רחוקים מהתפרקות | מנדי גרוזמן

 

הצלחתה של "החרדים: ההתפרקות", סדרת הכתבות של אבישי בן חיים בערוץ 10, היא בהצתת הדיון הפנים–חרדי ביחס לסוגיות הליבה, אבל התזה העיקרית מופרכת

לחרדים אין טלוויזיה, אבל לטלוויזיה יש חרדים ובשנים האחרונות היא מוצאת בהם חומר מרתק לעיסוק בלתי פוסק. היא מצידה מתכוונת לספר לחילונים על אחיהם השחורים, אבל שוב ושוב מתברר שחשיבותן של הכתבות בתקשורת הכללית שעוסקות בחרדים הן בעיקר בדיון הפנים–חרדי שהן מצליחות לעורר. צרכני התקשורת הקלאסיים צופים בכתבה על השבט החרדי וממשיכים הלאה, אבל מושאי הסיקור עצמם דשים בכתבות על אודותיהם והופכים אותן לפתיח לשיח שהולך ומתמשך.

המגמה ההולכת וגוברת של התחברות לאינטרנט ולרשתות החברתיות גורמת לייתור הצורך בהחזקת מכשיר טלוויזיה בבית. כך, בעוד התקשורת החרדית אינה מתאפיינת בביקורתיות יתר, אחותה החילונית ממלאת את תפקיד כלב השמירה שנובח גם ברחובות בני ברק וירושלים.

"החרדים: ההתפרקות", סדרה מגזינית בת ארבעה פרקים של אבישי בן חיים ששודרה בשבוע שעבר בערוץ 10, הביאה את התופעה הזו לשיא. פרשן שאינו חרדי הצליח באמצעות פלטפורמה חיצונית לגעת בלב המגזר החרדי ולעורר בו דיון השקפתי פנימי. לא בפרטים צדדיים בחיים החרדיים, אלא בסוגיות ליבה ממש: גדולי הדור, היחס לטכנולוגיה, עמידותה של חברת הלומדים.

העיסוק בכתבותיו של בן חיים נמשך לאורך כל ימי השידור ואף אחריהם, והוא התקיים ברשתות החברתיות, אבל לא רק. גם בתחנות הרדיו החרדיות שפונות למיינסטרים עסקו בו, ומכאן שלא רק בשוליים המודרניים הוא הצליח לגעת. הסיבה לכך היא גם מעמדו הייחודי של בן חיים, שהחרדים רואים בו עיתונאי הוגן ופרשן מעמיק שמיטיב להכירם, וגם הקביעה הנחרצת שהתבטאה בשמה של הסדרה והייתה הטענה המרכזית בה: החברה החרדית המוכרת לנו כיום נמצאת בהתפרקות. טענה נחרצת זו, שבאה דווקא ממי שלא נחשב עוין כלפי החרדים, הצליחה להוציא רבים משלוותם. הם התעקשו להוכיח את ההיפך.

haredim1

צילומי מסך מתוך הסדרה, באדיבות חדשות 10

בתפקיד גיא רולניק

יותר מאשר עיתונאות מגזינית שמביאה קולות מהשטח, הסדרה הייתה במה להשמעת טענה חשובה מפי עיתונאי שמסקר את החברה החרדית במשך שנים והצליח לחדור אל מעוזיה ואל חצרות רבניה. מאיר נאור, יו"ר ארגון "ובחרת" ליוצאי המגזר החרדי, הגדיר אותה "מגש הכסף של יחסי דת ומדינה", וביקש להשוות בינה לבין הסדרה הכלכלית המדוברת.

הוא לא היחיד שערך את ההשוואה הזו. "אבישי בן חיים לא שימש כאן כעיתונאי, בטח לא רק כעיתונאי. בסדרה הזו הוא בתפקיד גיא רולניק", טען באוזניי משה שנפלד יו"ר עמות "יוצאים לשינוי". "יש לו תזה, הוא מאמין שהיא מבוססת מציאות והוא רץ איתה". לא בטוח שבן חיים יסכים עם ההגדרות הללו, אבל בריאיון לערוץ הרדיו החרדי "קול ברמה" השתמש אף הוא במונח תזה כשדיבר על הסדרה.

לאורך כל הפרקים אין מרואיין אחד, גם מקרב החרדים הביקורתיים, שמוכן לנקוט את ההגדרה "התפרקות". מה שכן יש הוא ביסוס לכך שמתקיימים מגוון תהליכים, ובן חיים מצמיד להם מוסיקה דרמטית של התפרקות. הפער בין הנתונים לבין הקביעה הכוללנית הזו בלט בתגובות הסוערות לסדרה. לא מעטים הסכימו עם הטענות הפרטניות המופיעות בה, אך בודדים ממש היו מוכנים לחתום על השם המפוצץ שלה.

במובן הזה היה כאן שיח חירשים: ההתפרקות של בן חיים אינה טענה כי בני ברק עולה בלהבות ובקרוב נצפה בקהילות קהילות צועדות לאורך רחוב ארלוזורוב, מגיעות לפאתי תל אביב ונוטשות את דתן. כך היא התפרשה, כיוון שהסדרה שודרה בסיום מהדורת החדשות והקביעה בכותרתה הופיעה כעובדה מוגמרת בפריים טיים הטלוויזיוני. למעשה הייתה זו טענה שבמחוזות אקדמיים מחקריים הייתה מתקבלת בפרופורציות הנכונות, וכעת הוחמצה. בקרב אינטלקטואלים חרדים שמהווים חלק מקהילת החרדים החדשים, אבל מנסים לקדם שיח ביקורתי על האידיאולוגיה החרדית ולא מתמקדים רק בסיוע חומרי לחרדים עובדים, נשמעה השבוע תקווה שלמרות הדחייה האוטומטית בשוך הסערה הסדרה הזו תיזכר כזו שהציבה לראשונה מראה רחבה לתמונת המציאות הנוכחית ושימשה זרז נוסף לדיון כן על הכיוון העתידי שאליו נדרשת לצעוד החברה החרדית.

haredim3

באתרים חרדים עסקינן

אז מה למעשה אומר אבישי בן חיים? הוא ממפה את מבנה החברה החרדית לשלושה גורמים מרכזיים:

א. שלטון ה"מרנים" – המנהיגים היחידים שעומדים בראש החברה ומנווטים את דרכה, גדולי הדור.

ב. חברת הלומדים – הפניית האנרגיות כולן, החינוכיות והכלכליות, ללימוד תורני ארוך שנים, גם לאחר הנישואין, תוך שימוש בתקציבי מדינה, תרומות והסכמת הנשים לפרנס.

ג. הגטו וחומות הבידול – הגבולות שאמורים למנוע זליגת השפעה תרבותית, גבולות שעיקרם הימנעות מטכנולוגיה שעשויה לשמש מתווכת.

שלושת הגורמים המרכזיים הללו, הוא טוען, מצויים בהתפרקות: המחלוקת הפנים ליטאית והיווצרותו של פלג אופוזיציונרי הוכיחו שסר החשש ממרידה במנהיג המרכזי, זאת במקביל לחלל שהותיר אחריו המנהיג הספרדי המיתולוגי הרב עובדיה יוסף. אתוס חברת הלומדים נתקל בקשיים, כלכליים בעיקרם, אבל גם בתהיות עקרוניות האם דרך זו נכונה עבור ההמונים. וחומות ההתבדלות מתפרקות באמצעות האינטרנט והטלפונים החכמים.

כשמדברים על השפעת האינטרנט, חשוב למקד – הכוונה היא בעיקר דווקא לאתרי האינטרנט החרדיים ולקהילות חרדיות וירטואליות ברשתות החברתיות, יותר מאשר לאתרים שמספקים חומרים חילוניים. השפעתם של האחרונים מועטה מהשפעת הראשונים, שמקדמים שיח פתוח ומציפים סוגיות, כמו השיח שהתפתח סביב סדרה זו עצמה.

עצם קיומן של המגמות הללו לא שנוי במחלוקת, אבל יש ויכוח על היקפן ובעיקר סביב השאלה האם הצטברותן יחד מצדיקה את הטענה להתפרקות. בן חיים מדגיש בסדרה אמירה שלא זכתה להדגשה בשיח סביבה: המודל החרדי המתפרק הוא מודל שהתגבש סופית לפני שלושים שנים. כלומר, בסך הכול מדובר בהתפרקות של צורת חיים חרדית שהתקבעה במקביל לעלייה בכוחו של המנהיג הליטאי הרב אליעזר מנחם שך. מבנה מסוים שהופיע על בימת ההיסטוריה וכעת נמצא במגמת היחלשות. ההדגשה זו, כאמור, נשכחה. ובצדק, כיוון שהיא מעקרת מתוכן את הטענה המרכזית.

לדברי בן חיים מוצדק להשתמש במונח התפרקות כיוון שכיום שלושת המאפיינים הללו הם בסיס המבנה החרדי. אבל הטענה הנגדית הגיונית בהרבה: לא מכנים התפרקות מהלך שבו חברה משנה את הסגנון שנטלה לעצמה לפני שלושים שנה בלבד. זהו שינוי, תהליך, לא התפרקות.

haredim4

לא הסדר ארוך טווח

אכן, המאפיינים הנזכרים לא הופיעו לראשונה לפני שלושים שנה, אבל הם לא היו כה מרכזיים עד תקופה זו. הציונות החילונית איננה דומה לזו שהייתה בקום המדינה, וגם לא לזו שלפניה. כמוה הציונות הדתית, וכמותן גם החרדיות. בן חיים מציב את המגמות החדשניות בחברה החרדית בהקשר המאבק החרדי–חילוני. לדבריו היה נדמה כי החרדיות עומדת לנצח, ולכן השינוי שנגלה כעת הינו התפרקות. ייתכן אמנם שהייתה הפרזה בכוח החרדי דאז, והיא שעומדת ביסוד האכזבה המוגזמת כעת. ישנם קולות שטוענים שהמנהיגים החרדים שגיבשו את חברת הלומדים מלכתחילה לא התכוונו להסדר ארוך טווח אלא סברו שהוא נכון לשעתו. אם כך הם פני הדברים, ודאי שאין הצדקה לדיבור על התפרקות, והמגמות כולן הן במסגרת שינויים טבעיים שמתרחשים לאורך זמן.

 בתקשורת החרדית נשמעו טענות שלפיהן גם המגמות המדוברות לא גדולות בהיקפן, וודאי עדיין אינן בחזקת עובדות מוגמרות. כוחו של הרב אהרן לייב שטיינמן עדיין חזק מאוד, ובעולם החרדי–ספרדי אכן יש חלל, אבל ייתכן שמדובר בעניין פרסונלי וברגע שתימצא הדמות המתאימה היא תצליח לסחוף אחריה שוב את החרדים המזרחיים. דמות כזו יכולה להיות הרב יצחק יוסף, עם תום כהונתו כרב ראשי.

בגזרת בתי המדרש – מספר הבוחרים בחיי תורה מוחלטים עדיין גדול, וייתכן שמגמת הירידה תיעצר. כך גם לגבי החדירה הטכנולוגית. אולי צריך לדבר דווקא על ההצלחה המפתיעה של הממסד החרדי בכך שחלקים גדולים מהמגזר החרדי נמנעים משימוש בטלפון החכם שכובש את העולם, ולא על כך שההצלחה הזו לא מקיפה את כלל החברה החרדית. ובעיקר, אמרו עיתונאים ומובילי דעת קהל, מוקדם לדבר על העתיד שעשוי להיות בלתי צפוי.

בן חיים בסדרתו ניסה לשער מה צופן בחובו הזמן, אבל חלק זה לא תפס מקום נרחב בעבודתו. "אולי יקום משהו חדש", הוא אמר בריאיון ל'קול ברמה', והשאלה היא אם המשהו החדש הזה יהיה כה שונה מהמשהו המוכר לנו כיום, עד שניתן יהיה לומר שפנים חדשות לגמרי באו לכאן.

חרדים-2

 לשמור את הילדים בבית

שלושת המאפיינים הנזכרים נחשבים למרכזיים גם בקרב קהילת החוקרים האקדמיים שעוסקים בחברה החרדית, אבל ייתכן שהגדרת החרדיות חמקמקה הרבה יותר וזו תעמוד גם לאחר שינוי במרכיבים אלו. פובליציסטים חרדים מרבים להשוות בין ההצלחה שלהם לשמר את אורח החיים של הדור הבא להצלחת החברה הדתית–לאומית באותה משימה. חלקם גם מוכנים להודות שהם משלמים מחירים על כך.

הימנעות מעיסוק במחשבה, למשל, מובילה לכך שעולם התורה החרדי, למרות כל ההשקעה בו, לא הגיע להישגים מעמיקים בתחום זה בעשורים האחרונים. לדבריהם, זהו מחיר ששווה לשלם עבור שימור הדור כולו במערכת. ההשקעה בכמות עולה על ההשקעה באיכות. העיקרון הזה מתחבר לקהילתיות שכה מרכזית בחברה הזו, וגם למחלות חברתיות כמו החשש ממה יאמרו ופחד מסטיגמות שליליות. מי שחי בחברה החרדית רואה שהמאפיינים התרבותיים הללו לא נופלים במרכזיותם ממאפייני המבנה הכללי. העיקרון העליון הוא "לשמור את הילדים בבית", ואותו ינסו לשמר גם תוך כל השינויים הטבעיים המתבקשים.

 הפיכת האתוס הלמדני לדרך עבור ההמונים לא נבעה ממחשבה שכולם יצמחו להיות עילויים אלא הייתה מהלך שנועד בעיקרו לשמור על אורח החיים החרדי. גם ההתנגדות לצבא נבעה מחשש מהשפעה חילונית יותר מאשר מרצון להקדיש את הצעירים ללימוד. לכן, אם במקביל לעלייה בשיעורי הגיוס של חרדים לצה"ל נפתחים מסלולים מוגנים והצבא כולו הופך לדתי יותר, לא בטוח שיש כאן שינוי כה משמעותי. המאפיינים הללו היו טקטיים יותר מאשר אסטרטגיים. האסטרטגיה עצמה מחזיקה מעמד: מרבית החרדים החדשים מאמינים בצורה מוחלטת בדרך החיים החרדית. הם שמים ג' בקלפי, נאמנים לדגל, ומתפללים שבניהם יגדלו להיות אברכי כולל. מרבית השינויים הם חומריים, לא מעבר. רק בשולי החרדים החדשים, שהם עצמם שולי החברה החרדית, ניתן לזהות צמיחה של אליטה אינטלקטואלית שמקיימת שיח ביקורתי אידאולוגי על העקרונות החרדיים. הם עדיין לא מספיק גדולים.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ו שבט תשע"ו, 5.2.2016

פורסם ב-5 בפברואר 2016,ב-גיליון משפטים תשע"ו - 965. סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. אבישי לא עשה את ההשוואה המתבקשת, בין ההשפעה של השינויים הטכנולוגיים על כלל החברה בישראל ובעולם, ביחס להשפעתם על החברה החרדית,

    הוא גם פיספס את הנושא המרכזי והוא כוח הסבל הנשחק בנושא הכלכלי, ובדעיכת היכולת להמשיך לגלגל כספים ומשאבים נוספים,
    החרדיות גילגלה כל העת בהמון תחומים וכשל כוח הסבל.

    אני חושב שאין אתגר ציוני והומני גדול יותר מאשר לסייע בידי הצעירים מהמגזר החרדי לבנות את עולמם בצורה של "תורה ועבודה" בלי לכפות עליהם ציונות או אימוץ ערכים אוניברסליים אחרים מן העולם המערבי.

    מי שאוהב באמת את עם ישראל או דוגל בערכים הומניים אחרים לא צריך ללכת רחוק ולחפש היכן לסייע , כאן בבית בתוך המשפחה יש הרבה מה לעשות.

    התנאי להצלחה: לאפשר ליהודים החרדים להתפרנס ולהמשיך להיות חרדים במלוא מובן ההגדרה, הם לא צריכים לשם כך להיות ציוניים או לאמץ את דרך החיים של רוב אנשי המדינה הזאת, וגם לא להתחבר אידיאולוגית למדינה כשם שחרדי בארה"ב או בפריז יכול לעבוד לפרנסתו בלי להרים את דגל הלאום, מספיק להיות שומר חוק ולשלם מיסים.

  1. פינגבק: תגובות – גיליון 966 | מוסף "שבת" - לתורה, הגות ספרות ואמנות

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: