מתים באוויר | יאיר פורסטנברג ויעקב קרויזר

מצוקת הקברים ההולכת וגוברת בארץ מחייבת מציאת פתרונות קבורה חדשים. יוזמה חדשה מבקשת להשיב את מנהג ליקוט העצמות אל הקונצנזוס הציבורי

חִשבו על הפעם האחרונה שבה חלפתם על פניו של הר המנוחות בירושלים. כמעט לא ניתן שלא לשים לב למצוקת מקומות הקבורה הגוברת והולכת בשנים האחרונות בארץ. מדי שנה בישראל הולכים לעולמם כ–35 אלף איש, ובשיטת הקבורה המסורתית, המוכרת כ"קבורת שדה", נדרשים מעל 130 דונם (250 איש לדונם) על מנת לספק את צורכי קבורתם. באופן זה, שטחי מחיה הכרחיים הולכים ומתכלים. כבר התלמוד (בבלי מועד קטן ה, ב) מזהיר מפני הרחבה בלתי הכרחית של מקום הקבורה, המונעת שימוש ב מקומות בשל טומאת המתים החלה עליהם. האם אנו עושים די כדי למנוע הפסד שכזה?

foichtinger

שטחי מחייה הכרחיים הולכים ומתכלים. קברים בהר הרצל צילום: אסתר רוביאן, פלאש 90

פתרונות קצרי טווח

מקבלי ההחלטות הבינו כבר לפני מספר שנים כי יש למצוא פתרון למצוקה זו. דרך פתרון אחת שהוצעה היא מציאת שטחי קבורה חדשים. למשל, קבורה הרחק ממרכז הארץ, במקומות שאינם מתאימים לפיתוח (כגון מתחת לקווי מתח גבוה), או שינוי ייעודן של קרקעות שהוקצו לבנייה. חשוב לציין שזהו פתרון זמני, שהרי ברבות השנים גם שטחים אלו יתמלאו בקברים. הדרך השנייה שהוצעה היא השקעה בייעול שיטת הקבורה, ועמדה זו אכן אומצה על ידי רשויות הממשלה. מזה כמה שנים, כל אזרחי מדינת ישראל זכאים להיקבר ב"קבורה רוויה" המסובסדת על ידי המדינה, למעט מי שמוכנים לשלם עשרות אלפי שקלים תמורת קבורת שדה.

שיטות הקבורה הרוויה כוללות קבורה של זוגות בשתי קומות בחלקה אחת ("קבורת מכפלה") וקבורה בתוך כוכים בקיר ("קבורת סנהדרין"), בעיקר במבנים רבי קומות. בעקבות זאת, קמים לנגד עינינו בשנים האחרונות מבני ענק הצומחים לגובה. אמנם הם נבנים במטרה להקל על מצוקת מקומות הקבורה, אך הם אינם חפים מחסרונות גלויים לעין. ההשקעה הכספית הנדרשת לבניית קונסטרוקציות בטון אדירות ממדים אלו היא כמובן אדירה. מחיר התשתיות והפיתוח עבור חלקת קבורה רוויה אחת הוא פי שלושה מזה של חלקת קבר שדה. בנוסף לכך, נדרשת גם השקעה רבה (כפי שאמנם נעשה) כדי להפוך את רבי הקומות הללו למקומות נעימים לשהייה עבור בני המשפחה, ולמנוע את ניצולם לרעה על ידי עוברי אורח.

מעבר לאתגרים אלו, הבעיה העיקרית בשיטת הקבורה הרוויה היא שהתוחלת של המבנים רבי הקומות, ואפילו הגדולים ביותר, היא קצרת מועד. מבני קבורה שיכולים להכיל כמה עשרות אלפי קברים בערים הגדולות יועילו רק לשנים הקרובות. בעקבות זאת הכריזה לאחרונה ה"חברה קדישא" בירושלים על פרויקט בנייה תת קרקעי שבו רשת מנהרות יובילו לאלפי מקומות קבורה מתחת לפני האדמה. מכלול הקברים אמנם יהיה נסתר מן העין, אך הם ימשיכו להתרחב אל תוך האדמה על חשבון מרחב המחיה של החיים ובעלות פיתוח גבוהה מאוד.

יוזמה חדשה מבקשת לפתור את מצוקת הקבורה לא בקונסטרוקציות אדריכליות אדירות ממדים, אלא בדרך הפשוטה, החסכונית והערכית של קדמונינו. מקדמת דנא העניקו יהודי ארץ ישראל כבוד עולמים למתיהם מבלי לתפוס שטחים גדולים מן הארץ, באמצעות מנהג ליקוט העצמות. בדרך זו הקבורה התבצעה שלא על חשבון צורכי המחיה והחקלאות, והיא הוגבלה למקום ההכרחי שאותו תופסות עצמות הנפטר.

כצעד ראשון לקידום יוזמה זו חברו יחד כמה גופים – המועצה הדתית גוש עציון, מכון המחקר של יד יצחק בן צבי לחקר ארץ ישראל ויישובה ומכללת הרצוג – לשם ארגון יום עיון בנושא זה תחת הכותרת "קבורה משנית וליקוט עצמות: מהעת העתיקה ועד ימינו". ביום העיון הנושא ייבחן מן ההיבטים הארכיאולוגיים, ההיסטוריים וההלכתיים שלו. בדברים הבאים נבקש להעניק סקירה ראשונית על סוגיה זו.

מנהג עתיק ומקובל

מנהג ליקוט העצמות, המכונה במחקר גם "קבורה שנייה" או "קבורה משנית", מוכר היטב הן מן הממצאים הארכיאולוגיים של תקופת בית שני והן מן הספרות התלמודית. מנהג זה נפסק להלכה בשולחן ערוך וגדריו נידונו בין הפוסקים הראשונים והאחרונים. לאורך הדורות נתפס ליקוט העצמות כמצרף יחד מספר ערכים מרכזיים: הוא מספק קבורה ראשונה מכובדת בתוך האדמה כמו גם מקום ראוי למנוחת עולמים בקבורה השנייה, והוא מאפשר לכנס את בני המשפחה ולהביא כל אדם אל קברי אבותיו. אין במסורת ההלכה מטרה נעלה מזו.

הממצא הארכיאולוגי ממערות הקבורה של תקופת בית שני מצביע על קיומן של שתי צורות בסיסיות של ליקוט עצמות. בשלב הקבורה הראשון הונחה גופת המת במערה, ולאחר שנתאכל הבשר הועברו העצמות אל קבורתן השנייה, וזאת בשתי דרכים עיקריות. בחלק מן המערות יועד מקום פנימי לעצמות הנאספים אל עמם, בתוך כוך או בור. לעתים הגיע מספרם של אלו לעשרות ואף למאות. בצורה השנייה, המוכרת לנו החל מן המאה האחרונה של תקופת הבית השני, הועברו העצמות לתוך גלוסקמא עשויה אבן, הנראית כתיבה שאורכה כאורך הירך. לעתים הונחו בגלוסקמאות אלו יותר מעצמות אדם אחד. מאות גלוסקמאות כאלו התגלו בירושלים של שלהי תקופת בית שני.

על פרטי מנהג זה אנו למדים כבר מן המשנה והתלמודים. המשנה במסכת סנהדרין (ו, ו) מניחה כמובן מאליו שכך היא דרך הקבורה הרגילה, ולפיכך היא נדרשת לשאלה היכן יש לבצע את הקבורה הראשונה של הרוגי בית הדין, ולהיכן מלקטים את העצמות לקבורתם השנייה לאחר שנתאכל הבשר. המשנה במסכת מועד קטן (א, ה) דנה בשאלה האם ליקוט עצמות כרוך בשמחה או באבל, ובהתאם לכך האם מותר ללקט עצמות במהלך חול המועד. לדעת ר' מאיר יום ליקוט העצמות "שמחה היא לו" (כלומר לָאבל) ומבאר הירושלמי (א, ה) שלמרות הקושי המובנה בפעולת ליקוט העצמות, "למחר הוא שמח שנינוחו אבותיו מן הדין". השלמת תהליך איכול הבשר מבשרת אפוא את סוף דיניו וייסוריו של המת, והבאתו לקבורה סופית משלימה את דרכו למנוחת עולמים.

ספרות חז"ל משמרת סגנונות שונים של קבורה שנייה. לצד קבורה בתיבה או בגלוסקמא ("נתאכל הבשר היו מלקטין את העצמות וקוברין אותו ברזין" [ירושלמי שם]), הירושלמי ומסכת שמחות מציגים גם אפשרות לצרור את העצמות אל תוך תכריך בד. במסכת שמחות (יב, ח) אנו מוצאים שהתנאים חלקו בעניין האופן הראוי לליקוט עצמות. לדעת ר' עקיבא יש ללקט אל תוך תיבה ממש, כדי להבטיח הפרדה בין עצמות אנשים שונים ולמנוע מן העצמות להתפזר ולהתערב.

גם בתקופות מאוחרות יותר, כשישראל התפזרו בין האומות ולא הייתה נחלה קבועה שבה נאספו עצמות בני המשפחה מדור לדור, האפשרות ההלכתית של ליקוט עצמות המשיכה להתקיים. בשולחן ערוך (יו"ד סימן שסג–שסד) נידונים גדרי איסור פינוי עצמות המת, ובתוך כך מופיעים השיקולים המפקיעים איסור זה: העברת האדם אל קברי אבותיו מותרת ("ערב לאדם שיהא נח אצל אבותיו"), העברת העצמות לקבורה בארץ ישראל מותרת וכן מותרת העברה במקרה של חשש לנזק לקבר או במקרה של קבר המזיק ואפילו במקרים מסוימים לצורכי ציבור. אך החשוב מכול לענייננו הוא שקבורה שנעשתה מלכתחילה על מנת לפנות את העצמות מותרת בכל עניין. על בסיס זה ניתן ליצור עתה קונצנזוס רחב בדבר הקמת חלקות קבורה שבהן הנפטרים ייקברו קבורת שדה זמנית ועצמותיהם יועברו בעתם לקבורה שנייה.

יוזמות מלמטה

השיקולים בתחום כל כך רגיש הם כמובן מורכבים ונתונים במחלוקת. גילוי קברים בזמן בנייה ופיתוח תשתיות בכמה מקרים עורר שאלות בדבר היחס בין כבוד הבריות וצורכי הרבים מחד לבין כבוד המתים מאידך. מקרים פרטיים של בני משפחה שביקשו להעביר את עצמות יקיריהם מציפים את השיקולים החמקמקים לקביעת כבוד הנפטר ואומדן רצונו. יחד עם זאת, ייסוד חלקות חדשות שבהן הנפטרים יזכו בשלב ראשון לקבורת שדה, וכעבור שנה יועברו עצמותיהם למנוחת עולמים, עולה בקנה אחד עם השיקולים משני הצדדים. מי שמעוניינים להיקבר בדרך זו בוודאי זכאים מן הדין לעשות זאת, וראויים לכל תמיכה, ומשעה שהדבר הופך לנוהג קבוע הנוכח במרחב הציבורי ומוכר על ידי רשויות המדינה, הוא עשוי להיחשב בעיני רבים לקבורה ראויה לא פחות מקבורת השדה, ואפילו ראויה יותר.

חידוש מנהג הקבורה השנייה כרוך בהתארגנות מקדימה בכמה רמות. במישור המנהלתי, נדרשת הסכמה מצד המשרד לשירותי דת המספק רישיונות לחברות קדישא, ויצירת נוהל להעברה ראויה של העצמות בחלוף שנה. בנוסף, יש לבחון את אופן הקצאת הקרקעות לקבורה מסוג זה לצד בתי העלמין הקיימים. בכל מקרה, ברמה הציבורית נראה כי ישנה מוכנות גבוהה מאוד לקבלת פתרון מעין זה. רבים אינם מעוניינים לתפוס את מקומם של החיים.

לסיום נזכיר יוזמה פרטית מעניינת בכיוון הזה שזכתה להתעניינות. האדריכל החיפאי אלישע מור, המנוסה בתכנון בתי עלמין, הוטרד מן הפתרונות הבלתי מספקים למחסור הקרקע לקבורה. בעקבות זאת הוא תכנן לפרטי פרטים מתחם של "קבורה משפחתית", המחולק לשניים: משטח לקבורת שדה זמנית ומבנה שאת חלקו התחתון מקיפים כוכים רבים שאליהם מוכנסים עשרות רבות של גלוסקמאות אבן, שבהן מונחות העצמות. לדבריו, שיטת קבורה זו מכילה שלושת אלפים קברים לכל דונם, כמעט פי חמישה עשר מקבורת השדה. כשמו של המיזם, הוא מאפשר לרכז את הנקברים ממשפחה אחת באחוזת קבר משותפת לאורך מאות שנים.

לאחר עבודת תחקיר יסודית והכנת תוכניות מפורטות, פנה מור לפני מספר חודשים אל הרב הראשי דוד לאו עם הצעתו. הרב השיב בחיוב על היוזמה והפנה את מור למנכ"ל המשרד לשירותי דת העומד בראש ועדה בינמשרדית לפתרון מצוקת הקבורה. בשלב זה מחכה מור לזימון להופיע בפני הוועדה. כשתבוא העת, פרטי ההצעה ודרכי יישומה יצטרכו לעלות לסדר היום הציבורי.

זוהי העת לצמיחתן של עוד יוזמות כאלה. דרישה ציבורית לשוב למסורת קדמונינו, מתוך מחויבות לדורות הבאים אחרינו, העלאת המודעות לחשיבות הנושא בקרב קבוצות שונות ויצירת אווירה מתאימה יאפשרו שינוי מדורג בנושא הקבורה. אנו מקווים שהצעדים הראשונים שנעשים בימים אלו מצד ראשי רשויות דתיות, כרב רפי אוסטרוף שפרסם חוות דעת הלכתית קצרה בנושא ודוחף להכרה של הפוסקים היום בפתרון מעין זה; מצד אדריכלים כאלישע מור שהוזכר למעלה ומצד אזרחים המודאגים מפניה של הארץ, כמונו (דיון הלכתי מפורט בנושא מאת יעקב קרויזר עתיד להתפרסם בקרוב), יביאו להסכמה חוצת מגזרים לקידום קבורה חדשה–ישנה זו.

ד"ר יאיר פורסטנברג הוא מרצה להיסטוריה 
של עם ישראל באוניברסיטת בן גוריון. 
יעקב קרויזר הוא בוגר ישיבת מעלה גלבוע 
וסטודנט להוראה

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י' אדר א' תשע"ו, 19.2.2016

מודעות פרסומת

פורסם ב-21 בפברואר 2016,ב-גיליון תצווה תשע"ו - 967. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: