דחפור | אמנון לורד

 

הביוגרפיה על אריק שרון אינה מחדשת, אך שמה אצבע על מקור הבעיות המדיניות שרודפות את ישראל עד היום. שרון כממשיכם של מצביאים שראייתם המדינית דיכוטומית ופשטנית

שמןאריק

חייו של אריאל שרון

דוד לנדאו

מאנגלית: גיא הרלינג

דביר, 2015, 479 עמ'

הסתקרנתי לראות מה יכול לצאת מביוגרפיה על אריק שרון שכתב דייוויד לנדאו המנוח, עורך עיתון "הארץ" בעשור הקודם. זה לא נראה לי חיבור טבעי. לא בגלל הביקורתיות שאפשר היה לצפות לה מכותב כמו לנדאו, אלא בגלל הדי–אן–איי השונה לחלוטין בין היהודי הדתי, העיתונאי המשכיל יליד בריטניה, לבין הלוחם הצבר המחוספס שארץ ישראל ומלחמותיה עוטפות אותו כמו שק שינה רכוס היטב. כמעט לכל אורך מאות עמודי הביוגרפיה ישבה אצלי כמנגינת רקע טורדנית המחשבה שיש פער תרבותי שאף פעם לא מתאחה בין גיבור הסיפור לבין המספר.

אבל גם על הקושי המובנה הזה ניתן היה להתגבר ולהפוך אותו למגרעת שולית אם היה משהו ייחודי בביוגרפיה החדשה על שרון, כהפתעה גדולה, מעוררת השתאות: פרשנויות ותובנות שמאירות בצורה מפתיעה את הדמות המוכרת או גילויים של מצבורי חומרים חדשים על אריק שרון, שהיו מעניקים ממד אחר וחדש לחלוטין על דמותו. כדמות פוליטית צבאית עכשווית נכתבו על שרון כבר לא מעט ספרים. לנדאו לא התעלה מעבר לרצף הספרות השרוניסטית. הוא לא מצא את עורק הזהב שמניב ערימות מכתבים, יומנים ופרוטוקולים שלא נחשפו עד היום.

למרות הכול, הספר שנועד קודם כול לקהל זר איננו מיותר. סיפור חייו של שרון הוא הזדמנות נוספת לספר דרך דמותו את תקומת ישראל ב–1948, תקופות הטרור של שנות ה–50, המצור התוקפני של מדינות ערב במאי–יוני 1967, המערכה הכבדה והמהירה שהסתיימה תוך שישה ימים ועלילות הגבורה והדם השפוך של מלחמת יום הכיפורים. מי שקורא את הפרקים העוסקים בתקופות האלה לא יכול שלא להרגיש מידה של תמיהה על הקיבעונות הפוליטיים של המחבר לגבי השנים הבאות. למה ישראל המאוימת, כפי שמתאר לנדאו, והמותקפת כמה פעמים במשך עשרים וחמש שנים, צריכה למהר ולהיפטר מהשטחים שכבשה במערכות שעלו לה כל כך ביוקר? איך פתאום המצרים הופכים לשוחרי שלום ומנהיגי ישראל לסרבנים ותוקפנים? הסתירה הפנימית הזאת בנרטיב מקורה בעמדותיו המאוחרות יותר של לנדאו, אבל מה שחשוב לקורא זה לראות מה מקור הבעיות המדיניות שרודפות את מדינת ישראל עד היום. ואת זה הספר מספק.

הגשים‭ ‬את‭ ‬המדיניות‭ ‬שעיצב‭ ‬בן‭ ‬גוריון‭. ‬אריאל‭ ‬שרון‭ ‬ודוד‭ ‬בן‭ ‬גוריון‭ ‬בסיור‭ ‬לאורך‭ ‬הגבול‭ ‬המצרי‭ ‬במלחמת‭ ‬יום‭ ‬כיפור‭, ‬1973 צילום‭: ‬אי‭.‬אי‭.‬אפ‭. / ‬פלאש‭ ‬90

הגשים‭ ‬את‭ ‬המדיניות‭ ‬שעיצב‭ ‬בן‭ ‬גוריון‭. ‬אריאל‭ ‬שרון‭ ‬ודוד‭ ‬בן‭ ‬גוריון‭ ‬בסיור‭ ‬לאורך‭ ‬הגבול‭ ‬המצרי‭ ‬במלחמת‭ ‬יום‭ ‬כיפור‭, ‬1973
צילום‭: ‬אי‭.‬אי‭.‬אפ‭. / ‬פלאש‭ ‬90

קבלן ביצוע

עם זאת, הקורא החרוץ ימצא מספיק התרחשויות שיאפשרו לו להגיע לתובנה בסיסית שעד היום לא נדונה לגבי שרון. לנדאו קובע כי לאורך עשרות שנים שרון היה בסך הכול קבלן ביצוע נמרץ וחסר עכבות לתוכניות של אחרים; ובמצבים יותר מורכבים, קבלן הביצוע של מדיניות שמישהו אחר קבע. הוא הגשים את המדיניות שעיצבו בן גוריון ומשה דיין בשנות ה–50. דבקות במשימה ויכולת ביצוע צבאית בכל מחיר נראו אז כמצרך מאוד נדיר. שרון ידע לקחת את הקומץ המובחר וללכד אותו ביחידה 101, אחר כך בצנחנים, ולשיאו הגיע כמצביא בשלוש מערכות גורליות: הקרב האוגדתי לפריצת הציר המרכזי בסיני ב–67'; המערכה לחיסול הטרור בעזה ב–1972–1971; וקרבות הצליחה באוקטובר 1973.

באופן לא מפתיע, הסיפור של שרון, גם אם ברובו הוא מוכר כבר וסופר בדרך זו או אחרת על ידי כותבים אחרים לפני לנדאו, הוא מרתק ומלא פאתוס ויש בו מידה של גדוּלה עד סוף מלחמת יום הכיפורים. זאת הדרמה הגדולה של חיי אריק שרון. סיפור עלייתו של לוחם ומצביא, ארוג ברומנטיקה הטרגית של החיים האישיים ובגיבוש זהותה של מדינת ישראל הצעירה. מכאן והלאה שרון מגשש את דרכו כמנהיג פוליטי והסיפור הזה הופך לארוך, פתלתל, משעמם במידה רבה, ומשובץ בהרבה ציטוטים של קטעי עיתונות. אלה קטעים שנכתבו בזמנו – לא לפני הרבה שנים – על ידי פרשנים פוליטיים וביטחוניים, שלנדאו אוהב אותם, אך הם אף פעם לא היו מקוריים במיוחד ומעולם לא ירדו לנבכי נשמתו הפוליטית והביטחונית של שרון.

הסיפור המעניין של שרון הוא על מנהיג שהחשיבה שלו פשטנית וחד ממדית. בכל שלב של חייו הציבוריים, בייחוד בצבא ובמלחמות, הוא גילה את יכולתו להנהיג – כל פעם בקנה מידה גדול יותר. קודם עשרות, אחר כך אלפים ומאות אלפים. אבל שרון היה מנהיג שהכריזמה המנהיגותית שלו הגיעה לשיאה בשדה הקרב בהיותו מפקד אוגדה 143 במלחמת יום הכיפורים. בחיים הפוליטיים הוא מעולם לא הצליח להלהיב המונים, אבל ידע לסחוף וללכד קבוצות אליטה שסייעו בידו לבצע את תוכנית ההתנתקות.

בסופו של דבר, שרון לא הבין את ממדי המדיניות. בשבילו, ביצוע ושינוי זה תמיד פעולה של הזזת דברים בשטח. לפעמים אלו מהלכים צבאיים שבהם אתה הורג ונהרג, פורץ נתיב ומניח גשר; לפעמים זהו כיבוש חצי מדינה שכנה וניסיון לחסל פיזית ארגון טרור שלרוע המזל מייצג בעיה אמיתית – כמו המלחמה נגד אש"ף בלבנון; ומה שנתפס על ידי דיוויד לנדאו כשיא המדינאות השרונית: ההתנתקות, שאיננה אלא שינוע תושבים מיישוביהם והורדת כפות של די–9 על הבתים. המחשבה שזוהי מדיניות, שכך משנים מצבה של אומה, מעידה על מוגבלות, שלא לומר פרימיטיביות. בסופו של דבר, שרון הביצועיסט הצבאי לא תרם לביטחון ישראל באופן ממשי אלא בעיצובו של דור לוחמים נכון להקרבה, דבק במשימה, שלא משאיר פצועים בשטח.

הרס בכיוון הנכון

ישראל היא חברה שכל כך הרבה פעמים הפקידה את גורלה בידיהם של מפקדים לוחמים שיצאו להגן פיזית על המולדת, עד שבאופן טבעי אחדים מאותם מצביאים טיפסו מעלה גם בסולם הדרגות הפוליטי והפכו למנהיגים לאומיים. מה שאפיין אותם הוא ראייה דיכוטומית של הזירה המדינית ושל מאבקה של ישראל: עת מלחמה ועת שלום, הערבים הם אויב, ואם נחשפו לתעמולת השמאל – שלום עושים עם אויבים.

אפשר לומר שגם את בעיות הציונות ואחר כך בעיות הביטחון של ישראל שרון תפס דרך ההשקפה החד ממדית של חריר הכוונת וכף הדחפור. אותו דחפור שמיישר שטח, פורץ דרכים והורס למשל את מתחם המוקטעה בימיו של יאסר ערפאת, הוא גם הדחפור שהרס את יישובי פתחת רפיח וימית. וזה שהרחיב את סמטאות ג'בלייה על חשבונן של שורות בתים רבות, הוא גם הדחפור שגילח את יישובי גוש קטיף, יישובי התוחמת הצפונית וארבעת יישובי צפון השומרון. באופן אירוני התפיסה החד ממדית הכוחנית הזאת התלבשה באחרית ימיו על תפיסת העולם השמאלית. כל העולם יחזור לתיקונו אם הכף הגדולה של הדחפור תיסע לכיוון הנכון בהנחייתם של דיוויד לנדאו וממשיכיו בעיתון "הארץ".

לנדאו לא מבהיר אם לדעתו גם תוכנית ההתנתקות הייתה בעצם מהלך ביצועי של מדיניות שמישהו אחר הגה. נראה שהוא מאמין שבהתנתקות מגולמת המטמורפוזה הגדולה בהשקפת עולמו של שרון, שהפכה אותו לאחד ממנהיגיה הגדולים של המדינה. ניתן לומר שהנסיגה עצמה, אף שהיא לקוחה מהפרטיטורה של השמאל, היה בה גם צד תחבולני מקורי שהיה ייחודי לשרון. שרון לא באמת השתנה ולא האמין כמו רבים בשמאל בכך שאפשר להגיע לשלום עם הערבים באמצעות הסכם היסטורי. כאן מזכיר לנדאו לקורא את הביטוי של דב ויסגלס, שההתנתקות סיפקה די פורמלין כדי להקפיא את תהליך השלום במקומו. מה שלא היה בהתנתקות זה מספיק פורמלין כדי להקפיא את המשך גלישת השמאל אל מעבר לקווי הנאמנות.

יש בספר לא מעט טעויות, שמי שבקי בחומר עלול להיות מוטרד מהן תוך כדי קריאה. לפחות חלק מהטעויות מקורן בתרגום לקוי מאנגלית. למשל, מאיר הר–ציון לא היה מפקד פלוגת מודיעין בצנחנים, אלא מפקד הסיירת או לכל היותר פלוגת הסיור. באנגלית זה כנראה נשמע אחרת וכשמתרגמים חזרה לעברית נוצרת הצרימה הזאת. כך גם גובהו של האלוף אמנון רשף איננו 1.70 מ', אלא לפחות 1.90 מ' בואכה 2.00 מ'. זה אולי נשמע קטנוני, אבל טעויות בפרטים כאלה מייצרות תחושת חוסר אמינות בפרטים יותר חשובים.

למרות כל החסרונות האלה, יש טעם לקרוא שוב את סיפור חייו השלם של מי שהוצא עם הרגליים קדימה מהמשחק המדיני כשהוא ממש בשיאו. שרון קודם התמוטט ושקע בתרדמת ורק אחרי שמונה שנים נפטר. שניהם ייחודיים בכך שלא הייתה להם תקופת פרישה שבעקבותיה צעדו באיטיות אל השקיעה. הרבה בושות נחסכו מהם. שרון שילם למפרע את כל מבוכותיו ומחדליו תוך כדי התקדמות אל התפקיד הנישא מכול.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ג' אדר א' תשע"ו, 12.2.2016

מודעות פרסומת

פורסם ב-14 בפברואר 2016,ב-גיליון תרומה תשע"ו - 966. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: