בשבי האי–רציונליות | שלום רוזנברג

 

אב המכה את בנו חושב שהוא מחנכו אבל לעתים הוא מרחיקו בכך ממנו ומתורתנו. על "לפני עיוור" בעולם החינוך

ברשימתי זאת מבקש אני להמשיך ולדון במצווה שהזכרתי בשבוע שעבר: "וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל". אדגיש שוב שמצווה זאת הפכה עיקרון מנחה בתחומים רבים ושונים. עד כדי כך התפתחה והתפרסה משמעותו של דין זה, שאפילו מצאנו חכמים שראו לנכון לדון ולברר האם מי ששם מכשול לפני עיוור כפשוטו נמצא עדיין בכלל איסור זה! על כך דנו מספר מפרשים, וביניהם הספר הקלאסי "מנחת חינוך". גם בעל "משך חכמה" התייחס לעניין וכתב: "הכותים [השומרונים] מפרשים כמשמעו, שלא ייתן אבן לפני עיוור בדרך להפילו, וכן הוא אמת". אכן הוא הסיק שהשם מכשול לפני עיוור באמת עובר על האיסור "וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל" אך זה לא היה מובן מאליו בעבורו.

לשמור על הסובייקטיביות

נראה אם כך שטרם עמדנו על מלוא עומקה של מצווה זו. מה מייחד אותה עד שהתרחקה כל כך ממשמעותה הפשוטה? אנסה לענות על תמיהה זו בהמשך לדברי ה"משך חכמה". הבה נחשוב על שני שומרי מצוות, האחד הוא זה המפרש את איסור "לפני עיוור" כפשוטו, והשני מקבל את הפירוש המרחיב של חז"ל. שניהם נזהרים אמנם מלעבור על מצוות התורה, אבל ההבדל ביניהם יהיה דרמטי.  לפי הפירוש המרחיב של "לפני עיוור" אינני אחראי רק על עברותיי שלי, אלא גם על עברות חברי שהייתי יכול למנוע ולא מנעתי! במילים אחרות, נולד כאן עקרון האחריות על מעשי הזולת.

לאחריות הזאת פנים רבות, ונדגים זאת בסיטואציה מסוימת בעקבות חז"ל (עבודה זרה ו, ב): האם מותר לי לקרב כוס יין לנזיר? אני עצמי אינני נזיר. בשבילי המעשה הוא ניטרלי וכשר לחלוטין אלא שמוטל עליי גם להביא בחשבון את עולמו הפנימי של האחר ואת חולשותיו. נאסר עלי לסייע לאדם לחטוא אפילו אם הוא מעוניין בכך. ישנם לא מעט דינים בהלכה הנוגעים לכך, אך לדעתי "לפני עיוור" הוא הכוללני ביותר ונוגע לכל המחזיק ידי עוברי עברה במעשה או במחדל (רמב"ם הל' רוצח פרק יב הלכה יד). לפנינו מצווה ואיסור היונקים מן הסובייקטיביות של הזולת.

הרבה גוונים לדין "לפני עיוור". לפעמים הוא אוסר עלינו להזיק לאחר ולפעמים הוא אוסר עלינו דווקא להינזק בעצמנו. כדי שהדברים יהיו יותר ברורים, מבקש אני להגיע לאחת החזיתות החשובות ביותר שבו הוא פועל – חזית החינוך, הפסיכולוגיה, ובמידה מסוימת יחסי האנוש בכלל. אחד המקורות החשובים שבהם בא לידי ביטוי היבט כזה של "לפני עיוור" מצוי באמרתה של "סוכנת הבית" של ר' יהודה הנשיא. כאשר ראתה אב המכה את בנו המבוגר אמרה על האב שהוא חייב נידוי (מועד קטן יז, א). מקור נוסף, קדום יותר, לקביעה זאת מצוי במשנתו של ר' ישמעאל (שם): "[דתנא דבי ר' ישמעאל]: ולפני עיוור לא תיתן מכשול – במכה לבנו הגדול הכתוב מדבר".

לפנינו נחשפת מלכודת הפוגעת בכל צד. האב חושב שעל ידי מכותיו הוא מחנך נכונה את בנו, אבל במעשה זה הוא דווקא מרחיק אותו ממנו ומתורתנו. המכה הופכת להיות מכשול שיפיל את הבן, ההופך שבוי לרגשות של כעס ובושה. אלא שהמבט ההפוך גם הוא נכון. ההכאה הופכת להיות מכשול בדרכו של האב. גם האב וגם הבן הופכים לעיוורים השבויים בכוחות אי–רציונליים חזקים מהם.

האיום חמור מעונש

האם ההשלכות הרעות של עונשים גופניים תקפים גם ביחס לבנינו הצעירים יותר? אני בטוח שכן, ואביא שני מקורות חז"ליים שאולי נשתכחו במשך הדורות כדי להוכיח זאת. מקורות אלו נמצאים ב"מסכת שמחות", שם שניתן בצורה פרדוקסלית לחיבור הדן באבלות. נחרדתי כאשר קראתי קטעים אלו. ההקשר הוא דיון בהלכות אבלות במקרה של התאבדות, אז נוהגים בהן באופן מוגבל. אך מה הדין במקרים שבהם המתאבדים הם ילדים? נביא כעת את הקטעים הרלוונטיים, תוך שנוסיף השערה על דרך הבנת מנהג ההצבעה על האוזניים – איום ישן מקובל בימים ההם, המצביע על העונשים שצעירים עתידים לקבל, בגלל מעשיהם. וכך כתוב שם:

[דומעשה בבנו של גורניוס שברח מבית הספר, והראה לו אביו באזנו, ונתיירא מאביו והלך ואיבד את עצמו בבור, ושאלו לרבי טרפון ואמר אין מונעין הימנו כל דבר [בדיני הקבורה והאבלות]. 

[ה] ושוב מעשה בתינוק אחר מבני ברק ששיבר צלוחית והראה לו אביו באזנו, ונתיירא ממנו והלך ואיבד עצמו בבור, ובאו ושאלו לרבי עקיבא, ואמר אין מונעין הימנו כל דבר

ומכאן אמרו חכמים אל יראה אדם לתינוק באזנו אלא מלקהו מיד או שותק ולא אומר כלום.

בשני הסיפורים בולטת ההבנה שפעמים רבות האיום מסוכן יותר מאשר העונש. אין כאן התייחסות מפורשת למצוות "לפני עיוור", אבל אין ספק שעיקרון זה עמד בפני החכמים.

הערה אחרונה:  האם מוכר נשק עובר על 'לפני עיוור'? נקרא את פסק הרמב"ם על פרטיו החשובים (הלכות רוצח ושמירת נפש יב, יב–יד על פי עבודה זרה טו, ב): "אסור למכור לגוים כל כלי המלחמה… לא סכין ולא קולרין ולא כבלים ולא שלשלאות של ברזל… ולא כל דבר שיש בו נזק לרבים. אבל מוכרין להן תריסין שאינן אלא להגן…   וכשם שאסרו למכור לגוי כך אסרו למכור לישראל שמוכר לגוי", זהו מעין "לפני עיוור של לפני עיוור",  "ומותר למכור… לחיל של בני המדינה מפני שהן מגינין על ישראל". והרמב"ם מסיים: "כל שאסור למכור לגוי אסור למכור לישראל שהוא ליסטיס… שהוא עור ואינו רואה דרך האמת מפני תאות לבו". פסק דין המדבר אלינו מן העבר הרחוק, כהלכתא לעקבתא דמשיחאֱ! פסק דין יהודי הרודף אותי שנים: אסור למדינת ישראל למכור נשק למדינה בה שולט רודן שעלול להשתמש בו נגד עמו, באופן ישיר או על ידי צד שלישי. "וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל"

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ז אדר א' תשע"ו, 26.2.2016

מודעות פרסומת

פורסם ב-28 בפברואר 2016,ב-גיליון כי תשא תשע"ו - 968, מילה בפרשה / שלום רוזנברג. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: