לא הטייפקאסט 
של בעלז | רחלי ריף

 

כשמאחוריה ספר על קולנוע, הקמת מגמת תאטרון, פורום יוצרים, אתר ביקורת סרטים, כתיבת תסריטים ושבעה ילדים, מרלין וניג מפרסמת ספר שירה וחולמת להקים מרכז תרבות חרדי. בין דרישות החברה לכנות האישית היא בוחרת לצעוד על קו הגבול. "אני לא הדמות הבנאלית של החסידות"

מרלין וניג מושיטה לי דף גדול שלא ניתן לטעות בו. פונט מרובע, מילים בולטות, סימני קריאה מרובים; פשקוויל לכל דבר. "הריני להודיעכן", נכתב שם בלשון נקבה, "על פתיחת מרכז אמנויות המופע לקהל בית יעקב בארץ הקודש". אחר כך, באותיות קידוש לבנה, מודגשת המילה "מותר", ואז, בלי שמופיעות ולו פעם אחת המילים "קולנוע" או "תרבות", מפורטות הסיבות לכך שגם לקהל החרדי מגיע מקום ראוי שבו יוקרנו סרטים, תוצרת המגזר כמובן. מרלין וניג – בעלת תשובה וחסידת בעלז, אם לשבעה, מבקרת קולנוע ומשוררת שהוציאה ספר שירה ראשון, אם להזכיר מקצת מתאריה – חולמת להקים מרכז תרבות חרדי.

"אני עמיתה במכון מנדל למנהיגוּת, בקבוצה 'נשות חיל', קבוצת דיון של חוקרות חרדיות שלכל אחת מהן יש חזון שהיא מנסה להרים", היא מסבירה. "הכנתי את הפשקוויל כפרודיה על הפשקווילים שקיימים ברחובות, כדי לנסות להגיד משהו על החברה שלנו שצריך לשנות אותו. ישנן ארבע הקרנות סרטים לנשים ולנערות חרדיות במשך השנה. אם הבת שלי רוצה לראות סרט היא צריכה לחכות עד פסח ואז עד הקיץ. אין מצב שבאמצע השבוע תהיה סתם כך הקרנה. ההקרנות צריכות להיות יומיומיות. ויהיו הקרנות גם לגברים. חסרים סרטים שמלמדים ומחנכים והסרט בעצמו הוא שיעור תורה מהלך? מלבד זאת, ההקרנות מתקיימות באולמות מאולתרים וישנים. לא מזמן הייתי בהקרנה שבה קשישות ונשים בהיריון עמדו שעתיים כי לא היו מספיק כיסאות במקום. היה משפיל ולא נוח לראות אותן כך. זה חייב להשתנות. צריך לקום מרכז תרבות חרדי. הייתי רוצה לתלות את הפשקוויל הזה ברחובות".

"תרבות" היא מילה לא ממש מקובלת בחברה החרדית.

"לכל אדם יש גוף, רוח ונשמה, ויש המקום של הנפש שרוצה להתרחב. אחרת האדם לא יכול להתפתח. חלק מהמקום של שירה, למשל, הוא לפתוח לשיח גם מקומות רדומים ומתחבטים. אמנות פותחת משהו מתלבט, לא שלם. מקום של חיפוש, שהוא מקום לא מפותח בעולם החרדי. אבל יש היום יוצרות קולנוע חרדיות. זה קיים, ויש התעניינות, אם נאהב את זה או לא. התראיינתי לעיתונים חרדיים מאוד מגוונים לגבי התחום שבו אני עוסקת. אז לא קוראים לזה קולנוע או תאטרון, אלא דרמה או אמנויות הבמה והמסך, אבל זה קיים".

צילום: הדס פרוש, פלאש 90

צילום: הדס פרוש, פלאש 90

עובי הגרביון

עוד נגיע לקולנוע. העילה למפגש עם מרלין וניג (35) הוא ספר השירה הראשון שלה, "אז מה היה לנו פה", שראה אור לאחרונה בהוצאת ספרא. הספר כולל שירים של וניג ומכתמים שכתבה, המוקדשים להוגה רולאן בארת. בשיר "פולחן הכתיבה" היא כותבת: "אני בבוקר ליד הכיריים/ בלב שכונה חרדית/ במקום לבשל צ'ולנט/ מעלה שירים על להבה/ והדפים נשרפים והבית נמלא עשן/ זאת עבודה זרה. השירים שלי". "התכוונתי לכך שהעבודה של כתיבת שיר זרה למה שמקובל במרחב החרדי שבו אני גרה", היא מסבירה, "זה לא רגיל בנוף".

גם המחווה של הספר לרולאן בארת הוא מעשה יוצא דופן לאישה חרדית. למה דווקא הוא?

"הכרתי את כתביו בשנותיי באקדמיה, ומאז הוא איתי. רולאן בארת עזר לי לשבור את הסטריאוטיפ שבו הייתי שבויה לגבי האישה החרדית. דרך המסות של בארת הבנתי שאני יכולה להיות אישה חרדית אחרת. שאני יכולה למצוא את החירות שלי דרך הכתיבה. ממנו למדתי להיות חופשייה בכתיבה שלי.

"יום אחד הלכתי ברחוב וראיתי לפתע את ההשתקפות שלי על חלון ראווה. לא זיהיתי את עצמי, כאילו כל אותן שנים לא זכרתי שככה אני נראית. תמיד חשתי את השיער שלי ממשיך להישרך מאחורי, ולא הרגשתי ששמנתי אחרי הלידות. ואז ראיתי את ההשתקפות ושאלתי האם זו אני? באמת אני? האם עובי הדנייר של הגרביון או הסנוד הצפוף על המצח הצליחו לשנות את התודעה המפותחת שאיתה הגעתי לעולם החרדי?

"צריך להבין שבחברה החילונית אני נתפסת כחרדית ובחברה החרדית אני נתפסת כלא מייצגת. צריך גם לזכור שבמשך שנים לא שאלתי את עצמי דבר; ילדתי ילדים, שאפתי לבית יהודי תורני על כל המשתמע מכך, למדתי לתואר ראשון ושני ושלישי, פתחתי את המגמה הראשונה לתאטרון בסמינר חרדי, הקמתי את פורום היוצרים החרדים ושימשתי בתפקידים ציבוריים מגוונים בתחומי הקולנוע. אבל לא עצרתי לשאול את שאלות היסוד שבוחנות אותי כאדם, כיוצרת, כאישה. וכשזה סופסוף קרה הבנתי שאני צריכה למצוא דמות אובייקטיבית, מעוררת השראה, שתעזור לי. אחרי שקראתי שוב את מאמריו של בארת הבנתי שבאמצעות הכתיבה אני יכולה למצוא את החירות האמיתית והייחודית של הנשמה שלי, ולא לפחד. ברגע שזה קרה קרו דברים נהדרים וגם מאתגרים – הפכתי למבקרת קולנוע, התחלתי לכתוב תסריטים ופרסמתי את ספר שיריי הראשון. לא הייתי מסוגלת להתמודד עם כל זה אלמלא הייתי מחוברת במאה אחוז לעצמי".

לא רצית לכתוב בעקבות דמות רבנית?

"ממש לא. אם הייתי נוגעת בקודש קודשים כמו דמות הגותית יהודית היו מאוד כועסים עליי. זה כבר היה חציית גבולות. גם לא הייתי עושה את זה, קטונתי. לקחתי מישהו נורא רחוק מהשיח שקיים סביבי והכנסתי אותו לשיח. אומרים על בארת שהוא מיושן ורומנטיקן ושמאז דבריו עברו הרבה מים בנהר, אבל אני מרגישה שם חיבור גדול. תוך כדי שאני עובדת על הספר וכבר יודעת שהוא הולך להיות מוקדש לבארת גיליתי שתי עובדות מסעירות. הראשונה: בארת נפטר ביום ובשנה שבה נולדתי. מכל התיאורטיקנים בעולם בחרתי בזה שנפטר בתאריך הולדתי העברי. והשנייה: ביום שבו הספר שלי ירד לדפוס, ציינו מאה שנה להולדתו. לא תכננתי את כל זה. החיבור היה מטורף".

"אז מה היה לנו פה" מכיל מלבד שירים גם סוגה של מכתמים, קטעים ליריים קצרים. "בשנים האחרונות כתבתי עשרות מכתמים, את חלקם פרסמתי בפייסבוק", מסבירה וניג את צורת הכתיבה המיוחדת. "המכתמים בנויים בצורה דומה למבנה הכתיבה של בארת בחלק מספריו. חוץ מזה, אני לא מאמינה בספרות כבדה. זו ספרות שננטשת על ידי מרבית הקוראים בשלב כלשהו, ובסופו של דבר נהפכת לספרות שמרנית של אינטליגנטים בלבד. מכתמים הם סוגה קלילה ונוחה יותר. גם את ספרי הקודם, 'הקולנוע החרדי', שמבוסס על התיזה שלי, יכולתי להשאיר בשפתו האקדמית. אבל לא רציתי. אמרתי לעורכים ברסלינג שאני רוצה שהוא יהיה קריא, שגם אדם חרדי יוכל לשלוף אותו מהמדף ולקרוא על עצמו. כך גם כאן. אני יכולה לכתוב מסות ארוכות ומעייפות, אבל רציתי שהספר הזה ייקרא בתחנות אוטובוס, שאדם שהולך למכבסה או עומד בתור בסופר יוכל לפתוח אותו ולקרוא משהו אחד שמדבר אליו. המכתמים מתרגמים את האייפון לספר, מחזירים אותנו מהממד הווירטואלי לממד האמיתי, לספר שאפשר להחזיק בידיים".

מריליןכותבת מקו הגבול

וניג התחילה לכתוב שירה בגיל 13, בעקבות מפגש עם תמרה ריקמן, המאיירת של "מיץ פטל". "היו לנו בבית ספרי שירה, ועניין אותי המבנה של שיר – איך המשורר מצליח לספר משהו ולהעביר רגש במספר שורות בלבד. למדתי בבית הספר הניסויי בירושלים. כשהתחלנו את החטיבה הייתי צריכה לבחור נושא אישי, והחונכת שלי הייתה תמרה ריקמן. היא אמרה לי ששירה יכולה להיות הנושא שלי, ושאתחיל לכתוב, ובסוף השירים יֵצאו בחוברת. זה היה המפגש הראשון שלי עם עולם השירה.

"תמרה הפגישה אותי עם חיה שנהב, שכתבה את 'מיץ פטל'. אני זוכרת את המפגש איתה כמפגש מכונן. נסעתי באוטובוס לבד, לביתה בעין כרם. היא אירחה אותי במרפסת סגורה ועל השולחן היה כיבוד ועוגיות וכמובן מיץ פטל, ושאלה אותי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה. אמרתי שאני לא יודעת, כי אני אוהבת לעשות הרבה דברים, אבל אני יודעת שאני רוצה לעשות היסטוריה. אחר כך היא אמרה לי למצוא נושאים ולכתוב עליהם. אני זוכרת את השיר הראשון שכתבתי. הוא נפתח כך: 'יושב אצלי עץ אחד מול חלוני, ועליו ירוקים, ירוקים מאוד'. כתבתי על העץ שגדל מול חלון החדר שלי, אחר כך גדעו אותו, והיום הוא כבר חלום. השיר הנציח אותו.

"בהמשך ניסיתי לכתוב שירים נוספים, אבל לא האמנתי בכתיבה שלי. לפני כמה שנים ניגשתי לתחרות שירה באוניברסיטה, הייתי מאוד סקפטית, ואכן השירים לא זכו. להפתעתי לאחר התחרות התקשר אליי אחד השופטים ואמר שהייתי בין המועמדים הראשונים, ושהוא מאמין בשירים שלי. זה היה ד"ר חיים נגיד, סופר ומשורר ועורך כתב העת 'גג'. הוא פרסם את השירים בכתב העת שלו, ושמרנו על קשר. לפני שלוש שנים הוא התקשר ואמר שהוא רוצה להקדיש את כתב העת לשירה אמונית, וביקש שאערוך איתו את הגיליון. אחרי העריכה המשותפת התחיל להתגלגל הרעיון של ספר, שחיים יהיה העורך שלו. זה לא קרה ביום אחד. היו לי הרבה שירי מגרה ולא ידעתי מה אני רוצה לפרסם. מה ששינה את התודעה שלי מבחינת פרסום היה הפייסבוק".

הפייסבוק הוא כלי משמעותי אצלך.

"בשנה האחרונה פחות, אבל כשנחשפתי לפייסבוק הוא היה בשבילי במה זמינה מאוד. לפני ארבע שנים, כשהתחלתי להיות חברה במועצת הקולנוע, אני זוכרת שעירית לינור שאלה אותי – מה, אין לך פייסבוק? אז פתחתי. בהתחלה לא הבנתי איך זה פועל, העליתי תמונת פרופיל הפוכה, אבל לאט לאט התרגלתי לפלטפורמה הזו, והתחלתי לפרסם את המכתמים הראשונים שלי, ופה ושם שירים. ראיתי שעושים לי לייקים, ואמרתי וואו, אנשים מתייחסים. זה היה משוב מיידי שהתחיל לבסס את הביטחון העצמי שלי. ראיתי שיש קוראים, קיבלתי יותר אומץ, והבנתי שהדבר הבא הוא להוציא ספר. לפני שנה וחצי ישבתי עם חיים נגיד לכמה פגישות ודיברנו איך ומה, והתחלתי לברור, לחשוב מה כן ומה לא. היה לי חשוב לפעול מתוך האיכות של היצירה".

את מתייחסת באחד המכתמים בספר לשאלת הגבולות וכותבת: "שאלה גרועה לשאול את מי שאין לה גבולות. גבול הוא משהו פנימי, וכשהוא לא קיים שום דבר לא יכול להגדיר אותו". ואחר כך: "כשאני כועסת ורוצה להישיר מבט על הטקסט שאני כותבת או על זה שלא נכתב לי, אני יכולה להרגיש איך כל השיער שלי מתפרץ מהכיסוי ראש. נכון, להלכה הוא מכוסה שם, אבל לחסרי הגבול הוא תמיד יהיה חופשי". וממשיכה: "כששני פנסי להט מדליקים לי את העיניים ואני בלב היצירה והסערה, אני מרגישה איך מה שקורה סביבי יוצא משליטה והלחיים בוערות קצת כמו בת 17… אין אצלי גבול בין מציאות לפנטזיה, ולכן גם הכול אפשרי".

"בסך הכול אנחנו בני אדם והשיקולים שלנו מונעים מכל מיני דברים, ואז פתאום אתה יכול למצוא את עצמך עובר את הגבול. ההבחנה בכך מגיעה בעיקר בשלב העריכה. אבל המוסריות של היצירה היא שקובעת. יש את הגבול של החברה, ויש את הגבול של הכנות שלך עם עצמך, וצריך לשאול עד כמה הרחקת לכת ועד כמה בגדת באמות המידה שלך בשיר. אני הרגשתי שכתבתי מקו הגבול, על קו הגבול. לעבור את הגבול היה נורא קרוב אליי, אבל לא עברתי אותו".

ובכל זאת, בספר מופיע השיר "טהרה", שבו את מדברת על ימי ההיטהרות של האישה ובין השאר כותבת: "מתוך השקט רציתי להקשיב/ איך נשים חרדיות עושות אהבה". את נוגעת כאן בארוטי, פותחת משהו לא מדובר בחברה החרדית.

"אני חושבת שהשיר הזה לא פרובוקטיבי. הוא מדבר על הימים שבהם האישה צריכה להתייחד עם עצמה ולהכין את עצמה למשהו מתוזמן וכתוב ביומן. לדעתי השיר כתוב בגבול הטעם הטוב. את יכולה להגיד שלקחתי משהו שנמצא בחדרי חדרים והפכתי אותו לפומבי ואקבל את זה, אבל לא להגיד שהשיח הזה לא קיים. השיח קיים. אני חושבת שהמנעד הספרותי וגם התאטרלי והקולנועי הם ממדים ראויים לקיום שיח הוגן ואינטלקטואלי על כל נושא. להגיד לך שהבת שלי מכירה את כל השירים בספר? לא. אולי שניים שלושה שירים. הבן הבכור שלי, בן 14, ספון בישיבה ולא מעניין אותו העולם בחוץ. הוא טוען שאני בכלל לא מבינה מהי שירה יהודית, ושרק אדמ"ורים יכולים לכתוב שירים. הוא אומר ששיר צריך לכתוב מתוך קדושה, טהרה ויראה".

אני‭ ‬בעד‭ ‬פתיחת‭ ‬
הסינמה‭ ‬סיטי‭ ‬בשבת‭ ‬דווקא‭ ‬בגלל‭ ‬שזה‭ ‬ידיר‭ ‬את‭ ‬רגלי‭ ‬החרדים‭ ‬משם‭.‬הסינמה‭ ‬סיטי צילום‭: ‬יונתן‭ ‬זינדל‭, ‬פלאש‭ ‬90

אני‭ ‬בעד‭ ‬פתיחת‭ ‬
הסינמה‭ ‬סיטי‭ ‬בשבת‭ ‬דווקא‭ ‬בגלל‭ ‬שזה‭ ‬ידיר‭ ‬את‭ ‬רגלי‭ ‬החרדים‭ ‬משם‭.‬הסינמה‭ ‬סיטי
צילום‭: ‬יונתן‭ ‬זינדל‭, ‬פלאש‭ ‬90

מהשומר הצעיר לבעלז

היא נולדה באוסטרליה, לאב ואם ישראלים שירדו מהארץ. כשהייתה בת שלוש החליטה המשפחה לחזור והתמקמה בירושלים. וניג מתארת תקופת ילדות ונעורים יפה ומלאת פעילות. "בית הספר הניסויי מחנך לדבר פשוט ובסיסי שהוא לכל החיים – להיות אתה, ולא להתפשר על מה שאתה אוהב. לא הייתי צריכה להצדיק את עצמי, יכולתי להתלבש איך שבא לי ולהיכנס לאיזה שיעורים שרציתי. יכולתי לעשות מה שבא לי".

נשמע די הפוך מהחברה שאת נמצאת בה עכשיו.

"הפוך לגמרי. הסיפור שלי הוא מקצה אחד לקצה השני. נראה לי שבעלז, עם כל מפעל הקירוב הענק שלהם, מעולם לא דמיינו חוזרת בתשובה מהטייפקאסט שלי. עם החינוך שקיבלתי והסביבה המתירנית שבה גדלתי. למדתי חמש יחידות ספרות, אמנות, תאטרון, תקשורת. מה שיכולתי עשיתי. הדרכתי בתנועת השומר הצעיר, כתבתי בעיתוני ילדים ונוער, בהתחלה ב'כולנו' ואז ב'ראש אחד'. מגיל עשר אני בתקשורת. את השירות הצבאי עשיתי ב'במחנה' ובשעות הערב למדתי במכינה למשחק בניסן נתיב. מאוחר יותר התחלתי לעבוד בחדשות ערוץ 2, ומאוד האמינו בי שם".

הכול הולך לך נהדר, ואז את חוזרת בתשובה. למה?

"זה היה תהליך מאוד הדרגתי. כיסוי ראש התחלתי לשים רק אחרי הלידה הראשונה של הבן שלי, והחתונה שלנו הייתה מחולקת לשלושה חלקים: גברים, נשים ומעורב. אני חושבת שבסופו של דבר החיבור המחודש עם בעלי הניע את התהליך הזה. ארז ואני היינו חברים בתיכון, ואז נפרדנו. כשארז סיים את התיכון הוא לא התגייס, עזב לארה"ב, ואחרי מסע אופנועים ארוך הוא התחיל ללמוד שם מחול. הוא היה לגמרי מנותק מהארץ. אחרי שלוש שנים הוא בא לביקור והקשר התחדש. הגענו בשלים יותר למערכת היחסים הזו. דווקא כשנחשפים לעולם שבחוץ וכשהחלומות מתגשמים, מתחילים לשאול את השאלות האמיתיות. היינו זוג יפה והיה לנו טוב ביחד, אבל בפנים הרגשנו ריקנות איומה וסכסוך תמידי.

"ארז ואני חיפשנו את אלוהים, את המטרות שלנו במקום הזה שנקרא יקום. את השאלות הגדולות – למה באנו לעולם, איזה חותם אנחנו רוצים להשאיר. אלו שאלות גדולות שצריך חיים שלמים כדי לענות עליהן. שום ספר של ניטשה או כל פילוסוף אחר שידענו לדקלם בקלות לא נתן את התשובות. ידענו לשלוף את פוקו מצד אחד ואת טרנטינו מהצד השני, אבל לא הרגשנו שזה נותן לנו תשובות אמיתיות לדברים הגדולים. לשאלה הגדולה שנקראת חיים. החשיפה לדת הייתה מאוד הדרגתית. התחתנו בגיל צעיר מאוד, הייתי בת 20 וחצי, ארז גדול ממני בשנתיים. ברגע שבעלי החליט שהוא שומר נגיעה ועיניים התחתנו. רצינו לחיות בהיתר ולא באיסור".

למה החלטתם להצטרף לחסידות בעלז?

"כשמגיעים מחברה מאוד אליטיסטית, כשעושים מהפך רוצים להגיע לאותו מקום. חסידות בעלז היא חסידות אליטיסטית. בתחילה בעל תשובה לא מודע למנעד הדתי. לא ידעתי את ההבדל בין מישהי דתייה עם מכנסיים למישהי חרדית, הכול היה נראה לי מקשה אחת. לאט לאט נחשפתי להבדלים וגיליתי שאני רוצה לחוות את הקצה של מה שעזבתי, ללכת עד הסוף. הקצה הוא גם הכי מסוכן, הכי מעמת אותך עם מה שבחרת.

"ההתגלגלות לבעלז הייתה מקרית, אבל כידוע אין משהו מקרי. לפני כמה שנים גילינו שסבא של בעלי היה חסיד בעלז עד גיל 15. במלחמת העולם השנייה ההורים שלו רצו להציל אותו וגייסו אותו לצבא הרוסי, ושם הוא התנתק מהשורשים. יש הבטחה בבעלז שמי שנולד חסיד בעלז ימות חסיד בעלז, ובאמת בערוב ימיו הוא חזר בתשובה. כך שגילינו שהקשר לבעלז הוא הרבה יותר עמוק. זה בא מהצד של בעלי. ארז הוא חסיד בעלז הארד קור. אני לא. אני לובשת מה שבא לי, כל עוד אני צנועה ומכבדת את הגבולות של ההלכה. אני לא משעבדת את עצמי לחוקים חברתיים. אני לא הדמות הבנאלית של החסידות".

קולנוע ללא שאלות

בשנים הראשונות לאחר החזרה בתשובה התנתקה וניג מהברנז'ה התקשורתית והתמקדה בעולם האקדמי: תואר ראשון בספרות במכללה ירושלים ותואר שני בחוג לתאטרון באוניברסיטה העברית. כיום היא דוקטורנטית לקולנוע במחלקה ללימודי תרבות באוניברסיטה העברית, ומרצה במסגרות שונות – חרדיות ואחרות – על הקולנוע בחברה החרדית. ספרה "הקולנוע החרדי" היה במה ראשונה לתופעה שהולכת וצוברת תאוצה בחברה החרדית.

ספרי על הקולנוע החרדי. נראה שהוא שונה מאוד מהקולנוע שאותו מכירים בציבור הרחב.

"קולנוע חרדי הוא ז'אנר, בעיקרו נשי, למרות שגם גברים מביימים היום. מדובר בקולנוע עם גבולות, פחות איכותי ויותר מהותי. הוא היה דידקטי בראשיתו, אך היום רמת המסרים המועברים כבר יותר מתוחכמת. אבל זה כן קולנוע שיש לו שפה אחרת. הוא פנים סקטוריאלי, קהל היעד שלו הוא חרדי, וקהל היעד הזה – בעיקרו נשים חרדיות, נערות וילדים חרדים – יודע מה הוא רוצה. השחקניות הן נשים, והאורך הממוצע לסרט הוא שעתיים ורבע. כשניסו לצאת מעט מהכללים של הז'אנר, כמו למשל להכניס גברים לסט או לעשות סרטים קצרים יותר מהמקובל, נפלו פעם אחר פעם. אנשים לא רצו לראות את זה. רוב התעשייה מורכבת מסרטים שנשים יצרו, והן אלו שמופיעות בו. ההקרנות מיועדות לנשים והן פומביות בלבד. לא מסתובבים דיסקים של הסרטים האלו, כי לנשים אסור להיחשף לפני גברים. היום בעולם החרדי לא מקובל לצפות בסרטים במחשב הביתי".

במה מתבטאת העובדה שמדובר בקולנוע נשי?

"אלו סרטים שעוסקים בקונפליקטים ובדילמות שמעניינים נשים ונערות בעולם החרדי. הנושאים הפופולריים הם מערכות יחסים משפחתיות וסוגיות סוחטות דמעות כמו אימוץ וחטיפה של תינוקות, וגם נושא השואה לא נפקד. הסרט הראשון של צילי שניידר, למשל, מספר על צאצאית של הרבי מברדיצ'ב שעברה את השואה, והיה הצלחה מסחררת. זה יכול להיות עסק מכניס. הבמאית דינה פרלשטיין היא אבי נשר של העולם החרדי. אין ילדה ונערה שלא מכירות אותה. ויש יוצרות נוספות".

היית אומרת שמדובר ביצירה מגויסת?

"לא, זו פשוט יצירה עם מאפיינים אחרים. כדי לייצר קולנוע טוב צריך קודם כול לייצר אותו לכפר שלך. רק אז ימצאו בו עניין מבחוץ. אם אתה הולך הפוך, לא תצליח להגיע לכפר שלך. היוצרות החרדיות מעניינות כי הן מביאות את העולם שהן מכירות. כולן חרדיות מבית, והן יוצרות עם השפה שלהן. מעטות בעלות התשובה שיוצרות סרטים כאלו. רמה בורשטיין ניסתה, ואמרה שזה הסרט האחרון שהיא עושה, ושסרטיה הבאים יהיו מכוונים לחברה הישראלית, ואז היא פרצה עם 'למלא את החלל'. לעשות קולנוע חרדי זה לוותר על הרבה דברים. התסריט לא שגרתי, העלילה הרבה יותר מסבירנית. לא כמו הקולנוע שאנחנו רגילים אליו, שהוא מתומצת ופתוח יותר. זה לא קולנוע שגורם לנו לשאול שאלות, ומהות היצירה האוניברסלית, היצירה בכלל, היא לגרום לקהל לשאול שאלות. לאדם שגדל בחוץ וראה המון סרטים זה נראה כמו שני עולמות רחוקים".

את מבקרת הקולנוע של אתר "סלונה", וכותבת תסריטים לסרט מתח בלשי ולסדרה עלילתית. בתחום המקצועי את מצויה מאוד בעולם הקולנוע הישראלי. איך מקבלים בחברה החרדית את העיסוקים שלך? את מעידה שאין סרטים שלא תצפי בהם.

"לא באתי בידיים ריקות לעולם החרדי. הבאתי איתי עגלה מלאה ופרקתי אותה בנאמנות לכל אורך הדרך, ויש רבים שמעריכים את זה. בכל התפקידים שבהם לקחתי חלק בעולם הקולנוע הישראלי ייצגתי את העולם החרדי נאמנה. העולמות האלו נורא קרובים לי, ואין לי שום עניין לצאת נגדם. הילדים שלי מתחנכים ברוח הזו, ובעלי כל כולו ספון בבית המדרש. אנשים קוראים לי פורצת דרך, אני מוכנה לקבל את זה, אבל אני לא פורצת גבולות. כל שינוי שעשיתי בחברה החרדית עשיתי בתוך קו הגבול. אנשים תופסים אותי לעתים כדמות כזו, אבל מעולם לא ניסיתי לייצר פרובוקציות. המחקר האקדמי שלי מאוד שמרני, וכשאני מבקרת סרט אני מבקרת אותו כרופאה מנתחת. נכנסת לחדר ניתוח ויוצאת. כשהקמתי בסמינר החרדי מגמת תאטרון עשיתי את זה בליווי רבני שוטף, וגם את מיזם הקמת מרכז התרבות אני עושה בליווי תלמידי חכמים ורבנים.

"תראי, אין ספק שקיבלתי הרבה פריבילגיות מהיותי בעלת תשובה. כנראה שאישה חרדית מלידה לא הייתה יכולה לעשות מה שאני עשיתי. לא מזמן פגשתי קרוב משפחה שאמר לי – בדרך כלל חוזרים בתשובה מתאימים את עצמם לעולם החרדי, את התאמת את העולם החרדי אלייך. זה נכון. חנופה מקדמת את הפרט ולא את החברה, ואני רוצה לקדם את החברה. זה מאוד חשוב לי".

לא התנגדת לפתיחת הסינמה סיטי בשבת. מפתיע.

"הזמינו אותי לפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית לדיון סביב סוגיית פתיחת הסינמה סיטי בשבת. הגעתי כאשת מקצוע. אמרתי שאני לא פוסקת הלכה, אני פוסקת ז'אנרים, ואני יכולה להגיד שסרט טוב הוא סרט שנכנסים אליו אדם אחד ויוצאים אדם אחר. הוא משנה את הנפש. אם הסינמה סיטי יהיה סגור בשבת, זה אומר שכל המסעדות יהיו כשרות, אנשים בתום לב ילכו לאכול, ועל הדרך יראו סרט שנראה להם נורא נאיבי, ומכאן לאיך שהם יצאו ממנו הדרך קצרה. ולכן אמרתי שפיקוח נפש דוחה שבת. אני בעד פתיחת הסינמה דווקא בגלל שזה ידיר את רגלי החרדים משם. לכי תראי מה קורה היום לדאבוננו בסינמה סיטי, וכמה חללים נפלו. היום את מוצאת חרדים שיושבים בסרטים שלא מתאימים לחרדים. אני נכנסת לסרטים האלו כאשת מקצוע, יש לי הכלים להתמודד, זה משהו אחר לגמרי".

להוכיח שאני יכולה

את מיוזמות אתר "המבקרות", אתר לביקורות קולנוע שכותבות נשים, וטבלת המבקרות, שבה מופיעים דירוגי סרטים של מבקרות קולנוע בלבד. את מגדירה את עצמך פמיניסטית?

"זה מונח לא כל כך מקובל בעולם החרדי. שנים היה קשה לי עם ההגדרה הזו, אבל הבנתי שבעולם החילוני חייבים להשתמש בה. כאישה חרדית את יודעת מה המעמד ההלכתי שלך, כך חונכת, ובדרך כלל לא תחשבי מעבר לזה. היום יש יותר פמיניסטיות חרדיות, אבל ביומיום אני פוגשת נשים שלא חושבות על זה כך, הן מלאות סיפוק במה שהן עושות ובמטרות שלהן. כשהבית מנוהל נכון, לימוד התורה של הבעל הוא לא משהו מופרד שהאישה צריכה להילחם בו, אלא חלק ממנה. העולם החילוני, שפתוח יותר לתחרותיות בין גברים לנשים, מבקש פמיניזם.

"כשהתחלתי להתעסק בעולם הביקורת כמעט לא היו מבקרות קולנוע נשים. אז הקמנו, ליאור אלפנט ואני, את אתר 'המבקרות', שבו כל אישה יכולה לכתוב על סרטים. לפני כשנה הקמנו טבלה אלטרנטיבית שאליה אספנו את הדירוגים של כל מבקרות הקולנוע. ממש לאחרונה הטבלה מוסדה באתר 'הארץ'. היום יש שם טבלה שוויונית. אני שמחה שהייתי חלק מהמהפכה הזו. אני מאמינה בהעצמה נשית ובכוח של נשים לפעול בעולם, ושמבחינה מקצועית מגיע שוויון תעסקותי לכולם. כמו שדעה של גבר מושמעת, דעה של אישה צריכה להישמע.

"אני אף פעם לא אציין שאני חרדית או אמא לשבעה כדי לקבל הטבות. אני רוצה להגיע כשווה בין שווים. הקמתי את אתר המבקרות כי ידעתי שכל עורך שאדפוק לו בדלת ואומר שאני רוצה להיות מבקרת קולנוע ירים עליי גבה – אישה חרדית ואם לשבעה, מה לך ולקולנוע? הקמתי את האתר כדי להוכיח שאני יכולה, ושם כתבתי את הביקורות הראשונות שלי. אחר כך התחלתי לכתוב ב'סלונה'. זה קרה כי לא חיכיתי שייתנו לי הזדמנות, אלא יצרתי לעצמי הזדמנות והגעתי למקום שוויוני".

למה את כותבת?

"אני לא יכולה אחרת. זה בלתי נמנע, זו אש פנימית שאני לא יכולה לכבות. בפתח הספר אני מזכירה את המקרה שבו החלטתי שאני לא כותבת יותר. ואז, בוקר אחד, במקום לבשל לשבת, כשחיפשתי משהו בין כל הניירת והספרים שמתחת למיטה, נשכבתי תחתיה, סתם כך, ופתאום הרגשתי את זה מתחיל שוב. שם, על הרצפה הקרה, מתחת למיטה, כתבתי שיר. משלימה עם זה שכנראה זה גורלם של אוהבי הכתיבה, שחזקה היא בנפשם יותר מההחלטות".

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י' אדר א' תשע"ו, 19.2.2016

מודעות פרסומת

פורסם ב-21 בפברואר 2016,ב-גיליון תצווה תשע"ו - 967. סמן בסימניה את קישור ישיר. 5 תגובות.

  1. ווניג היא לא בעלזאית.
    היא בעלת תשובה.
    בעלי תשובה מתחפשים לחרדים, אבל לא יבואו בקהל גם דור עשירי.

  2. אני חסידת בעלזא, בת של בעלי תשובה, למה אתה סתם מלכלך

    • בס"ד ט"ו באד"ר תשע"ו

      יש לחסידי בעלז ארגון בשם 'צהר', העוסק בקירוב הסברת היהדות, וישיבה לבעלי תשובה בשם 'תורה ואמונה'. כתבה על האירגון מאת מאיר ברגר, שפורסמה ב'המחנה החרדי', מובאת בפורום 'בעלזארס', באתר 'בחדרי חרדים'.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      נראה שאין קשר ביניהם לבין ארגון 'רבני צהר' בראשותו של הרב דוד סתיו נר"ו (נכדו של האדמו"ר רבי גדליה משה מזוועהיל)

    • בכותרת, צ"ל:

      צהר ל'צהר'

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: