ילדים 
זה שמחה

 

החברה מצפה מהורים להציג דגם מושלם של אהבה לילדיהם ומערכת היחסים המורכבת לרוב אינה נחשפת. הבמה הפתוחה שניתנת למרואיינים בספר שוברת את קשר השתיקה

הורותהורות ללא מסכות

מה שלא מספרים לנו על גידול ילדים

דריה מעוז ודבש ניב

מטר, 2015, 447 עמ'

ספר המחקר המקיף של דריה מעוז, "הורות ללא מסכות", נפתח בהקדשה הבלתי נמנעת כמעט במצבים כאלה: "לילדיי המתוקים… באהבה רבה". כל מה שמעוז תספר ב–447 העמודים הבאים על הורים וילדים אחרים יציב סימן שאלה גדול שיתהה  עד כמה ההורים, לפחות בחלקם, הם נפלאים, ועוד יותר מכך עד כמה הילדים, לפחות בחלקם, הם אכן "מתוקים" בעיניהם.

מאז ימי זיגמונד פרויד, ובמיוחד בעשורים האחרונים, יש בהחלט לגיטימציה לילדים להתחשבן עם הוריהם ולדבר בפומבי על חטאיהם כלפיהם, בעוד להורים אין לגיטימציה מספקת להתחשבן עם ילדיהם ולעסוק ברגשותיהם המורכבים כלפיהם, וצד זה נחשב למעין טאבו חברתי. הכול מעדיפים להמשיך ולזמר בחתונות את שירם האירוני של יהושע סובול ושלמה בר: "ילדים זה שמחה, ילדים זה ברכה", ולא לערער עליו יתר על המידה. האמהות המעטות שהעזו לעשות זאת חטפו על הראש והטוקבקים אף הציעו להן להסגיר את עצמן למשטרה, אולי משום שהאם הישראלית נתפסה מאז ומתמיד כ"רחם לאומי" האמורה להבטיח שהמאזן הדמוגרפי ימשיך לנטות לצדנו.

מרתון רצוף מהמורות

החברה הישראלית מצפה מהורים להציג את "מסכת ההורה המושלם" (עמ' 11), אבל כפי שאין "ילד מושלם" כך גם אין "הורה מושלם". ד"ר דריה מעוז, סוציולוגית ואנתרופולוגית שהתפרסמה בשעתו במחקריה על הישראלים בהודו ועל זוגיות, ושותפתה למחקר דבש ניב, החליטו לקרוא תיגר על קשר השתיקה ולנפץ את מיתוס ההורה האידיאלי. בספרן הן מציגות את מנעד הרגשות המלא והרחב יותר של הורים כלפי ילדיהם.

ובכן, אין מדובר רק באהבה צרופה שאינה תלויה בדבר אלא במערכת יחסים אמביוולנטית הרבה יותר מכפי שנדמה. תפקיד ההורה מוליד רגשות עזים, רובם חיוביים מאוד המעניקים להורה אושר רב, אבל לצד האהבה, הגאווה, הסיפוק וההנאה, רוחשים מתחת פני השטח ומעליו רגשות נוספים שבפומבי רבים מנסים לטאטאם מתחת לשטיח: כעס, תסכול, מרירות, קנאה ולעתים אף שנאה.

בשנים האחרונות נבעו בארץ סדקים ראשונים במסכה התיאטרלית של ההורה המושלם, וגם הורים מנסים להציג בפומבי את גרסתם למערכת יחסיהם עם ילדיהם. מעוז רכבה על הגל הזה והלכה איתו רחוק הרבה יותר. היא ליקטה חומר רב, מחקרי, עיתונאי ואינטרנטי, בארץ ובחו"ל, ובנוסף קיבצה מאתיים מרואיינים בגילאים שונים ומסקטורים שונים של החברה לראיונות עומק בנוסח ספת הפסיכולוג, על מנת לעבד ספר מחקר שטרם התפרסם מסוגו בעברית.

המרואיינים נפתחו כליל בפני מעוז וניב ובחסות האנונימיות דיברו בגילוי לב על התסביכים הכי קמאיים של ההורות ועל רגשות אמביוולנטיים שהורים מעדיפים בדרך כלל להדחיק. "אצל רובם", כותבת מעוז, "ניכר כי עצם הדיבור שחרר משהו, איזה רגש שמרגע שיצא מן החושך לאור הפך לדבר מה מוחשי יותר שניתן להתמודד איתו" (294).

הכנות של המרואיינים ונכונותם לחשוף גם את הצד האפל של רגשותיהם המסוכסכים כלפי ילדיהם מצדיק את פרסום הספר ואת הקריאה בו. "הורות ללא מסכות" נכתב כספר מחקר אבל הוא יכול לשמש גם ספר הדרכה, כיוון שהוא עשוי לסייע להורים רבים לעבד את תחושותיהם האמיתיות וגם לילדים להבין טוב יותר את הוריהם. הספר מציע תובנות העשויות לסייע להורים רבים למצוא את דרכם במסע ההורי שהוא מפרך אף יותר ממסע אלונקות, או כהגדרת המחברות: "מרוץ מרתון רצוף מהמורות". הספר עשוי להעניק להורה את התחושה שהוא לא לבד במסע הזה ומדובר במטענים ותסביכים שהם למעשה נחלת הכלל.

לגיטימציה‭ ‬להתחשבנות‭ ‬פנים‭ ‬משפחתית צילום‭ ‬אילוסטרציה‭: ‬שאטרסטוק

לגיטימציה‭ ‬להתחשבנות‭ ‬פנים‭ ‬משפחתית
צילום‭ ‬אילוסטרציה‭: ‬שאטרסטוק

טייס משנה

הספר כולל ארבעה שערים ("המעבר להורות", "התנגשויות אפשריות", "רגשות מורכבים", "לא מדברים על זה") המחולקים לפרקים ולתת פרקים. החלוקה יוצרת תמהיל נכון בין סקירת חומרי מחקר מהעבר וציטוטים נרחבים מהראיונות שקיימו מעוז וניב. בתוך הפרקים משובצות מסגרות עם רקע כהה שנכתבו בחלק מהמקרים  על ידי מומחים מוכרים בתחום הספציפי שבו עוסק הפרק, דבר המעניק משנה תוקף למסקנות המחקר, שהן לא תמיד חד משמעיות אלא לעתים מורכבות ואמביוולנטיות כמו נושא המחקר עצמו.

שילוב מסגרות בתוך ספר הוא למעשה אימוץ של גישה עיתונאית, ולטעמי לפחות חלק מהן היו צריכות להיות מוטמעות באופן הטרוגני בתוך הטקסט. מעוז הוכיחה את עצמה בעבר כפרוזאיקונית, ואולי היה מקום לשבץ יותר "סיפורי מקרה" לצד הדוגמאות המחקריות, וכך לשוות לספר גוון קצת יותר נרטיבי וקצת פחות גוון מחקרי.

מעוז יוצרת תמהיל מעניין בין תרבויות שונות, מן היהודית ועד האירופית והאמריקנית, והולכת אחורה במכונת הזמן עד לימי המקרא, לתסביך העקדה ולאבות אברהם, יצחק ויעקב, שביכרו לא פעם בגלוי את אחד מבניהם על פני האחרים. הסקירה ההיסטורית על תפקיד ההורה ("אהבת הורה – אינסטינקט או התניה תרבותית"), ובעיקר תפקידה של האם, מציגה את התמורות הגדולות ביחסי הורים–ילדים באלפי השנים האחרונות, אם כי לטעמי מיקומו של פרק זה לא היה צריך להישמר לסוף הספר אלא היה מקום לשבצו כאחד מפרקי הפתיחה.

"הורות ללא מסכות" עוסק, ואולי לא במפתיע, יותר בצד האימהי אבל לא מקפח את הצד הגברי. המחברות חוזרות על הטענה המסורתית ש"האב הוא מטפל פחות חיוני לילד מאשר האם" (121). לטעמי, הטיעון הזה חוזר על עצמו פעמים רבות מדי בספר – מה שעלול לשקף הטיה מסוימת במחקר אובייקטיבי. לפי המחברות, מוסד המשפחה הישראלי לא השתנה כל כך כפי שנדמה על סמך ההצהרות על "הגבר החדש" והוא שומר על תפקידיו המסורתיים. האם, גם אם מדובר באשת קריירה, היא זו שמגדלת את הילדים ואילו האב נשאר לפי שעה המפרנס העיקרי. המחקר מגדיר את האם כטייסת הראשית ואת האב כטייס משנה.

הולדת הילדים פוגעת לא פעם בזוגיות או בזהות העצמית של אמהות, ולאבות קל יותר לעתים להתחבר עם ילדיהם דווקא לאחר גירושיהם. הורים אינם רואים את כל ילדיהם כשווים אלא תמיד יש להם העדפות גלויות ונסתרות שהמרואיינים חושפים בכנות. הורים מתקשים לעכל את חריגותם של ילדיהם ולעתים הדבר גורם למשבר ביחסיהם. המחקר מגלה במפתיע שאמהות הן לעיתים אלימות יותר כלפי ילדיהן מאשר האבות, וכל זאת מכיוון שהן מקדישות להם זמן איכות רב יותר, מה שמעצים את המטענים (עמ' 259). הורים, בעיקר אמהות, יוצרים קשר סימביוטי ומעין זוגי עם ילדיהם ולא תמיד שומרים על הגבולות. לסיכום, קובע הספר – תוך הסתמכות על מחקרו של פרופ' דניאל כהנמן ותשובות המרואיינים – שטיפול בילדים מדורג רק באחד המקומות האחרונים בסיבות לאושר (במקום ה–16 מתוך 19 פעילויות רוטיניות).

כמו במוסד המשפחה, כנראה שגם בין המחברות הייתה חלוקת תפקידים במהלך כתיבת הספר, כאשר מעוז היא הטייסת הראשית וניב טייסת המשנה. בדרך כלל הספר כתוב בגוף ראשון רבים, אבל מדי פעם השתרבב גוף ראשון יחיד ואלו הן טעויות שחובה היה לתקנן בהגהה (למשל בעמ' 301 ו–302). בפרפרזה להקדשה האישית בתחילת הספר, לטעמי היה אולי מקום לקנח בפרק אישי של המחברות, אבל אולי זוהי ציפייה מוגזמת מדי כשמדובר בספר מחקר ענייני שבו המרואיינים שומרים על אנונימיות.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י' אדר א' תשע"ו, 19.2.2016

מודעות פרסומת

פורסמה ב-21 בפברואר 2016, ב-גיליון תצווה תשע"ו - 967, עיון ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: