במירכאות כפולות | הגר ינאי

 

מתמללת קלטות בעיתון ניו–יורקי, שבקושי חשים בקיומה, נחבאת מאחורי ציטוטים עד לידיעה שתוציא אותה מעצמה. ספר מדויק ומינורי על מילים ומה שביניהן

מיליםמילים של אחרים

איימי רולנד

מאנגלית: טל ארצי

כתר, 2016, 220 עמ'

לינה היא אחרונת המתמללות של עיתון "הרקורד" הניו יורקי. היא יושבת לבדה בחדר התמלול הנידח של העיתון, בקומה האחת עשרה, במקום שרגל אדם כמעט אינה דורכת בו, בקצה מסדרון בצבע חולדה. לינה נעולה בחדר שידית דלתו מתפרקת באופן סימבולי. הקשר היחיד שלה עם העולם הוא קלטות לתמלול שמשחילים בחריץ הדואר של דלתה, או לעתים שיחות הטלפון הלא סדירות של כתבים ברחבי העולם שנתקעו בלי המחשב שלהם או בלי גישה לרשת. חברתה היחידה היא היונה המפרפרת על אדן החלון, "נגועה בכינים או בהפרעה טורדנית–כפייתית".

לינה היא נפש שקופה. איש אינו רואה אותה ואינו מתעניין בה. היא צעירה, רק בת שלושים, אבל בעצם זקנה. היא גרה במעונות מוזלים לנשים של צבא הישע, מקום שבו היא עלולה להזדקן ולסיים את חייה בבדידות כמו דיירות אחרות. אפילו מילים משל עצמה אין לה. "לעבודה שלה דרוש ציוד בסיסי: אוזניות, דיקטפון לשמיעת ההקלטות שעליה לתמלל וסבלנות – נכונות לשמש צינור אנושי למילותיהם של אחרים החודרות אל אוזניה, זורמות בעורקיה, ומטפטפות החוצה נסתרות מבעד לאצבעותיה השקדניות".

"מילים של אחרים", ספרה של איימי רולנד, הוא ספר על אנשים שמילים נחוצות לקיומם כמו האוויר שהם נושמים. והוא נכתב כמובן גם עבור קוראים כאלו. המילים, כפי שהן מוצגות בספר, הן יסוד כה חיוני, שאין להתפלא שעבור הגיבורה הן מהוות את היקום כולו, אבל גם סורגים של כלא שאין לפרוץ ממנו ולו במחיר של מוות.

חברתה‭ ‬היחידה‭ ‬היא‭ ‬היונה‭ ‬המפרפרת‭ ‬על‭ ‬אדן‭ ‬החלון צילום‭ ‬אילוסטרציה‭: ‬שאטרסטוק

חברתה‭ ‬היחידה‭ ‬היא‭ ‬היונה‭ ‬המפרפרת‭ ‬על‭ ‬אדן‭ ‬החלון
צילום‭ ‬אילוסטרציה‭: ‬שאטרסטוק

טורפים ונטרפים

איימי רולנד עבדה יותר מעשור כמתמללת בניו יורק טיימס – עיתון ש"הרקורד" הבדיוני בנוי ככל הנראה בצלמו. היא רוקמת במילים עדינות ומדויקות את דמותה האוורירית של לינה, נציגת השקופים באשר הם. לפי האבחנה של לינה, הניו–יורקים מתחלקים לשני זנים: טורפים ונטרפים. וקל לנחש לאיזה סוג היא שייכת. מערכת העיתון מלאה בעיתונאים כוכבים שכלל אינם מכירים בקיומה. הם טורפים מיומנים. שחצנים, דברנים ואקסצנטריים. היא מכירה כל אחד מהם לפי סגנונו ומילותיו ומתבוננת בהם בעין חדה ולא נטולת הומור אירוני. רוב רובם כלל לא יראו אותה גם אם ייתקלו בה פנים אל פנים. הם מתייחסים אליה כאל חפץ שימושי.

ויום אחד מתרחשים בעולמה הקט והצנוע של לינה שני מאורעות. האחד הוא הכתב לעניינים מקומיים שנכנס לחדרה. "הוא חתיך בסגנון קצת מלוקק, צעיר, שזוף, בניגוד לרוב הכתבים שבגון הניאון. מאז ומעולם חשה המתמללת חשדנות קלה כלפי העור שלו, שנראה מוחלק ונטול ריח כמו קרח יבש, כאילו עבר פלסטיזציה. הוא נראה לחוץ, וזה עושה אותו קצת יותר נסבל. ראסל".

היחסים המתפתחים בין לינה לראסל מדגימים את האיפוק הסגנוני של רולנד. הם מתוארים באופן כה מינורי עד שכמעט קשה לקרוא להם קו עלילתי מרכזי. משפטיה של רולנד מלוטשים והיא מדייקת עד אין קץ בדימויים ומטפורות. לעולם לא תתפסו אותה במילת תואר נדושה. היא לא תכנה חדר בשם "אפור" אלא "בצבע של סמרטוט ישן". וכאן יש לציין לטובה את המתרגם טל ארצי ואת עורכת התרגום יעל ינאי שהעבירו את הסגנון המוקפד הזה לעברית.

אבל במידע רגשי הסופרת חוסכת. אם יש ללינה תשוקות או פנטזיות או ציפיות לגבי ראסל – את זאת איננו יודעים. כך או אחרת הוא מחזר אחריה בעדינות ובמתיקות, עד שלבו של הקורא, שכבר נכמר על המתמללת המסכנה ועל סופו הידוע מראש של הסיפור הזה, כמעט פורח בתקווה. נטרפת וטורף יחד – האם יש לזה סיכוי?

מילים שאולות

מה שמטלטל את עולמה של לינה אולי אף יותר מהמפגש עם העיתונאי הוא ידיעה חדשותית שנכתבה על ידי ראסל עצמו. זהו סיפור מותה של אישה עיוורת שטיפסה לתוך כלוב האריות בגן החיות ונטרפה למוות: ביצעה התאבדות באמצעות חיות טרף. לינה נזכרת שפגשה את האישה באוטובוס ימים ספורים לפני מותה והתהווה ביניהן רגע מיוחד במינו. ארלין ליבו היא מין השתקפות של לינה, גם היא היתה מתמללת, בדרכה, על אף עיוורונה: קלדנית בבית המשפט.

לינה נמשכת כמהופנטת לדמותה של ארלין. בהתאם לסגנון המינורי של רולנד, יהיה זה ניסוח מחייב מדי לומר שהיא מתעקשת לפענח את חידת חייה ומותה. אולם ניתן לומר שהמתמללת מנסה להתקרב לארלין ולהבין באמצעותה משהו על עצמה. מהו הדבר? לכך אין תשובה של ממש, לא עבור הקורא וגם לא עבור הגיבורה. אולם הקִרבה החידתית בין הנשים משורטטת בבהירות. לינה וארלין שתיהן מתמסרות למילים של אחרים, שתיהן מזן הנטרפות. ולשתיהן יש אובססיה לחיות טורפות.

כל ספר עשוי ממילים, כמובן, אבל הספר הזה עשוי מהן אפילו יותר. הן לא משמשות בידיה של רולנד רק כחומר היצירה אלא כנושא הכתיבה עצמו. תודעתה של לינה היא זרם של מילים שאולות. כהשבעה נגד אובדן העצמיות ההכרחי, שמתרחש בשעה שהיא מתמללת, היא נוהגת לדקלם מאוצר הידע הספרותי והפילוסופי העשיר שלה. "בשריטת רגלה של הנמלה, בניסורי שיופן של שיני הפרפר, בגלגולם של גרגרי האבק" (קוטזי).

לינה מצטטת גם בשעה שהיא משוחחת עם אנשים ומתנצלת פעם אחר פעם שכישורי השיחה שלה חלודים. במקום שורות אותנטיות של דיאלוג היא מנפקת ציטטות. סאראמאגו ושייקספיר, ייטס וצלאן, צ'וסר וקאלווינו, ויטגנשטיין, סופוקלוס ועזרא פאונד. הם ואחרים מהדהדים באוזניה, זורמים בעורקיה ומפיגים את בדידותה. אבל טוענים נגדה, וככל הנראה בצדק, שהיא משתמשת בציטוטים לא כדי לתקשר אלא כדי להסתתר מאחוריהם. המילים משרטטות את תודעתה המיוחדת אך בה בעת מבודדות אותה.

זהו ספר לירי שעוסק בנשמה רגישה מדי עבור העיר הגדולה שבה היא חיה. נדמה שהעדינות והחידתיות של הגיבורה זורמות גם אל מבנה הספר. ההתרחשויות המשמעותיות בין הדפים אינן המהלכים העלילתיים אלא המתח שבין המילים ובין מה שנאמר לבין מה שאינו יכול להיאמר. מי שיבחר בספר זה בשל הבטחות עלילתיות רומנטיות או בלשיות יתאכזב, קרוב לוודאי. אך חוויית התודעה של לינה ממכרת באופן משונה: פגיעה, רגישה, עשירה, מילולית. היא נטרפת בעולם של טורפים, מאזינה בעולם של מדברים. נדרש ממנה כל האומץ בעולם כדי למצוא את מילותיה שלה. וכשהיא מוצאת אותן היא אינה מרפה מהן. #

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ז אדר א' תשע"ו, 26.2.2016

מודעות פרסומת

פורסם ב-28 בפברואר 2016,ב-גיליון כי תשא תשע"ו - 968, סיפורת. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: