מפגש בחלל כפול | שמעון קליין  

 

עיון בפרשיית ארון העדות חושף שני מרחבים שונים בקודש הקודשים, מתחת הכפורת ומעליה.  באחד החוק הקבוע ובשני ההתרחשות הדינאמית בין האנושות לקב"ה השוכן בתוכה

"מעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה טפחים", אומרים חכמים (בבלי סוכה ה, א), וכמקור לכך הם מביאים את הפסוק "וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת". אלוהים נועד עם משה מעל הכפורת, וחכמים מדייקים "ולא למטה ממנה".

לימוד זה הוא מפתיע, שהרי מתחת לכפורת נמצא הארון ובו העדות, וכאילו אמרו החכמים: מעולם לא ירדה שכינה אל מקום הארון והתורה הנתונה בו. וכי לא מתבקש הוא שיוכה של השכינה דווקא אל מקום התורה? מה מקופל בחלוקת תחומים זו שבין חללם של הכרובים לבין חלל הארון והכפורת?

איור: מנחם הלברשטט

איור: מנחם הלברשטט

שלושה כלים

וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּיםוְנָתַתָּ אֶל הָאָרֹן אֵת הָעֵדֻת אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ. (שמות כה, יטז).

לאורך שישה פסוקים מתוארת בניית הארון, ורק בפסוק השביעי מתוארת העדות הניתנת בו. מבנה זה מעיד על חשיבות המסגרת שבה נתונה העדות. ומהי העדות? בפשוטו של מקרא הכוונה היא ללוחות הברית המכונים בכמה מקומות "לוחות העדות" (למשל שמות לד, כט). חכמים ידברו על "לוחות ושברי לוחות" המונחים בארון, ואלו ואלו ישמשו בבואה לתורה, שלימים גם היא תיקרא עדות (תהילים יט, ח). בצעד שני, מצטווה משה על הכפורת (שמות כה, יז):

וְעָשִׂיתָ כַפֹּרֶת זָהָב טָהוֹר אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכָּהּ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבָּהּ.

"כפורת" משמעה כיסוי. המחשה לכך עולה מן ההכנות שהיו לנח לקראת המבול: "עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר… וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכֹּפֶר" (בראשית ו, יד). גם "כפרה" בעקבות חטא מתפרשת ככיסוי לחטא, באופן המאפשר לאדם להתנהל מבלי להיות מופרע מנוכחותו הטעונה. על מה מכסה הכפורת? מהמשך הפרשייה עולה שהיא מכסה על הארון: "וְנָתַתָּ אֶת הַכַּפֹּרֶת עַל הָאָרֹן מִלְמָעְלָה" (שמות כה, כא). הכפורת הניתנת על הארון מלמעלה הופכת אותו לחלל החולק רשות לעצמו, ותוחמת את המרחב שבו נתונה העדות. צלע אחרונה במשולש היא הכרובים (שם, יח–יט):

וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים זָהָב מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם מִשְּׁנֵי קְצוֹת הַכַּפֹּרֶת.

הפתיחה לפסוק זה מציבה את מספרם של הכרובים בחזית. גם הניסוח "שנים כרובים", במקום "שני כרובים", מעצים את משקלו של המספר. זוהי אמירה פלאית, שכן במספר שניים מקופלים ריבוי ושניוּת, לא מקום אחד ומחובר. כיצד מציבה התורה בלב לבו של המשכן את השניות? המילה הבאה, "כְּרֻבִים", היא לא פחות מפתיעה. "כרובים כשני נערים" אומר האבן עזרא, או "פני תינוק", כמאמר רבי אבהו בתלמוד (סוכה ה, ב). כנפיהם מדמות אותם לציפור, והתלמוד מזהה אותם "כאיש המעורה באישה" (יומא נד, א). כל התמונות הללו מסמלות חיים. ללמדך שלא "חפץ דתי" לפנינו, לא ספר וגם לא אותיות, אלא הופעת חיים חזקה.

התוועדות מעל הכפורת

נבחן את המידות של כל אחד מהכלים הללו. "וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ" (כה, י). הארון הוא כלי מובהק, ובהתאם הכתוב מזכיר את מידותיו – אורך, רוחב וגובה. שנייה לו היא הכפורת, וגם ביחס אליה נזכרות מידות: "וְעָשִׂיתָ כַפֹּרֶת זָהָב טָהוֹר אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכָּהּ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבָּהּ" (שם, יז). יושם לב: בשונה מן הארון, הכפורת איננה מתוארת במידת גובהה כי אם במידת אורך ורוחב בלבד. לבסוף מתוארים הכרובים, ובשונה מן השניים הראשונים הם מתוארים ללא כל מידה: "וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים זָהָב מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם מִשְּׁנֵי קְצוֹת הַכַּפֹּרֶת" (שם, יח). מה משוקע בפערים אלו?

מידה היא מסגרת שבתוכה דבר מתקיים ומתפקד. הארון הוא כלי, הוא נשען על חוקי הטבע, ואך מתבקשת היא הגדרת מידותיו בכלל הממדים – אורך, רוחב, גובה. הכפורת לעומתו מצוינת בשני ממדים – אורך ורוחב, וגובהה נעלם. התעלמות מגובהה תתפרש כהפשטה וכשיוך גובהה למציאות שהיא למעלה מן המידה. ההפשטה תתייחס אל הממד המגלם את ייעודה – כמי שנתונה בתפר שבין עשרת הטפחים התחתונים לבין עשרת הטפחים העליונים. ומה בדבר הכרובים? להם אין כל מידה. הסיבה לכך היא שהמפגש עם השכינה המתקיים ביניהם הוא רוחני ומופשט, וככזה המקרא נמנע מלתחום אותו בגבול ובמידה.

ציור זה מלמד על קיומם של שני חללים בקודש הקודשים, השונים מאוד זה מזה, ומסמלים שני מגרשים בעולמם של בני האדם. האחד נתון על הארץ, בתוך עשרה טפחים, בכלי העולם הזה ובחוקיו. במגרש זה הוצב הארון, ועמו התורה כחוק אלוהי המעמיד ארץ במשפט. במהותו, מקום זה איננו מקום מפגש וגם לא מקום שבו נוכח השוכן.

ומעליו, שני כרובים סוככים בכנפיהם, יוצרים חלל מביניהם, ו"פניהם איש אל אחיו". שני נערים, או איש ואישה, העומדים זה אל מול פניו של זה, ומזמנים התרחשות חיה, דינאמית, השתנות תמידית הנגזרת מן השניות ומן ה"שדה" שנוצר ביניהם. מקום זה הוא מקומם של החיים, וכאשר זוכים בני האדם בא השוכן, ומתקיים שם המפגש.

כעת נחזור אל הפסוק המתאר את ההתוועדות, ונבחין במפתחות הנתונים בו ומאפשרים את המפגש: "וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת" (שם, כב). מבין שני הכרובים, במקום החיים, נועד ה' עם משה. לצד זאת קיימות שתי תנועות, שבלעדיהן לא יתרחש דבר: ההתוועדות היא "מעל הכפורת" – מותנית בקיומו של כיסוי התוחם את הארון ואת העדות, ויוצר מרחב מוגן, אוטונומי, לכרובים. לצד זאת, המילים "אשר על ארון העדות" מצביעות על התורה כמי שמונחת בתשתית. כן לעצמאות במרחב של הכרובים, אומר הכתוב, לא לניתוק – ומציב את התורה הנצחית כמי שתוחמת את גבולה, ומפנה מקום להתוועדות המתרחשת בחלל החיים הנתון מעליה.

הרב שמעון קליין מלמד במכללות ליפשיץ והרצוג ובישיבה הגבוהה בית אל

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ג' אדר א' תשע"ו, 12.2.2016

מודעות פרסומת

פורסמה ב-14 בפברואר 2016, ב-גיליון תרומה תשע"ו - 966 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: