כי תשא תשע"ו - 968 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: