בתגובה ל"צעקת ההשמטות" מאת הרב איתם הנקין, גיליון פרשת יתרו

הרב אלישיב גינה

מאמרו של הרב איתם הנקין הי"ד הינו מחקר חשוב ביותר וכנכדו של הרב יצחק אריאלי זצ"ל ברצוני להביא לידיעת הציבור מספר נקודות חשובות ביותר השופכות אור על הנושא והמתייחסות בעיקר לסיפא של הסיפור.

כאשר החיבור החשוב על הש"ס "עיניים למשפט" אזל מן השוק, החליטו בני דודי לקחת על עצמם יוזמה ברוכה ולהדפיסו במהדורה נוספת. לשם כך פנו בבקשה לרב שלמה וורנר, מנהל קרן רא"ם, לסייע במימון ההדפסה המחודשת. קרן רא"ם אשר נוסדה על ידי ר' מוטי זוננפלד הסכימה להיות שותפה ליוזמה ברוכה וחשובה זו ולסייע במימונה.

המהדורה החדשה יצאה לאור והודפסה בכאלף עותקים, אולם לאחר שהופצו כמאתיים עותקים הגיע הספר לידי תלמידי הרב קוק, ואלה הבחינו כי מן ההקדמה המקורית שכתב סבא הושמטו המשפטים המתייחסים לרב קוק ולישיבת מרכז הרב (כפי שחקר ומצא הרב הנקין).

תלמידי הרב קוק הפנו את תשומת לבו של ר' מוטי לעובדה מצערת זו ואף שלחו אליו מיד העתק של הנוסח המקורי של ההקדמה, כפי שנכתבה על ידי הרב אריאלי עצמו. ר' מוטי נזעק ופנה לנכדים בשאלה מדוע החליטו לנקוט צעד זה, והוסבר לו כי עשו זאת אך ורק כדי להביא לכך שהספר החשוב יילמד בכל הישיבות , כולל בעולם החרדי אשר כידוע איננו מחסידיו של הרב קוק זצ"ל…

כאן חשוב לציין כי גם בתוך משפחתנו היו חילוקי דעות מהותיים על מהלך זה והובעה התנגדות עמוקה לעריכה המחודשת, בטענה כי אין לשנות ולו צורת אות מן המקור שכתב סבא בדעה צלולה ומתוך הערצה עמוקה לרב קוק ולמפעלו התורני החשוב. לצערי, גם אנו למדנו על השינוי שנעשה בהקדמה לאחר מעשה. ר' מוטי לא הסתפק בתשובת הנכדים ובתיאום ובהסכמה עמם החליט לפנות לרב יוסף שלום אלישיב ולשאול לדעתו.

ר' מוטי הציג לרב את שתי הגרסאות של ההקדמה, זו המקורית של סבי וזו אשר נכתבה למהדורה החדשה בהשמטת המשפטים המתייחסים לרב קוק, ושאל האם לדעת הרב מותר מסיבה כלשהי לשנות מן המקור. השיב הרב אלישיב: "מאוד לא טוב מה שעשו". לגופו של דבר פסק הרב כי מכיוון שהשינוי נעשה בהקדמה בלבד ולא בתורת המחבר גופה הוא אינו רוצה לחייב את המוציא לאור לגנוז את הספרים אשר כבר הודפסו, מחמת חסרון כיס והפסד כספי, אך בוודאי ובוודאי שאין להדפיס עותקים נוספים עם ההקדמה הערוכה אלא רק עם ההקדמה בנוסח המקורי כפי שנכתבה על ידי המחבר.

מכיוון שקביעת הרב לגבי הדפסה מחודשת נבעה מעניין של "חסרון כיס" בלבד החליט ר' מוטי כי הוא לוקח על עצמו את המימון הכרוך בהדפסה המחודשת ובו ביום הלכו אנשיו לבית הדפוס כדי להנחותו להוציא מן הספרים המודפסים שטרם הופצו את ההקדמה הערוכה ולהחליפה בצילום מן ההקדמה המקורית, כפי שפסק הרב.

וכך היה. יתרת הספרים הופצו לשוק עם ההקדמה המקורית של סבא וזו המהדורה המצויה כיום בחנויות הספרים.

לסיום, חשוב לציין עובדה מרתקת נוספת בסיפור זה. ר' מוטי הוא נינו של הרב יוסף חיים זוננפלד. הציבור הרחב מכיר בוודאי את המחלוקת הקשה אשר הייתה בזמנו בין אנשי העדה החרדית דאז לבין הרב קוק ובית מדרשו. עובדה פחות ידועה היא כי בין הרב זוננפלד לרב קוק שררו חיבה והערכה עמוקות וזאת למרות הוויכוח המר בין "החצרות". והנה לימים דווקא נינו של הרב זוננפלד הוא זה אשר דאג לשמירת כבוד הרב קוק והוא זה אשר עומד מאחורי היוזמה המבורכת של הדפסת כתבי הרב אריאלי – תלמיד חבר מובהק של הרב.

חזקי אריאלי

חזקי אריאלי הוא אסטרטג חינוכי, 
יו"ר "גלובל אקסלנס" – חברה העוסקת בקידום המצוינות בישראל ובחו"ל

———-


בתגובה ל"מסכת אבות" מאת יאיר שלג, גיליון פרשת יתרו

מות הרעיון הקיבוצי 

יריב, בנו של יצחק בן אהרן, קובע כעובדה שהחלוציות היא תפיסת עולם ש"כתבי הקודש" (כך במקור!) שלה הם שלונסקי וברנר. אביו יצחק שחי בקיבוץ גבעת חיים מוצג כדמות מופת לחלוצים. "הציונות הדתית ביקשה לחקות את תנועת העבודה במעשה החלוצי". מבלי משים פועל יריב כהיסטוריון חדש, כמי שאצלו ההיסטוריה היא כבר לא מה שהיה פעם.

קורות הוריי מדגימים זאת. הם וכל גרעיני החלוץ–המזרחי חיכו בפולין מספר שנים לסרטיפיקט לעלייה ארצה, אך אלה ניתנו רק לגרעינים חילוניים אף שהתארגנו הרבה אחריהם. בארץ לא ניתנו קרקעות לגרעינים דתיים. גרעין כפר עציון נאלץ להמתין שבע שנים בכפר פינס, כאשר בתקופה זו ניתנה קרקע למאה מושבים וקיבוצים חילוניים. רק כשנוצר צורך לשמור על משבצת קרקע מסולעת בסביבה "שורצת ערבים מסוכנים", הביטוי התקני אז, נזכרו בדתיים ושלחו אותם למקום שאכן הוכיח עצמו כמסוכן. את טירת צבי, שדה אליהו ועין הנציב שלחו לכבשן האש בעמק הירדן. רק אנשי יבנה זכו למקום סביר כי רוכש הקרקע התנה את מסירת הקרקע בהקמת ישיבה ויישוב דתי.

צעירים דתיים שחלמו להתיישב במושב או בקיבוץ המשיכו לזרום ארצה אך רק לאחר שהצטרפו לגרעין חילוני, תוך אשליה שימשיכו להיות דתיים. אנשי הגרעין של הוריי עלו ללא סרטיפיקטים, על חשבונם הפרטי, כתיירים מתחזים למכבייה הראשונה, והקימו לפני פסח תרצ"ב את "גבעת חיים" על שם הרב חיים צ'רנוביץ'. המקום נקרא כיום כפר–יעבץ. רבע שנה אחריהם (י' בתמוז, 14.7.32) קם בסמוך הקיבוץ שנקרא היום גבעת חיים על שם ארלוזורוב, ושהתפרק לאיחוד ומאוחד. לאחר כשנתיים עברו הוריי לכפר פינס שזכה לקרקע אחרי כמה שנות סירוב שהסתיים בהתפרצות כוחנית למשרדו של אוסישקין.

אחר מניעת העלייה מהדתיים ומניעת ההתיישבות מהדתיים שהצליחו להגיע מציג יריב את החילונים כחלוצים, ואת הדתיים ככאלה שרק מבקשים לחקות את החילונים?! הוא ודומיו לא רק מתעלמים מחלקם הבלעדי של הדתיים בהקמת המושבות אלא גם מחלקם ב"התיישבות העובדת".

לפני 20 שנה שאלתי במכתב את יצחק בן אהרון מה היה שם הקיבוץ שלו כשהתיישבו בסמוך לגבעת חיים הדתית. צירפתי צילום ידיעה מ"עיתוננו" – ביטאון ילדים ציוני מכ"א באייר תרצ"ב שמתאר את טקס העלייה לקרקע של גבעת–חיים הדתית "צפונית–מזרחית לתל–מונד", וצילום מכתב ששלח אבי לאביו בפולין, שנושא בכותרתו את שם המקום גבעת חיים ובו אבי כותב על רצח ארלוזורוב שהיה לפני 10 ימים, ותקוותו שלא יפריע למילוי הצו "בנו וגאלו ארץ ישראל שלנו היא".

במכתבו, השמור אצלי, עונה לי בן אהרון שהם נקראו גרעין ג', ושלא היה שום יישוב דתי בסביבה, זאת אף שהיו לפניו מכתב וקטע מעיתון המוכיחים את קיום גבעת חיים הדתית.

יריב מספר שהחלוציות הקיבוצית שמרה עליו מנפילה מרומה של הרוחניות החלוצית–קיבוצית למעמקי התהום הדתי. על גובהה האמיתי של הרוחניות החלוצית הקיבוצית נאמנים דבריה של המציאות המציאותית: מתנדבות השירות הלאומי מנגוהות הדתית סעדו זקנים מוזנחים–חברתית ביד–מרדכי, נגבה, אור–הנר ורבדים. בגל הקור האחרון קפא למוות בחדרו קיבוצניק בן 101 מקיבוץ בצפון, ויחד איתו קפא ומת גם ה"רעיון" הקיבוצי.

גדעון ארליך

גדעון ארליך הוא גמלאי המחלקה למדעי המחשב, אוניברסיטת בר–אילן

—

בתגובה ל"רחוקים מהתפרקות" מאת מנדי גרוזמן, גיליון פרשת משפטים

התפרקות אינה התפקרות

החברה החרדית היא חברה הפתוחה לשינויים. כן, כמה שזה יישמע מפתיע. אני לא מכיר חברה שעברה בעשור ומחצה האחרונים שינויים מרחיקי לכת בתחומי ההשכלה האקדמית, התעסוקה והנשיאה בנטל כמו שעברה החברה החרדית. אלא שכל ניסיון חיצוני להאיץ את קצב השינוי יוצר כתגובה פבלובית התכנסות פנימה והתגוננות.

סדרת כתבותיו של אבישי בן חיים שמה מראה לציבור החרדי והעלתה את רף השינויים לרמת הפרהסיא, רמה שהקברניטים החרדים מעדיפים שלא להתעסק עמה. אלא שהתפרקות אינה התפקרות. פירוק מסגרת אחת הוא הזדמנות ליצור מסגרת אחרת, ולחלוטין אינו מצביע על אפיקורסיות חברתית וכפירה בכל המסגרות וההגדרות החברתיות שאפיינו את המגזר החרדי מזה עשרות בשנים.

גם אם יש ביצירתו של בן חיים לא רק שיקוף מציאות אלא גם ממדים על עיצוב מציאות, הדיון הפנים–חרדי היה צריך להיות סביב ביטויי החרדיות במציאות מעודכנת. המראה לא אמורה להיות איום על מי שיסודותיו נטועים, והעולם החרדי נטוע עמוק מכדי שסדרה פופולרית ככל שתהיה תערער אותו.

לסיום המלצה להנהגה החרדית באשר היא: החרדי של ימינו שונה מזה שהיה לפני שלושים שנה. במקום להילחם בתופעה של  האיום על הסדר הישן –  פשוט תצטרפו אליו. במקום להתנצל על כך שהחרדים נושאים טלפונים חכמים תסבירו שמי שמחזיק טלפון חכם עושה זאת כדי שיוכל לעבוד מרחוק ובמקביל להשקיע יותר בגידול ילדיו.

רועי לחמנוביץ

רועי לחמנוביץ כיהן כיועץ יו"ר ש"ס לתקשורת וכדובר תנועת ש"ס וכיום הוא מרצה בבית הספר לתקשורת באוניברסיטת בר אילן ובמכללה האקדמית ספיר

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ג' אדר א' תשע"ו, 12.2.2016