סקירת כתבי עת מן העולם – סקירת ינואר 16'

1  עידן 
פוסט–אובמה

תזוזת החברה האמריקנית שמאלה אינה מבטיחה את ניצחונם של הדמוקרטים במרוץ לנשיאות

בעוד שנה בדיוק יושבע נשיא חדש לארה"ב, וכעת הגיע זמן הסיכומים. מסתו הרחבה של פיטר ביינארט ב–Atlantic מתארת את השינויים בנוף החברתי של ארה"ב בתקופת כהונתו של אובמה ואת השלכותיהם על עתידה הפוליטי של ארה"ב. חשוב לציין שביינארט הוא איש שמאל ודבריו רחוקים מפרשנות ניטרלית, ובכל זאת ניתן ללמוד מהם מספר תובנות חשובות, כולל כאלו שרלוונטיות למנהיגי הרפובליקנים בארה"ב.

ובכן, טענתו המרכזית של ביינארט היא שארה"ב כולה – דמוקרטים ורפובליקנים כאחד – זזה שמאלה ברוב התפיסות החברתיות שלה. ג'ורג' בוש הבן הותיר אחריו הסתבכות צבאית קשה בעיראק (שאובמה סיים) וגם התמוטטות קשה ביותר של השוק הפיננסי במשבר הסב–פריים. אובמה הגיע לבית הלבן כשהוא נישא על כנפי התקווה שהוא יביא לשינוי המצב, והנה דווקא במהלך כהונתו צמחו תנועות שמאגפות אותו משמאל – תנועת "כיבוש וול סטריט" ותנועת "Black Lives Matter" שמקימה קול מחאה נגד האלימות המשטרתית כלפי אוכלוסיית השחורים. רבים מבין הפעילים של שתי התנועות היו מתומכיו של אובמה, אך התאכזבו מכך שדווקא בתקופת כהונתו האלימות המשטרתית כלפי השחורים גברה. עמדה זו, כך מתברר, זוכה לתמיכה גוברת והולכת בציבור האמריקני בכללו.

התאכזבו מאובמה. צעדה נגד האלימות המשטרתית כלפי אוכלוסיית השחורים, שיקאגו, ארה"ב, 2015
צילום: גטי אימג'ס

דוגמה נוספת לתזוזה המשמעותית שמאלה בדעת הקהל נוגעת לזכויות הלהט"ב. נישואי הומואים כבר הוכרו רשמית בשנה שעברה, שירותם הצבאי הותר עוד ב–2012 וכעת הדמוקרטים מקדמים אג'נדה להט"בית, בעיקר סביב מניעת הפליה כלפי טראנסג'נדרים.

ביינארט מציין שקיימות גם תזוזות ימינה, למשל בכל הנוגע למדיניות נשיאת נשק או המלחמה בטרור, נוכח ההתחזקות של דאעש, או המצע של רוביו, שמדבר על שוויון בנטל המס ובביטוחים הרפואיים. מצב זה איננו מבטיח אפוא שדווקא מועמד דמוקרטי יושבע בבית הלבן בעוד שנה, אבל הוא בהחלט מלמד על המציאות שאיתה אותו מועמד יצטרך להתמודד, אולי שלא בטובתו. ללא ספק, כל מועמד, דמוקרטי או רפובליקני, יצטרך לעבוד קשה כדי להיות רייגן הבא.

2  קיצוניות מאוד בריטית

ניתוח דמותו של ג'רמי קורבין, מנהיג הלייבור, מדליק נורות אדומות אצל שוחרי הדמוקרטיה

המפלה הקשה שנחל השמאל הבריטי בבחירות ב–2015 הייתה הרקע לעלייתו של ג'רמי קורבין כמנהיג המפלגה. קורבין גרם להתעוררות משמעותית בתנועה, ומאז מאי האחרון עלה מספר המתפקדים ללייבור הבריטי מ– 170,000 ל–350,000 איש. עם זאת, רבים מודאגים מדעותיו הרדיקליות של קורבין, שמזמן לא נשמעו כמותן אצל ראש מפלגה מיינסטרימית באנגליה.

רשימתו של ג'יימס קירצ'ק ב–Commentary מנתחת את דמותו של קורבין בהתבסס על רומן שיצא בבריטניה בשנת 1982 ו"מנבא" את דמותו. מחבר הרומן הוא קריס מולין, ושם הספר הוא “Very British Coup“. הספר מתאר מנהיג שמאל שמנצח בבחירות ולאחר מכן נפצע בהתנקשות. מדובר ב"מערכת" שמעוניינת לסלק אותו מהשלטון ומורכבת מכוחות פוליטיים ודתיים, מראשי תאגידים ומשירותי הביון. למעשה, הכול מתנהל, כפי שהכותרת מסבירה, בצורה "מאוד בריטית".

אם נחזור לדמותו של קורבין, האיש ומקורביו הצהירו במהלך השנים הצהרות קיצוניות, חלקן מביכות, שכללו, בין היתר הערכה רבה לחיזבאללה ואמונה בצורך לשמור על יחסים תקינים עם הארגון, צער על איחוד גרמניה (מה שכונה "סיפוח של גרמניה המזרחית") ואף הערצה ל"אישיותו הטראגית" של בן לאדן (בתור אנקדוטה הממחישה את נוקשות דעותיו האישיות של קורבין מזכיר קירצ'ק כי הוא החליט להתגרש מהאישה שלה היה נשוי במשך 12 שנה רק מכיוון שסירבה לשלוח את ילדיה לבית ספר ציבורי "לא נחשב" בקרבת מגוריה והעדיפה על פניו בית ספר פרטי איכותי יותר לדעתה). מעבר להתבטאויות הפיקנטיות, מדובר בתפיסה מגובשת של הממסד כ"מערכת אלימה". תמצית ההשקפה היא שהדמוקרטיה הבורגנית היא למעשה מערכת כוחנית שנועדה לאפשר לבעלי ההון לשמר את הפריבילגיות שלהם. לכן, כל ניסיון לשנות את המערכת הזו מבפנים נדון לכישלון ופעילות אלימה כלפי מערכת זו תהיה מוצדקת.

כאמור, מדובר באנשים שכעת עדיין רחוקים מהאופציה השלטונית הממשית. הבעיה היא שכשאופציה כזו אכן תהיה נגישה מבחינתם – הדבר יגרום לכך שאנשים עם תפיסות קיצוניות מאוד יעמדו בראש אחת המדינות הקובעות בעולם המערבי. ואם לא, רוב הסיכויים שהם לא ירצו ללמוד מטעויות, אלא ימשיכו להאשים את "המערכת" שגרמה להם להפסיד ואולי אף להחליף את אותה מערכת בכוח הזרוע. לתשומת לִבו של השב"כ הבריטי.

3  איים של קדושה

מחקרים מדעיים מצאו שתפילות אינן מועילות. אז מדוע אנשים מתפללים?

רשימתו של בנג'מין דולהום בפרוייקט המקוון Aeon סוקרת את הממצאים והחוויות בתחום חקר התפילה. ומהי תפילה? פרישת הבקשות שלנו לפני כוח עליון כול–יכול – בקשת רפואה, למשל.

הסטטיסטיקאי בן המאה ה–19, פרנסיס גלטון, בדק את יעילות התפילה על פי מדגמים אצל בני אצולה. הוא מצא שבני שושלת המלוכה נמנים בין אלו שעבור שלומם נישאות התפילות הרבות ביותר, ואף על פי כן תוחלת החיים שלהם קצרה מכל בני האצולה האחרים. מכך הסיק גלטון שאין בכוחה של תפילה לגרום לאריכות ימים עבור אדם אחר. מחקר מקיף שנעשה בהרווארד ב–2006 באמצעות מדגם גדול של בני שלוש האמונות המונותיאיסטיות מאשר את דעתו של גלטון – תפילה של אחרים לא עוזרת להבריא, בין אם מודעים לה ובין אם לאו.

טוב לבריאות. תפילת מוסלמיות, קשמיר, 
הודו 2016
צילום: אי.פי.אי

אם כן, מדוע להתפלל? תפיסה אחת מדברת על התפילה כיעילה לבריאותו של המתפלל. כשהוא מזכיר את הקרובים לו בתפילות הדבר מסייע לו לחוש מחובר אליהם, לאהוב אותם ולהזדהות איתם. בנוסף, ייתכן שהתפילה מועילה גם למי שמתפללים עבורו, בתנאי שהוא יודע על כך, כיוון שהדבר מאפשר לו לדעת שיש מי שחושב עליו, דואג לו ומפנה עבורו זמן בסדר היום, גם אם אינו יכול לסייע לו באופן ממשי. גישה אחרת לתפילה מדברת על יצירת "מרחב מקודש" ייחודי בתוך שגרה של ימי חולין. כך, למשל, מוסלמים דתיים שגרים במערב מתעקשים לשאת את תפילתם חמש פעמים ביום כמצוות דתם, למרות שלעתים הם יכולים להיות מופלים לרעה בשל כך, וזאת בנימוק של יצירת "מרחב מוגן" שיסייע להם ביציאה משגרת היומיום ותיחום של "מרחב מקודש". דוגמה אחרת היא תפילות שנישאו על ידי רבבות בכיכר תחריר ושימשו השראה של התנגדות דתית מול התנכלות שלטונית.

על פי מספר מחקרים, תפילות משותפות הוכחו כמסייעות לקשר בין בני המשפחה, ועיצבו את הסיסמה "משפחות שמתפללות יחד, נשארות יחד". בנקודה זו מתגלה תפקיד נוסף לתפילה – היא עוזרת להרגיש חלק מקהילה מתפללת.

כל זאת מעלה תובנה מעניינת. היחס בין אמונה בכוח עליון וכוחה של תפילה הופך למעין שאלת "ביצה ותרנגולת", כאשר עצם התפילה מסייעת לגיבוש תפיסה מסוימת של אלוהים. וכבר כתב על כך יהודה עמיחי, שהכותב מצטט בתרגום אנגלי: "התפילות יצרו את האלוהים. האלוהים יצר את האדם. והאדם יוצר תפילות".

4  יהודים מטעם השלטון

ולדימיר פוטין איננו מצטייר כעוין ליהודים, אלא אם כן הם מיליארדרים

הירחון היהודי הפופולרי Moment דן במערכת היחסים בין הקהילה היהודית ברוסיה לנשיא פוטין. מאז ילדותו פוטין היה מוקף ביהודים, החל ממשפחה של יהודים שומרי מצוות שהכיר בילדותו בלנינגרד, עבור במאמן הג'ודו שלו וכלה במורתו לגרמנית, שעלתה לישראל ואותה זכה לפגוש בזמן ביקורו בישראל ב–2005. יחסיו של פוטין עם יהודים כפרטים מעולם לא היו בעייתיים, אך הקשר עם ארגונים יהודיים היה מעניין יותר.

עם עלייתו לשלטון בשנת 2000 התייצב פוטין בעמדת נגד למיליארדרים הרוסים, ה"אוליגרכים", שרובם היו יהודים. במסגרת עמדתו זו הוא פעל נגד אחד המיליארדרים, ולדימיר גוסינסקי שמו, אשר הקים גוף מייצג ליהודי רוסיה, הקונגרס היהודי–רוסי. פוטין ביקש לדחוק את רגליו של גוסינסקי מכל עמדות ההשפעה, אך כדי שלא להצטייר כאנטישמי הוא לא סגר את הארגון או התנכל לו, אלא הקים ארגון מתחרה ששמו "הפדרציה של קהילות יהודיות ברוסיה" הנמצאת תחת מימונו הנדיב של לב לבייב. ארגון זה מקושר היטב לרב הראשי של רוסיה, ברל לזר, איש חב"ד שהוא גם איש סודו של פוטין.

הבעיה היא שקיים כבר ברוסיה רב ראשי הוותיק מלזר – הרב אדולף שייביץ, שלרוע מזלו מזוהה עם "הקונגרס". כך קרה שהיום מכהנים ברוסיה שני רבנים ראשיים. כשמציגים אותם באמצעי התקשורת האחרון מוצג כ"רב ראשי לרוסיה מטעם הקונגרס היהודי". מובן שמצופה מיהודים נאמנים לגמול לפטרון, ולכן הרב לזר היה הנציג היהודי היחידי בנאומו של פוטין לכבוד סיפוחה של קרים.

המצב כיום הוא שמוסדות הקהילה היהודית המקורבים לאיחוד הפדרציות מקימים בניינים מפוארים והדבר מעמיד סיטואציה בעייתית בפני רוב יהודי רוסיה שאינם מזוהים עם חב"ד. הללו חשים מנוכרים לממסד היהודי החדש.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ו שבט תשע"ו, 5.2.2016