רוסיה זה כאן | יואב שורק

 

ההשפעה של רוסיה על החיים בארץ החלה בימי העליות החלוציות ונמשכת עד לגל העלייה האחרון. שיחה עם פרופ' ישראל ברטל, העורך הראשי של סדרת "תולדות יהודי רוסיה", על המרכיב הרוסי בדנ"א של כולנו, על משבר מדעי הרוח וגם על אופי המנהיגות בחברה הישראלית היום

"ערב מלחמת העולם הראשונה מנתה הקהילה היהודית בקיסרות הרוסית כ–6,300,000 יהודים", כותב מיכאל בייזר בפתיחת הכרך השלישי של "תולדות יהודי רוסיה". הנתונים העדכניים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, כפי שאני מוצא בחיפוש מהיר ברשת, מעידים שבסוף 2015 חיו בישראל מעט יותר מ–6,300,000 יהודים.

הזהות של המספרים הללו היא יותר מאנקדוטה דמוגרפית; זהו הסיפור הגדול של תולדות ישראל במאה השנים האחרונות. מעבר לנרטיב המהדהד "מגולה לארץ ישראל" הטמון כאן, הנתון הדמוגרפי המרעיש הזה הוא תזכורת למשהו שדומה שכולנו כמעט שכחנו: הדומיננטיות האדירה של רוסיה בהיסטוריה הקולקטיבית שלנו. הרוסים, אנו נזכרים, אינם רק "יהדות הדממה" וגם לא רק המאגר הגדול של העלייה בעשורים האחרונים, אלא "אסם התבואה" הדמוגרפי של ההיסטוריה היהודית בעת החדשה.

אירוע לציון 25 שנה לעליה הרוסית, ירושלים 2015 צילום: הדס פרוש, פלאש 90

אירוע לציון 25 שנה לעליה הרוסית, ירושלים 2015
צילום: הדס פרוש, פלאש 90

נציג המיינסטרים

סיפורה של יהדות רוסיה לדורותיה הוא עניינה של סדרת ספרים חדשה, בת שלושה כרכים, בהוצאת מרכז זלמן שז"ר לתולדות ישראל. הכרך הראשון (בעריכת אלכסנדר קוליק) עוסק בהיסטוריה העתיקה: הן זו שקודמת לכינונה של הקיסרות הרוסית והן זו של ימי הקיסרות, לפני שחלשה על המוני היהודים שנקבצו באותה העת במלכות פולין–ליטא. היהודים המתוארים בכרך הזה הם מקבץ מרתק של זהויות: יהודים הרריים מן הקווקז, ממלכת הכוזרים, יהודים שחיו באזורי הגבול של הישויות המזרח אירופיות הצמודות לרוסיה, והמעטים שאף פעלו ברוסיה הקיסרית עצמה.

הכרך השני (בעריכת איליה לוריא) עוסק ב"תור הזהב" של הנוכחות היהודית ברוסיה, מחלוקת פולין ועד למהפכה הרוסית – העידן שבו חיו מיליוני יהודים בתחום המושב, ושבו צמחו במרחב הזה החסידות והציונות, ישיבות המוסר והליטאיוּת בכללה, היידישיזם, הסוציאליזם והמהפכנות היהודית. הכרך השלישי (בעריכת מיכאל בייזר) הוא זה העוסק ברוסיה כברית המועצות, מ–1917 ועד לשנות התשעים. כאן אנו פוגשים את השפעת האידיאולוגיה והמשטר הסובייטי על גילויי יהדות ועל התרבות היהודית, את אימי השואה והשלכותיה ואת ההתעוררות היהודית של שנות השבעים והשמונים.

העורך של הסדרה כולה הוא ישראל ברטל, פרופסור אמריטוס של האוניברסיטה העברית ואחד הפוריים שבהיסטוריונים הפועלים כיום בישראל. מאחורי ברטל שורה ארוכה מאוד של פרסומים, במנעד רחב של תחומים, שעיקרם תולדות יהודי מזרח אירופה בעת החדשה ותולדות ארץ ישראל ויישובה באותה תקופה. ברטל היה גם מן העורכים הראשונים והמעצבים של כתב העת "קתדרה" של יד יצחק בן צבי, ומאלה שהביאו לחשיבה מחודשת על היחס ההיסטוריוגרפי אל "היישוב הישן" בארץ ישראל כמו גם אל מגוון הביטויים של לאומיות יהודית שהופיעו בחיי היהודים בעת החדשה. ה"חידושים" הללו לא הפכו את ברטל ל"היסטוריון חדש", כשם שאמונתו בכך שלא ניתן לנתק את ההיסטוריון מהשקפותיו לא הביאה אותו לוויתור כלשהו על הדרישה שהשיח ההיסטורי ייעשה על פי העובדות ובהתייחס אליהן.

במילים אחרות, ברטל הוא יהודי הער לחידושי ההווה בלי להתלהב מהם עד כדי להשליך את המתודולוגיה של העבר. הוא רחוק מלנגן את השיח הציוני המונוליטי שרווח כאן פעם, אבל בבסיס תפיסתו הוא נותר נאמן ל"אסכולה הירושלמית" שעליה התחנך, זו של בן–ציון דינור ויעקב כץ. כנציג המובהק של המיינסטרים הישראלי, הוא גם עיצב את תוכנית הלימודים בהיסטוריה הקיימת עד היום, חרף התקפות מימין ומשמאל.

יהודי חדש אבל גלותי

שלושה כרכים של "תולדות יהודי רוסיה". מרשים.

"חשוב לציין שזו פעם ראשונה מזה מאה שנה, מאז דובנוב, שמופיע מפעל כזה – היסטוריה מקיפה של יהודי רוסיה. כמובן שמה שדובנוב יכול היה לעשות אז – לכתוב לבדו היסטוריה של אזור רחב במשך מאות שנים – איש אינו יכול לעשות היום. הידע ההיסטורי שעומד לרשותנו הוא כל כך נרחב, וההתמחות היא כל כך גדולה, עד שמשימה זו היא פשוט בלתי אפשרית. אז מה שיש כאן הוא ספר בן שלושה כרכים, שבנוי מפרקים פרקים, שכל אחד מהם נכתב על ידי מומחה מן השורה הראשונה באותו תחום. זה מפעל בינלאומי, עם חוקרים מכל העולם. זה לא 'אוסף מאמרים' אלא ספר מתוכנן, שהפרקים בו נקבעו מראש בהתאם למה שמתבקש מהיסטוריה שמסכמת את המרחב הזה והתקופה הזו. אחר כך באה הפנייה אל מי שיכול לכתוב אותם".

אתה מדבר בדברי הסיכום שלך על "קץ העידן המזרח אירופי" השואה וההגירה סיימו בעצם את הפרק הזה בתולדות ישראל. עם זאת אתה טוען שרעיונות שנוצרו בהקשר רוסי עיצבו ומעצבים את החיים שלנו היום.

"כן, ומה שמעניין הוא שמי שביקשו לכונן כאן 'יהודי חדש' וראו בזה בריחה מה'גלותיות', בעצם ניסו ליישם כאן רעיונות שעוצבו על ידי אותה גלות. מדובר ברעיונות שמקורם מצד אחד במשטר האימפריאלי – אותו משטר ששלח את היהודים ליישב את ערבות דרום רוסיה, ושניסה להעביר אותם תהליכים של 'פרודוקטיביזציה', ומצד שני בתרבות הרוסית – כמו ההערצה לחקלאות, הרעיונות השיתופיים, ועוד.

"תפיסה זו, אגב, שוברת את כל המושגים המצחיקים שיש כאן על 'ימין' ו'שמאל', שאין להם אחיזה במציאות. את העובדה שבן–גוריון, שנולד בפולין הקונגרסאית שתחת השלטון הרוסי, למד הרבה מהפוליטיקה של לנין והשתמש בסוג של בולשביזם רך, אנשים עוד קצת יודעים. אבל גם ז'בוטינסקי, מאודסה – העיר החשובה כל כך, שנוסדה על ידי האימפריה והתמלאה חיש מהר ביהודים – היה ליברל רוסי, וגם בלח"י היה אגף שלם שהיה קשור מאוד לרוסיה הסובייטית. מעטים יודעים שיצחק שמיר תמך בקו פרו–סובייטי כדרכה הרצויה של התנועה, לאחר הקמת מדינת ישראל. אפילו וייצמן, שמקושר בתודעה שלנו לבריטניה ולמערב, הוא יליד העיירה מוטלה.

"מה שמיוחד בעניין הרוסי הוא שההשפעה של רוסיה על החיים כאן בארץ היא מתמשכת; היא באה בגלים. העליות החלוציות שבאו מרוסיה הביאו משם שירים ורעיונות ומנהיגים, ולמעשה מאז ועד לעלייה האחרונה, זו שהחלה בשנות התשעים, לא הייתה אף פעם הפסקה ארוכה מספיק כדי לקטוע את רצף ההשפעה הרוסית".

אבל ההיסטוריונים אוהבים כל כך לעסוק במרכז אירופה, ובעיקר בגרמניה ההשכלה, האמנציפציה וכן הלאהזה לכאורה מרכז חשוב לא פחות.

"השכלת ברלין היא חשובה, אבל אם להיות בוטים – אלמלא ההשכלה של מזרח אירופה לא היינו יושבים כאן ודנים על השכלת ברלין. הקיום היהודי שלנו הוא המשך של מה שהתרחש בעיקר בתחום המושב".

יש תקופות שבהן ריבוי הקולות לא מאפשר צמיחתה של מנהיגות. ישראל ברטל צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

יש תקופות שבהן ריבוי הקולות לא מאפשר צמיחתה של מנהיגות.
ישראל ברטל
צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

חיידר אחרי השואה

האם אין תהום בין העולים של שנות התשעים שבאו אחרי מכבש של מחיקת היהדות תחת השלטון הסובייטי ובין העולים מרוסיה של פעם, אלה שלמדו בחיידר?

"יש בזה משהו, כמובן, אבל יש כאן גם טעות. רוסיה הסובייטית לא הייתה כל כך יעילה במחיקת היהדות, בוודאי לא באזורים הפריפריאליים יותר כמו הארצות הבלטיות, רוסיה הלבנה, אוקראינה – כל המקומות שהיו בעצם הלב של תחום המושב. כולם יודעים שבגרוזיה ובבוכרה היו חיים יהודיים, אבל גם ברוסיה האירופית, באותם אזורים שבעבר היו מלאים יהודים, המשיכו חיים יהודיים מסוימים עד לשנות החמישים והשישים ואפילו השבעים. בברדיצ'ב, למשל, המשיכו יהודים להיקבר כמו אבותיהם ממש לפי המסורת המקומית. יהודים הלכו לחיידר גם אחרי השואה, היכן שנשאר מי שילך. מה שכרת את עיקר החיים היהודיים היה המלחמה, השואה, ולאו דווקא המשטר. כשהתחלתי להסתובב במקומות הללו בשנות התשעים, פגשתי הרבה עדויות לקיום חיים יהודיים גם תחת המשטר הסובייטי".

ישראל היא ארץ של קיבוץ גלויות. אפשר לראות בה "גלות בארץ", כל אחד מביא איתו דברים; אפשר לראות אותה ככור היתוך, שיוצר דבר חדש ממה שהביאו; ואפשר לטעון שיש לארץ עצמה תרבות. איפה אתה עומד ביחס לגישות הללו?

"זו שאלה נהדרת. והתשובה היא שכל שלושת האפיונים הללו קיימים בעת ובעונה אחת. זה שיש המשכיות לדברים שהגיעו מהגלויות השונות זה ברור, ויש לזה הרבה דוגמאות. אבל גם כור ההיתוך, למרות שהיום מתייחסים אליו בעוינות, חולל דברים מאוד משמעותיים. אתן לך דוגמה פשוטה: הציוני הדתי של היום שונה באופן מהותי מהיהודי הדתי בגולה, שאותו הוא חושב שהוא ממשיך. זה עולם אחר לגמרי. הוא מתפלל בהגייה אחרת, הוא מדבר בשפה אחרת, אפילו ספרי הקודש שלו אינם אותו דבר. היהודי הדתי הישן לא קרא תנ"ך ולא עסק בו, למשל. ולגבי האפיון השלישי, אני יכול לומר שהנופים והאקלים בוודאי משפיעים על החברה, ואותם הרי לא הבאנו איתנו משום גלות.

"כתבתי פעם שיש לדון על היחס בין 'תרבות ישראל' ל'תרבויות ישראל'. בביטוי תרבויות ישראל אני מתכוון לאפיקים השונים שבהם התפתחה היהדות במקומות ובקבוצות שונים אחרי שהמסגרת הקודמת, זו של הקהילה היהודית המסורתית, שלפני המודרנה, הגיעה לסוף דרכה. בעצם אותו מעבר שמורי יעקב כץ דיבר עליו ב'ממסורת למשבר' – המעבר שמסמן את תחילת ההתמודדות עם תהליכים רבים של שינוי – פותח גם עידן של ריבוי. שכן כל חברה עוברת את השינויים הללו מתוך הקשר היסטורי וחברתי אחר, ונתונה להשפעה של גורמים רבים שמבקשים לעצב אותה במודע".

ברבים ממחקריך אתה מדבר על המאפיינים הלאומיים של העם היהודי גם לפני הופעת הלאומיות המודרנית: הקיום האוטונומי, התרבות הנבדלת, ההכרה של הסביבה בנבדלות הזאת.

"אני רגיל לכנות את זה 'אומה', כדי להבדיל את העניין מהלאומיות. אפשר כמובן לומר גם לאום, כל עוד מבחינים בין המושג לאום, כמציאות תרבותית, ובין לאומיות, כאידיאולוגיה המוכרת לנו מהמאה הי"ט. היו כאלה שסברו שמושג הלאום בעצם נובע מהתנ"ך, ושהיהודים הם המודל למושג הזה, אבל גם מי שלא סבור כך יודע שהקיום היהודי לפני הציונות היה לא רק קיום 'דתי' אלא קיום לאומי. זה דבר פשוט. זה דבר מובן מאליו לכל מי שמבין שיש דבר כזה היסטוריה יהודית, ולא רק היסטוריה של היהודים. ואגב, היו הרבה צורות של לאומיות יהודית, כשהציונות היא רק אחת מהן".

אני בכל זאת מזכיר זאת כי יש מי שמערער על התפיסות הללו בדור הזה. אתה כותב באחד ממאמריך שהציונות נקלטה בקלות רבה יותר במזרח אירופה, בגלל שבה המוסדות של הקהל המשיכו להתקיים.

"נכון, אבל זה לא חידוש שלי. אמר זאת כבר המורה הגדול שלי, בן ציון דינור".

אותו דינור שהיה שר חינוך, ושהאופנה האקדמית היא כמעט להתעלם ממנו בטענה סמויה או גלויה כנגד האידיאולוגיה הציונית שלו

"דינור היה היסטוריון משכמו ומעלה. יש מי שניסו לערער עליו, אבל לרוב הם בכלל לא קראו אותו. זו ביקורת פוליטית ולא עניינית. אני גאה להיות תלמיד של אותה 'אסכולה ירושלמית', של דינור ותלמידיו ושל כץ".

הגר"א לא היה ציוני

האתוס הציונידתי מניח בתשתיתו סוג של חיבור בין תלמידי הגר"א ולעתים גם תלמידי הבעש"ט ובין העליות המודרניות.

"יש לי ויכוח כבר הרבה שנים עם אריה מורגנשטרן בנושא הזה. אני עובר על אותם טקסטים שהוא מסתמך עליהם ולא מוצא, בקריאה שלי, את מה שהוא מוצא. הגאון מווילנא לא אמר את מה שהוא חושב שהוא אמר, ולא התכוון למה שהוא מייחס לו. אבל זה ויכוח שאני מנהל מתוך כבוד, כי מורגנשטרן הוא היסטוריון חשוב של התקופה. אני מתווכח איתו על הטקסטים, כי אני מאד משתדל לא להתווכח על אידיאולוגיות. לכל חוקר יש השקפת עולם, וזה בסדר גמור. אבל את הוויכוחים צריך לעשות על ה'בשר', על הידע ההיסטורי עצמו.

"כפי שאמרתי, הציונות הרי לא צמחה משום מקום. היהדות היא שילוב מיוחד של היבטים דתיים ולאומיים, וזוהי עובדה שאיש אינו יכול להתעלם ממנה. גם הציונות החילונית לא התעלמה ממנה. כך שברור שיש רצף בין הלאומיות היהודית המודרנית ובין מה שקדם לה. ועדיין, לבוא ולפרש את הגר"א ותלמידיו לפי קטגוריות חשיבה שהן מאוחרות יותר – זו טעות".

בהקשר הזה אני רוצה לעבור לרגע לדמות שהרבית לחקור משה מונטיפיורי. אנחנו מכירים אותו כמי שמוציא את ירושלים אל מחוץ לחומות, כחלק מהאתוס הציוני של יישוב הארץ ושל פרודוקטיביזציה. אתה רואה בו מבשר של לאומיות יהודית במובן אחר.

"מונטיפיורי היה פילנתרופ יהודי–בריטי, שהצליח ליצור מערכת קשרים בינלאומית שקדמה לרעיון הלאומי היהודי, בשרטוט של איזה קולקטיב על–קהילתי שאפשר לפעול ביחס אליו. אפשר לראות במונטיפיורי אחד מנציגי המגמה של פילנתרופים יהודים ממערב אירופה שיצרו רשת שהחליפה את הזיקות הישנות.

"סיפור מעניין בהקשר זה הוא הביקור שערך מונטיפיורי ברוסיה ב–1846, בימי הצאר ניקולאי הראשון, במטרה לשפר את מעמד היהודים שם. אם תבחן את המטרות של הביקור תמצא שהוא נחל כישלון גמור. מונטיפיורי לא השיג דבר ממה שקיווה להשיג. אבל ההד שהוא עשה בציבור היהודי היה עצום. עצם העובדה שיש מי שיכול לדבר בזירה הבינלאומית למען היהודים הייתה חידוש מרגש עבור המוני בית ישראל.

"סיפור זה הדגים את העובדה שהאמנציפציה יכולה להועיל לעם היהודי. הנה לפנינו אדם שחי בארץ שחלה בה אמנציפציה ונהנה מזכויות מלאות, שיכול היה להושיע – או לפחות לנסות – את אלה שלא נהנו מזכויות כאלו. הדוגמה הבולטת היא עלילת דמשק. מדובר במפעל בינלאומי של פילנתרופים יהודים. יש שני מבשרי ציונות חשובים, הרב אלקלעי והרב קלישר, שמונים את רוטשילד, מונטיפיורי וכרמייה כראייה לכך שהאמנציפציה היא שלב חיובי בדרך לגאולה. היום תפיסה זו – הגורסת שהגאולה תבוא ממצבם הטוב של היהודים ולא הרע – קצת נשכחה במחשבה הדתית לאומית".

השייח'ים ומדעי הרוח

בין תפקידיו השונים שימש ברטל דיקן מדעי הרוח באוניברסיטה העברית. הוא מסרב לקבל את ההספדים על "מותם של מדעי הרוח". "מדעי הרוח ימשיכו להתקיים", הוא מבטיח, "גם אם בצורה קצת אחרת. לעולם אנשים ימשיכו לכתוב ספרות, לעסוק במחקר היסטורי וכן הלאה. לא תמיד חשבונאים ובנקאים יוכלו להשפיע על היצירה האנושית".

אבל יש ירידה במעמד מדעי הרוח, במספר הסטודנטים.

"ההתעניינות במדעי הרוח מעולם לא ירדה. קרה דבר אחר: השתנו המסגרות האקדמיות, בעולם בכלל ובישראל בפרט. כשאני התחלתי ללמוד מדעי הרוח, לפני חמישים שנה, היו מעט מאוד אוניברסיטאות וכלל לא היו מכללות. בתקופה ההיא יכולת ללמוד נניח היסטוריה, ואחר כך הלכת לעבוד במקצוע שאין לו קשר למה שלמדת. זו הייתה השכלה כללית. היום זה אחרת. ההתמחות הולידה עשרות מקצועות אקדמיים חדשים, שיש להם קשר ישיר לעולם העסקי, כאלה שמציעים פרנסה במקצוע שאתה לומד, ולשם אנשים מכוונים את עצמם. זה טבעי וזה לגיטימי.

"כשהייתי דיקן עשינו רפורמה בפקולטה למדעי הרוח, לכיוון של ב"א כללי, שיקדים את שלב ההתמחות ויעניק השכלה כללית. זה מה שמקובל בארה"ב, ומה שמנסים גם כאן לעשות במרכז האקדמי שלם. אני ניסיתי להוביל את האוניברסיטה העברית לכיוון דומה, והצלחתי רק באופן חלקי.

"תשובה שנייה היא שהשיח של מדעי הטבע השתלט על העולם האקדמי. היסוד היישומי הוא הקובע את השיקולים במערכת ההוראה והמחקר. והרי מדעי הרוח אינם יישומיים, אלא אם אתה מדבר על אג'נדות פוליטיות שמבקשות 'להוכיח' משהו. לכן בארצות הברית, ובכלל בעולם הקפיטליסטי, יש תורמים גדולים שמחזיקים קתדרות מפוארות למדעי הרוח. זו, אגב, הסיבה לחלק מהמגמה האנטי–ישראלית באותן אוניברסיטאות, שכן פקולטות רבות ללימודי המזרח התיכון ממומנות על ידי שייח'ים סעודיים. אז לנו לצערי אין שייח'ים, מלבד איש יקר אחד – מורט מנדל, שמחזיק היום את המכון למדעי היהדות באוניברסיטה העברית".

הדיון על יהדות רוסיה נוגע לשאלה פוליטיתתרבותית שנראית לי מטרידה כל העת. מצד אחד, היום בחברה הישראלית שולטת מציאות דמוגרפית ותפיסה של "חצי חצי", ספרדים ואשכנזים. אבל כשמגלגלים טיפה אחורה את ההיסטוריה, אנחנו מוצאים עצמנו בעולם שבו 93% מהיהודים הם אשכנזים. אז אם אתה נוקט ייצוג שווה בשיח ההיסטורי אתה חוטא להיסטוריה, ואם לא, אתה פוגע בזהות הנוכחית של הישראלים

"הפרופורציות המספריות הללו אינן מעלות או מורידות. יש קהילות קטנות במספר שהייתה להן השפעה עצומה, כמו יהדות איטליה למשל, שהעבירה את השפעת הקבלה. ביאליק אמר על הרמח"ל ששלושת הזרמים הגדולים של יהדות מזרח אירופה – חסידות, מתנגדות (מוסר) והשכלה – באו מכוחו של 'הבחור מפאדובה'.

"בכלל, המושג של אשכנזים וספרדים הוא די קשקוש. ההיסטוריה היהודית היא אחת. זה מה שאני מנסה לומר במאמר הסיכום של הסדרה, שהתרבות הישראלית מנהלת דיאלוג היסטורי רב–זמני ורב–צדדי עם תרבויות שונות. ובתוך הדיאלוג הזה, מקומו של המפגש עם התרבות היהודית–רוסית הוא מכריע במידה רבה. הספרים הללו, כמו אלו על יהדות גרמניה או יהדות פולין, באים לתת לך את התרומות ההיסטוריות של חלקים מכריעים בתרבות היהודית, שכמובן אינם עומדים לבדם. זה צבע בתוך הפסיפס הגדול".

מגדילים את המנהיג

לסיום, אני רוצה לשאול אותך שאלה שמטרידה אותי כאזרח, ואני מפנה אותה אליך כהיסטוריון: מה שקרה לאחרונה עם המינוי האוטומטי של נתניהו למועמד הליכוד סימפטומטי לתחושה של אנשים רבים שלא צומחת אלטרנטיבה מנהיגותית. האם זה מעיד על משבר מנהיגות?

"לעתים כהיסטוריונים אנו רואים מנהיג דגול, שבזמנו לא ראו אותו ככזה. יפתח בדורו כשמואל בדורו. ראה את דוד המלך – הרי לא היה בו מתום. הוא אמר על עצמו חטאתי לפחות פעם אחת. ואף על פי כן, בזיכרון הקולקטיבי היהודי הוא נחקק כמשיח, לא פחות. מה זה אומר? שככל שאנו מתרחקים מן הריאליה ושופטים את העבר בפרספקטיבה מרוחקת, אנו נוטים להגדיל את המנהיג, בניגוד גמור לנטייה היהודית שלא לפרגן למנהיגות בזמנה. זה חלק מהדמוקרטיות, הכמעט אנרכיסטית, של הקהילה היהודית באשר היא, לטוב ולרע.

"נקודה שנייה היא שיש תקופות ויש תקופות. לדעתי יש תקופות שבהן ריבוי הקולות של החברה היהודית לא מאפשר צמיחתה של מנהיגות. גם בן–גוריון וגם ז'בוטינסקי היו מנהיגים בחסד עליון, אבל הם לא הצליחו להנהיג יותר מאשר את הזרם שלהם. נכון, ב–48', כשקמה מדינת ישראל, בן גוריון זכה בזכות הנדירה להיות במקום הנכון ובזמן הנכון, והוא הפך למנהיג לאומי. אבל מעבר למקרה יוצא הדופן הזה, הפיצול ממשיך ללוות אותנו עד היום".

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ו שבט תשע"ו, 5.2.2016

מודעות פרסומת

פורסמה ב-5 בפברואר 2016, ב-גיליון משפטים תשע"ו - 965 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. ראיון מעניין

    מה שמאוד תפס אותי זה דברי פרופ" ברטל על כך שלמרות העיסוק המאוד מרכזי במחקר ביהדות גרמניה ותנועת ההשכלה בסופו של דבר רוב מניין ורוב בניין של יהדות אירופה בדורות האחרונים היה במזרח אירופה ובמיוחד בתחומי האימפריה הרוסית ב"תחום המושב"

    מוזר לחשוב אך כשמדברים בקורסים אקדמיים בתולדות ישראל או בשיעורי תולדות ישראל בתיכון כשמדברים רבות על האמנסיפציה ליהודים באירופה רוב רובם של אלו כלל לא קיבלו אותה עד לנפילת רוסיה הצארית בסוף מלחמת העולם הראשונה!

    מה שעוד ראוי להזכיר על ההבדל בין המשכילים מברלין לבין המשכילים ממזרח אירופה שהנ"ל לא הגיעו לידי התבוללות ונטישת הזהות היהודית בדומה לבני הדור השני והשלישי של משכילי ברלין

    הם המשיכו לדבר ולכתוב ביידיש ולא עברו לרוסית או פולנית בניגוד למה שהיה בגרמניה שהיידיש שם ננטשה כמעט לחלוטין

    הרבה מהמשכילים מתחום המושב ניתבו את דרכם לרעיונות ציוניים או בונדיסטיים. שאלו גם אלו כל תנועה בדרכה לא התנכרו לזהות היהודית שלהם וביטאו אותה בדרכם

    יש לציין גם שהתנועה הרפורמית לא הגיעה לשם

    גם אלו שעזבו את האורח חיים הדתי כשהם רצו להגיע לבית הכנסת הם הלכו לבית הכנסת הישן והטוב ולא הוקמו "טמפלס" רפורמים בתחום המושב

    בקיצור תנועת ההשכלה בקרב יהודי רוסיה הצארית והשטחים בהם היא שלטה הייתה שונה מזו שבגרמניה ולדעתי מבחינה מחקרית לא פחות מעניינת

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: