כי תצייר עבד | יעל מאלי

 

מיהי הנערה השחורה המסבה לשולחן הסדר באיור בהגדת סרייבו? האם השפחה האפריקאית בבית האצילים בסביליה חווה הארה רוחנית? על היחס לגר ולזר באמנות 

פרשת משפטים פותחת ביחס אל העבד ואל הגר ועוסקת בכך בהרחבה. שתיים מתוך ארבע הפעמים שבהן קושרת התורה את ההגנה על הגר ליציאת מצרים מופיעות בפרשה: "וְגֵר לֹא–תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּֽי–גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָֽיִם". התורה אף מזהירה שלושים ושש פעמים מפני אונאת הגר (בבא מציעא נט, ב), עובדה המדגישה את רגישות התורה לסבל של הדחוי והחלש בחברה, אך מצביעה כנראה גם על ליקוי חברתי חמור המצריך חינוך והתראות מרובות. במאמרי אצא למסע בעקבות היחס לגר ולזר באמנות.

כל דכפין

הגדת סרייבו היא אחת ההגדות הספרדיות היפות והמעניינות ביותר. היא נכתבה ואוירה בברצלונה במחצית המאה ה–14, ובהמשך נדדה עם בעליה לאיטליה ומשם לסרייבו. ב–1894, לאחר מות אבי המשפחה, מכרה האלמנה המרוששת את ההגדה למוזיאון הלאומי בסרייבו, ובו היא שוכנת עד היום.

ההגדה מפורסמת בזכות מחזור האיורים המקראיים המרהיב הפותח את הספר. נוסח ההגדה עצמו מלווה באיורי טקס בודדים. באיור הטקס הבולט ביותר מתוארת משפחה יהודית ספרדית מן המאה ה–14 מסִבה לסעודת הסדר. האיור עשיר וצבעוני, וגביעי היין, קערות הסדר והמנורה המפוארת מעוטרים בעלעלי זהב המעניקים יוקרה לכלי החג ולאיור כולו. מימין מסב אבי המשפחה על כרית ושותה יין מתוך גביע גדל מידות. מולו יושבים בני המשפחה. הילד (כנראה בנו) והאישה (כנראה אשתו) אוחזים אף הם בידיהם גביעי יין. על השולחן ערוכות קערות הסדר המוזהבות, ולצדן מצה עגולה וקנקן יין. גבר צעיר האוחז בסכין חותך כנראה את הבשר בתוך צלחת גדולה. מן העבר האחר של השולחן יושבת בקצה התמונה נערה קטנה ושחורת עור. הנערה לבושה בפשטות ואוחזת אף היא בגביע יין מוזהב, אך קטן במידה ניכרת מן הגביע שבידי הילד.

מיהי הנערה השחורה בהגדת סרייבו? חוקר האמנות ורבר טוען שמדובר באפריקאית שהתגיירה ולכן היא יושבת לסדר עם המשפחה. האפשרות שנערה אפריקאית תתגורר בבית משפחה יהודית איננה מופרכת מיסודה. מתחילת המאה ה–14 הובאו לספרד עבדים אפריקאים שעבדו בבתי האצילים הספרדים ובבתי היהודים העשירים. ישנן עדויות אחדות על גיור של עבדים ושפחות אפריקאים שעבדו בבתי יהודים. עדויות רבות יותר יש על אפריקאים שעבדו בבתי נוצרים והמירו דתם לנצרות.

מה היה מעמדם של העבדים השחורים המתגיירים? רמז לכך ניתן למצוא בתמונה. במבט ראשון, מיקומה של הנערה מעבר לשולחן יוצר אצל הצופה המודרני תחושה של דחייה והרחקה. אך ייתכן שבעיני בן המאה ה–14, עצם העובדה שהיהודים האמידים, הלבנים והמשכילים הזמינו לסעודה גיורת שחורה ואף הנציחו את המעמד באיור בהגדה המשפחתית המפוארת, יש בה מעשה אצילי. שיתוף הנערה השחורה עולה בקנה אחד עם המגמה הבסיסית של סעודת הסדר: "כָּל דִכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכֹל, כָּל דִצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסַח".

דייגו ולאסקז, סעודה באמאוס, 1617, הגלריה הלאומית 
של אירלנד

דייגו ולאסקז, סעודה באמאוס, 1617, הגלריה הלאומית 
של אירלנד

סיר נחושת וסצנה דתית

באחת העבודות המוקדמות של האמן הספרדי הנודע דייגו ולסקז (1599– 1660) מתוארת אישה צעירה ממוצא אפריקאי רכונה מעל שולחן עץ כפרי. היא אוחזת כד ביד אחת ואצבעות ידה האחרת נשענות על קצה השולחן. בקדמת התמונה פזורים על השולחן כלי אוכל פשוטים האופייניים למאה השבע–עשרה: סיר נחושת בוהק, כדי חרס, קערות מזוגגות המונחות הפוכות לייבוש וכן מכתש ועלי.

האישה מרכינה את ראשה ומפנה מבטה לכיוון שממנו בוקע האור המאיר את מחצית פניה. מבטה ספק בוהה ספק מופנה לעבר נקודה הנמצאת מחוץ לבד הציור. ארשת פניה החידתית עשויה לבטא ריכוז והאזנה לקול מרוחק. ייתכן שהאמן לכד את מבטה בעת שפנתה לעבר התמונה הממוסגרת המתוארת במישור האחורי של היצירה.

ברקע האחורי ולסקז מציג תמונה דתית שמוזר לקשר אותה עם החזית הצנועה. התמונה מתארת סצנה מהברית החדשה המכונה "הסעודה באמאוס", והיא זו שהעניקה ליצירה כולה את שמה. הצד השמאלי של הציור נחתך, ואנו רואים רק את דמותו המוארת של ישו המרים את ידו בתנועת ברכה, ואת אחד מתלמידיו. המחווה של ישו ממחישה את רגע השיא בסעודה באמאוס, שבו תלמידיו מכירים בהתגלותו.

ולסקז חיבר כאן שתי סצנות שלכאורה הדבר המשותף היחיד ביניהן הוא ששתיהן מתרחשות במטבח. הסצנה המתוארת בקדמת התמונה נראית במבט ראשון כסצנה יומיומית פשוטה, המכונה "סצנת ז'אנר". במרכז התיאור שפחה אפריקאית, אחת מאלפי העבדים שחיו בסביליה במאה ה–17. הסצנה במישור האחורי, לעומת זאת, מתארת סצנת סעודה בעלת משמעות דתית נעלה למאמינים הנוצרים. ולסקז חיבר בין אישה הנמצאת בתחתית המדרג החברתי של אותם ימים לבין תיאור של ישו המתגלה לתלמידיו לאחר מותו. שילוב נועז ומעורר תהייה.

כעשרה אחוזים מכלל האוכלוסייה בסביליה במאה ה–17 היו שחורים, רובם ככולם עבדים או עבדים משוחררים. עבדים אפריקאים הובאו לסביליה החל מתחילת המאה ה–14, ומספרם גדל באופן דרמטי עם הפריחה של סחר העבדים הטרנס–אטלנטי במאות ה–16 וה–17. הנשים השחורות שירתו את אדוניהן בעבודה קשה וגם בגופן. המכתש והעלי וכלי הקיבול הרבים המפוזרים על השולחן מרמזים על היחסים המגדריים שבין בעל הבית והשפחה. מבטה המושפל ושפת הגוף הכנועה שלה מדגישים את מצוקתה.

מעשה אצילי. הגדת סרייבו, שולחן הסדר, ברצלונה, 1350

מעשה אצילי. הגדת סרייבו, שולחן הסדר, ברצלונה, 1350

לידה מחדש

הבחירה לתאר אישה שחורה במרכז יצירת אמנות היא מעשה יוצא דופן, שעורר את סקרנותם של חוקרי האמנות. יצירות אמנות הוזמנו על ידי פטרונים עשירים, תוכן היצירות נבחר על ידם בקפידה ונועד לשרת מסר כלשהו, במיוחד אם ליצירה הייתה משמעות דתית. היו שטענו שתיאור שתי הסצנות בא להדגיש את חוסר הרלוונטיות של הסיפור הדתי הנשגב לעולמה של האישה האפריקאית הנחותה, שהיא, מן הסתם, עובדת אלילים. העיצוב האמנותי, המציג את הסצנה הדתית בתוך מסגרת נפרדת ומאחורי גבה של האישה, עשוי לתמוך בדעה זו. הסצנה הדתית גלויה לצופה, למזמין היצירה ולחבריו האצילים, ונסתרת מעיני השפחה השחורה וחברותיה. אלו שרויות בחיים של "קוצר רוח ועבודה קשה", ואינן מעלות בדעתן לשאת עיניהן לעבר מחזות דתיים או ליצירות אמנות.

חוקרת האמנות טניה טיפאני דווקא מוצאת קשר הדוק בין שתי הסצנות. לאחר מחקר מעמיק בכתבים של אנשי כנסייה שהיו מקורבים לחוגו של ולסקז, מציעה טיפאני לראות את האישה השחורה כמייצגת את המרת דתם לנצרות של האפריקאים שהובאו לשמש כעבדים אצל בני החברה הגבוהה בסביליה. האור המציף את פני האישה משמש פרשנות חזותית לתהליך הרוחני העובר עליה.

ייתכן שהאמן שצייר את השפחה באופן רגיש ומלא חמלה רוצה לתאר דווקא את הדמיון בין שתי הסצנות. האישה השחורה חווה רגע של הארה והכרה בנוכחות האל. רגע התעלות זה דומה לחוויה העוצמתית שעברה על תלמידי ישו ב"סעודה באמאוס". התלמידים עברו ממצב של אבל על מותו של ישו ואובדן תקווה לתחושה של קרבת האל ולאמונה בגאולה. האישה השחורה, החיה חיים של סבל מתמיד, זוכה גם היא להתגלות המאפשרת לה לצאת לפחות באופן מנטלי ממציאות חייה הכואבת.

לדעתי, נוכחות הסל התלוי בקצה הימני העליון של היצירה תומכת בפרשנות של טיפאני. הסל מתכתב עם ראש האישה. סל עשוי לסמל רחם והבד הלבן המבצבץ מתוכו מזכיר את המטפחת הלבנה הבוהקת הכרוכה לראש האישה, העוזבת את עבודת האלילים והופכת לנוצרייה ובכך עוברת כביכול תהליך של לידה מחדש.

לטענת טיפאני, ביצירה זו מעלה ולסקז את הדיון בנושא המרת הדת של האפריקאים, נושא שהיה טעון באותם ימים. במאה ה–17 בספרד עסקו רבים מאנשי הדת הקתולים בהמרת הדת של העבדים האפריקאים, אך מתוך תפיסה גזענית מתנשאת. הספרדים חשבו שיכולתם של האפריקאים להבין את עקרונות הנצרות לעומקם מוגבלת. ההדרכה הרוחנית שהעניקו להם הייתה כפי שמלמדים ילדים קטנים.

ולסקז לא מוותר על העמדה הפטרנליסטית האופיינית לזמנו, אך יוצר השוואה בין שני האירועים. האישה האפריקאית מתוארת על ידו כמי שראויה להארה. השינוי העובר עליה מובע גם באמצעות השימוש בצל ובאור. המחצית המוחשכת של פניה מסמלת את מצבה לפני ההתגלות, כשהייתה עובדת אלילים השרויה ב"חושך" המסמל את הכפירה. המחצית המוארת מעידה על "אור האמונה" שנגה עליה. גם עיניה הפקוחות למחצה מרמזות על יציאה מ"עיוורון" שמסמל כפירה למצב של פיכחון.

מחוות הגוף ההססניות של האישה מעידות אולי על הדרך האיטית והסבלנית שעליה לעבור כדי להגיע אל האמונה הנוצרית. הסבל המובע בפניה והנובע מעצם היותה שפחה משועבדת עשוי להצביע על כך שדווקא תלאות החיים יכולות לזכך את אמונתה ולקרב אותה להארה ולהתגלות.

משעבוד לגאולה

קשה לענות על השאלה מי הזמין את היצירה, ומה היו מטרותיו של הפטרון כאשר תלה אותה בביתו. הבעלים המקורי של התמונה בוודאי לא האמין שהשפחה השחורה יכולה ללמד אותו משהו על אמונה. אולי חשב שהיצירה תעודד את העבדים האפריקאים בביתו להמיר את דתם לנצרות. האם השפחה בבית האציל הספרדי הרימה עיניה אל עבר בת–דמותה ביצירה? ואם עשתה זאת, האם הזדהתה עם התשישות שהיא מביעה? האם הפנתה עורף לדת הנוצרית הזרה לה, או שמא ראתה את "אור האמונה" הזורח בפניה?

מכיוון שהתשובות לשאלות אלו נשארות עלומות, נותר לנו להתבונן ביצירה בעיני הצופה בן זמננו. גם כאן ניתן לקרוא את היצירה מתוך הזדהות מגדרית, חברתית או דתית.

דומה שגם יהודי יכול להזדהות עם מסרים העולים מן היצירה (במיוחד לאור הטענות הרווחות שולסקז היה צאצא למשפחת אנוסים). לעתים אנו קוראים יצירה ספרותית העוסקת במשפחה החיה במאה אחרת, ביבשת אחרת ובתרבות שונה משלנו תכלית השינוי, ובכל זאת מרגישים כאילו הסיפור נכתב עלינו. יצירת האמנות שבה עסקנו מציגה שפחה שחורה מן המאה ה–17 הממרקת את כלי המטבח בבית אדונה בסביליה, ותוך כך נפתחת בפניה הדרך להארה רוחנית. ולסקז הצליח לתמצת את השאיפות הרוחניות של האדם באשר הוא, ולתת תקווה גם ל"שפחה על הים".

האיור היהודי מהגדת סרייבו המובא בראשית המאמר עוסק, כדרכם של יהודים, לא בתיאור אירוע שבמרכזו התגלות והארה, אלא בדרך שבה הרגשות והרעיונות הדתיים מובעים בעולם המעשה. אולי התמונה הזו, המתארת את שילובה של גיורת שחורה המרימה כוס של גאולה בסעודת ליל הסדר, אינה נועזת פחות מתיאור של שפחה שחורה הזוכה להתגלות. האיור היחידאי בהגדת סרייבו בא להכריז בדרכו הצנועה שאם נפתח את הדלת ונזמין לסעודה את העני ואת הגר, אפילו שפחה "כנענית" תוכל לזכות לחוות את המעבר המופלא משעבוד לגאולה, ולא כל שכן שנזכה לכך אף אנו. "הָשַׁתָּא עַבְדֵי, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי חוֹרִין".

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ו שבט תשע"ו, 5.2.2016

פורסם ב-5 בפברואר 2016,ב-גיליון משפטים תשע"ו - 965. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: