מאחורי המצוות | שלום רוזנברג

 

גם אם המשכן בטל –  המסר שהוא נושא עודנו רלוונטי. 
על פרשת השבוע של ר' יצחק עראמה

הבה נלמד יחד את דרשתו של פילוסוף גדול ודרשן נפלא על פרשת השבוע. כוונתי לרבי יצחק עראמה (1494-1420, להלן רי"ע), מחבר "עקדת יצחק" על התורה. לדבריו (שער נ"א) הוא מקדים הערה נפלאה שנשביתי בקסמה. רי"ע שואל מדוע בניין המשכן, מבנה ארעי שהוחלף על ידי המקדש, מעסיק אותנו עד היום – והוא משיב: "כי הנה כל מה שכתבנו מענייני המשכן והמנורה, הנה הוא מועיל אצלנו היום כביום המעשה". הכיצד?

רי"ע מסביר זאת על ידי דוגמה מפרשת משפטים (כג, ה): "כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ… עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ", כלומר תעזור לו. מסביר רי"ע: "כי כאשר ישכיל האדם שמצוות טעינה אל השונא תהיה לעזור ולהועיל הנעזר, ולהרחיק האיבה מבין האנשים… הנה כבר יתנהג באלו המידות השלמות בכל דבר שיבוא צורכו לפניו, ואף על פי שלא יזדמן לו חמור שונאו או שורו". אכן, דיני החמור משמעותיים גם בימינו כשאנו "רוכבים" על מכוניות, אפילו במצבים שבהם רואים אנו בנהג השני "שונא" שעקף אותנו בצורה לא חוקית ולא הוגנת. ורי"ע ממשיך: "והַקֵש על זה בכל המצות, כי הכוונה בכולן ללמד האנשים ולהרגילם אל הטוב והישר הראוי להיות בו תמיד".

רי"ע מלמדנו שבכל מצווה יש שני ממדים המכונים על ידו "המעשה" ו"ההשכלה", כאשר המעשה הקונקרטי משמש דגם למכלול של מעשים ועקרונות הנלמדים כ"השכלה" הנולדת באותה מצווה. ההשכלה היא בעצם העיקרון הדתי והמוסרי שמעבר לזמן שבא לידי ביטוי במצווה, אף שלכאורה פג זמנה.

דברים אלה נכונים לא רק במשפטים שבין אדם לרעהו אלא גם במצוות שבין אדם למקום, ומכאן חשיבותו של הזיכרון המלווה את המצוות. ומוסיף רי"ע: "אם מעשה הקרבנות בטלו, השכלתם לא בטלה… וכבר יקנה האדם בזכרונם לפניו תמיד ההכנע אל הא–ל יתעלה", וכמו שאמר דוד (תהלים נא, יט) "זִבְחֵי אֱ–לֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה". וכן, קרבן החטאת מלמדנו את העיקרון הנצחי של התשובה:"לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה, אֱ–לֹהִים לֹא תִבְזֶה!".

סומא שבדבר

זאת הייתה גם דרכם של חז"ל. אביא דוגמה אחת, לדעתי מעניינת ביותר: "וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל, וְיָרֵאתָ מֵּאֱ–לֹהֶיךָ אֲנִי ה'". הפסוק נראה מובן מאליו – הקב"ה יעניש את הפוגע במי שאינו מסוגל להגן על עצמו. אבל חז"ל (בספרא) הלכו צעד קדימה וחשפו כאן עיקרון רחב יותר, ובלשונו של רש"י: "ולפני עור לא תתן מכשול – לפני הסומא בדבר לא תתן עצה שאינה הוגנת לו".

לכל אדם יש תחום שבו הוא כעיוור – "סומא בדבר". ובעל "משך חכמה" מוסיף: "[סומא] בדעתו או מחמת תאוותו וזדון לבבו". זאת אומרת שאותו העיוורון יכול לנבוע מתמימות אך גם מחמדנות ותאווה. ושם "אתה עוקף עליו" – אתה מרמה אותו על ידי נתינת עצה לא הוגנת: "ואל תאמר לו מכור שדך וקח לך חמור ואתה עוקף עליו ונוטלה ממנו" (ילקוט שמעוני ויקרא יט). ובתרגום לשפת ימינו: "מכור את ניירות הערך של החקלאות, וקנה את אלו של התחבורה", כאשר אותו יועץ הוא בעל עניין בדבר ועצתו אינה נקייה.

ואולם, מטבע הדברים, קשה מאוד להוכיח כוונת זדון במקרים מעין אלו,  ולכן כותב רש"י על פי המדרש: "ויראת מא–להיך – לפי שהדבר הזה אינו מסור לבריות לידע אם דעתו של זה לטובה או לרעה ויכול להשמט ולומר לטובה נתכוונתי לפיכך נאמר בו ויראת מא–להיך המכיר מחשבותיך. וכן כל דבר המסור ללבו של אדם העושהו ואין שאר הבריות מכירות בו נאמר בו ויראת מא–להיך".

כעת, הבה נראה כיצד רעיון זה המשיך והתגלגל לאורך הדורות. בספרו "מסילת ישרים" (בפרק "מדת הנקיות") כותב רמח"ל על האתיקה של הייעוץ דברים חשובים: "שבין הדבר… נוגע בו, בין בדבר שאינו נוגע בו כלל, חייב אדם להעמיד את הבא להתייעץ בו על האמת הזך והברור. ותראה שעמדה תורה על סוף דעתם של רמאים… אשר יתנו עצה לחבריהם שלפי הנגלה בה יש בה מן הרווח אל חברו באמת, אך סוף העניין אינו טובתו של חברו כי אם לרעתו [של חברו] ולהנאתו של המייעץ… וכמה נכשלים בני האדם באלה החטאים יום יום בהיותם קרואים והולכים לתוקף חמדת הבצע".

סינדרום היועצים

כעת, מעמיד בפנינו הרמח"ל עניין שלא הרבו המפרשים לעסוק בו. בקובץ ה"ארורים" שבפרשת "כי תבוא" מצוי פסוק בעל עיקרון הדומה לנידון כאן: "אָרוּר מַשְׁגֶּה עִוֵּר בַּדָּרֶךְ" (דברים כז, יח). וכך כותב הרמח"ל: "וכבר התבאר גודל עונשם של יועצי השקר בכתוב אָרוּר מַשְׁגֶּה עִוֵּר בַּדָּרֶךְ".

יש הבדל דק אך חשוב בין שני הפסוקים. בעוד שבפסוק "לפני עיוור…" מדובר על שימת מכשול, הנוסח בדברים מתמקד בייעוץ זדוני. והרמח"ל מוסיף: "אך זאת היא חובת האדם הישר, כאשר יבוא איש להתייעץ בו, ייעצהו העצה שהיה הוא נוטל לעצמו ממש, מבלי שישקיף בה אלא לטובתו של המתייעץ".

עד כאן לגבי היועץ. אך גם על המנהיג המוקף ביועצים מוטלת אחריות. וכאן יכולים להופיע סינדרומים בעייתיים שונים המתוארים בדוגמאות אין ספור במקרא ובחז"ל. החולשה מול היועצים –  סינדרום צדקיהו, ומנגד, הביטחון העצמי המופרז –  סינדרום בר כוכבא. היכשלות בסבך האינטריגות ולשון הרע – סינדרום ציבא ועתה גם סינדרום החנופה. מנהיגות אמיתית פירושה בדידות, הבדידות שבאחריות ובקבלת ההחלטות.

לסיום, הערה קצרה על עצתו של גדול יועצי המקרא, אחיתופל. עצתו לא הייתה רעה, היא הייתה נכונה, אך מקיאבלית, שטנית. עצתו לאבשלום לא התקבלה, אך החיבור המסוכן שבין אינטרסים לבין מקיאבליזם הוביל מאז את האנושות לקטסטרופות רבות.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י' אדר א' תשע"ו, 19.2.2016

מודעות פרסומת

פורסם ב-21 בפברואר 2016,ב-גיליון תצווה תשע"ו - 967, מילה בפרשה / שלום רוזנברג. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: