סוכריות שנינה 
וצימוקי אירוניה | צור ארליך

tzurהצרה עם עזים וכבשים

ג'ואנה קאנון, מאנגלית: שי סנדיק,
תמיר//סנדיק, 423 עמ'

"מה מזכיר לכם 4 ביולי 1976", שאל באמצע שנות השמונים שגריר ישראל באו"ם בנימין נתניהו את שומעיו, יהודים אמריקנים, "האם את יום העצמאות המאתיים של ארה"ב, או את שחרור החטופים באנטבה? אם התשובה היא אנטבה, מקומכם איתנו בישראל". אני מכיר מקרוב אנשים שבזכות השאלה הזו חיים איתנו פה.

לאנגלים, יולי 1976 מזכיר לא עצמאות ולא אנטבה. לדידם, זהו היה חודש של גל חום היסטורי. זהו גם מועד התרחשותו של הספר, הממוקם ברחוב פרוורי שתושביו הם כמעט  קומונה. העלילה, שראשיתה בהיעלמות מדאיגה של תושבת, פותחת בתחילת גל החום, ונגמרת ביום שבירתו. ההיעלמות מאלצת את התושבים להתמודד עם צל נורא מעברם. לפנינו מודל ספרותי שכיח: גל חום ויובש גורם לרוע האנושי לצוף על פני השטח, עד הגשם הגואל והסמלי. זו אולי הצרה עם "הצרה עם עזים וכבשים", אבל גם יתרונו: השימוש בתבניות שחוקות אך מנוסות.

כבשים ועזים הן בברית החדשה משל לאנשים טובים ורעים. הספר מראה שבעצם אין לדעת מי כבשה ומי עז. מדובר בעלילת מוסר, מין "מעשה נורא שהיה בעירנו", סיפור על פשע קולקטיבי והסתרה קולקטיבית וחשדות שווא. הזאבים–בעור–כבשים שותקים, והעז היא, כמו אצלנו בתורה, השעיר–לעזאזל.

אז יש לנו תיש, ויש לנו כאמור שיגעון–של–ימי–חום, ויש לנו סודות–ושקרים, ויש לנו ילדים ששואלים את השאלות שהמבוגרים מדחיקים, ויש לנו קהילה פריפריאלית טיפוסית של רכלנים שהם, כצפוי, גם דתיים, שמרנים, נבערים, ובעיקר שונאי–זרים. בשיאה של ההתנשאות הליברלית שבספר, המחברת מכניסה לרגע לעלילה משפחה הודית שבאה לגור בשכונה, רק כדי לתבל את שנאת–השונה של התושבים בתבלין ההכרחי של ה"גזענות".

אמנם, הקטע כתוב כסאטירה טובה. ובכלל, הספר כולו ממלא את התבניות המשומשות בתוכֶן שובה לב, מצחיק ומותח, ומנצל יפה את יתרונותיהן. סוכריות–שנינה וצימוקי–אירוניה בזוקים ברומן לתפארת; עם זאת, מעיק ניסיונה של המחברת לבזוק מקוריות אירונית גם באמצעות אזכור אובססיבי של שמות ממתקים ועוגות (כדי כך שהוצאת סנדיק, כמנהגה לצ'פר אותנו בנספחים, הוסיפה לקסיקון מצולם של ממתקים בריטיים).

אופיים הקיצוני של פשעי "האנשים הרגילים" שבשכונה מקשה על הקורא להרגיש כי "זה עלול לקרות גם לי"; ובכל זאת, בלוטות ההזדהות והדמע פעילות בקריאה, בייחוד כשמתגלים לקראת הסוף דברים פחות–צפויים. בסופו של חשבון, הפסדה של הקלישאתיות יוצא בשכר הקתרזיס המרומם הזה.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י' אדר א' תשע"ו, 19.2.2016

מודעות פרסומת

פורסם ב-21 בפברואר 2016,ב-גיליון תצווה תשע"ו - 967, שיפוט מהיר - צור ארליך. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: