בשם האב | חבצלת פרבר  

הצעת חוק לביטול "חזקת הגיל הרך" עוררה סערה והאירה את הצד האבהי בסוגיית המשמורת על ילדים. מחקר פסיכולוגי מביא את חוויית האבות בעדויות צובטות–לב

אבהותאבהות במעבר

סיפורה של האבהות במעבר הגירושים

אראלה גלין

רסלינג, 2015, 225 עמ'

בשנים האחרונות התוודענו למושג "משמורנות" – אצל מי נמצאים הילדים לאחר הגירושין ומי האחראי (או בעל הסמכות) עליהם. ההסדרים המקובלים נעים בין משמורנות בלעדית של האם עד ליציאת הילדים מן הבית, לבין משמורנות שמשתנה לאורך שנות הילדות והנעורים, ועד משמורת משותפת, כשהילדים מחלקים את השבוע בין ההורים.

 החוק הקיים הלך בעקבות ההלכה היהודית וקבע שבמקרה גירושין וחילוקי דעות בין המתגרשים לגבי הילדים, החזקה היא בידי האם. הצעת החוק, שנדונה לאחרונה ונדחתה, ביקשה לבטל את "חזקת הגיל הרך" – המשמורת האוטומטית המוקנית לאמהות גרושות על ילדיהן בגיל הרך. החוק רצה לתת מקום גם לצד האבהי במקרה של סכסוך על משמורת הילדים, ומסר את ההכרעה בידי גורם "חיצוני", בית המשפט, על פי הבנתו את טובת הילדים. תהא דעתנו על החוק הקיים או המוצע כאשר תהיה – חשוב לשמוע פעם את צד האבות. זה בדיוק מה שעשתה אראלה גלין.

ספרה של גלין מבוסס על מחקר שדה ועבודה שכתבה לתואר דוקטור במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת בן–גוריון. אין ספק שהנושא כשלעצמו מעניין וחשוב וראוי לכל בעלי מידה של סקרנות אינטלקטואלית ואנושית להכיר את הצד שבדרך כלל אינו זוכה להישמע על הבימה הציבורית.

 ‭"‬אבהות‭ ‬של‭ ‬כיף‭" ‬היא‭ ‬לפעמים‭ ‬מצב‭ ‬בעייתי צילום‭ ‬אילוסטרציה‭: ‬
קובי‭ ‬גדעון‭, ‬פלאש‭ ‬90‭. ‬
למצולמים‭ ‬אין‭ ‬קשר‭ ‬למאמר


‭"‬אבהות‭ ‬של‭ ‬כיף‭" ‬היא‭ ‬לפעמים‭ ‬מצב‭ ‬בעייתי
צילום‭ ‬אילוסטרציה‭: ‬
קובי‭ ‬גדעון‭, ‬פלאש‭ ‬90‭. ‬
למצולמים‭ ‬אין‭ ‬קשר‭ ‬למאמר

רגשות שליליים

מחקר השדה כלל ראיונות "פתוחים", דהיינו ראיונות שבהם מוצגות למרואיינים מספר שאלות מפתח, כאשר המראיין מאזין לדברי המרואיין ואינו משפיע על התוכן או הכיוון של תשובותיו. המחקר כלל "40 אבות לא משמורנים אשר מנהלים מגוון הסדרי ראייה עם ילדיהם… בני 50–33, יהודים ילידי הארץ, גרושים לראשונה, אבות לילדים שלפחות אחד מהם בטווח הגילאים 6–18 שנים. כולם נמצאים עד חמש שנים מאז הגירושים הפורמליים, התקופה המוגדרת בספרות כ'מעבר הגירושים'…" (עמ' 21). ניסוח שאלות המחקר וניתוח הממצאים נעשו על בסיס התיאוריות השונות המקובלות בפסיכולוגיה החברתית ובתחומים קרובים לה, ביחס לסוגיה שבמוקד המחקר.

כמחצית מן הספר מוקדשת לדיונים תיאורטיים. אבל ככל שאלה מעניינים – וגם מעידים על הרגישות והמודעות של החוקרת לחובתה לנקוט זהירות כפולה ומכופלת בשל היותה אישה ואם  – עיקר העניין ועיקר חשיבותו של הספר הוא כמובן בפרקי הראיונות עם האבות ובמה שמשתמע מהם.

אבות לא–משמורנים, כלומר אלה שילדיהם לא חיים איתם, חווים את הגירושין ואת הסדר משמורת הילדים כאובדן "המרחב האבהי" – אותו מרחב של יחסים יומיומיים בין האב לילדיו, שבו שני הצדדים משפיעים זה על זה, גדלים, מתפתחים ואף משתנים ביחד. עזיבת הבית נחווית "כעקירה, כתלישת חלק מהגוף, כריקנות… וכפגיעה ב'עצמי' של האב…". נוצרת מציאות חדשה בין האב לילדיו: מציאות של מעבר חד בין התקשרות להיפרדות, "נוכחות–נעדרות".

לעתים מבטאים המרואיינים תחושות של ערעור הזהות העצמית–הגברית שלהם: במקום "איש אבהי, חם" – הוא הופך ל"איש עם לב אבן", "אדם בלתי רצוי". בתוך החוויה הקשה של הגירושין בכלל, הניתוק מן הילדים נחווה כ"חלק הקשה", לעומת הניתוק מן האישה שהוא "החלק הקל". המצב מעורר גל של רגשות שליליים: תחושת כעס, אין אונים, תחושת ניצול וקורבנוּת.

ארבעה אבות

פרק 5 מביא את סיפוריהם של האבות באריכות ובפרטות, ומאפשר למי שלמזלו לא התנסה בחוויה – או לנשים, שנמצאות אולי באופן טבעי בצד השני של המתרס – להתבונן התבוננות עמוקה ואמפתית בחוויות האבהות הפגועה של המרואיינים. זהו פרק נוגע ללב, חושפני ומעורר כבוד. הריאיון הפתוח מאפשר למרואיינים לדבר בחופשיות וללא צנזורה עצמית, לחשוף רגשות ולהעלות היבטים של מצבם שהם מעבר לשאלת יחסי אב–ילדים. מקום חשוב, לטוב או לרע, תופסת כמובן האם: כמשמורנית בהווה וכאישה–לשעבר.

העדויות האישיות, ובעיקר כשהן מצוותות למושגים תיאורטיים שמנתחים את הנאמר ומצביעים גם על מה שבין השיטין או שלא נאמר עד הסוף, יוצרות תמונה עשירה ורבת–ממדים, יותר מהצפוי ממבט ראשון. על יסוד התמונה המורכבת שהתקבלה, הנוגעת למצבים שונים של אבהות לא–משמורנית, מציעה החוקרת סיווג של אבות לא–משמורנים לארבעה "טיפוסים", שממוינים מן הקרוב אל המרוחק:

1. "אבהות לוויינית" – האב הנמצא תמיד היכן שהוא ברקע, נוכח–נעדר, נפרד וקשור בעת ובעונה אחת. הוא חי בנפרד, אך ממשיך להיות מעורב ומשפיע.

2. "אבהות על חבל דק" – ההגדרה מבטאת את הדואליות של חיי האב: הליכה על הגבול הדק בין שמירה על הקיים, על היחסים שלו עם ילדיו, לבין צורך מתגבר לבנות משהו חדש, להקים משפחה חדשה ולחיות חיים מלאים.

3. "אבהות של ממתק"–"אבא של כיף" – מתארת אבא שהציפייה ממנו היא להעניק לילדיו רק חוויות מתוקות, הנאות וכיף – שמוסיפות שמחה לחיי הילדים אבל אינן חלק מחייהם המהותיים, העיקריים. זהו מצב בעייתי, משום שהוא מעורר את השאלה איזה יחס מקבל "הנותן" – האב שנותן מתנה חווייתית או מוחשית – מן הילד "המקבל"? כמה עומק רגשי יש ביחס כזה? יש בדפוס הזה מרכיב חזק של ארעיות ושטחיות, חוסר מעורבות אמיתית.

4. המצב האחרון והמנותק ביותר הוא "אבהות וירטואלית" – "שקופה, נעדרת וריקנית… אבא של אוויר ואבא של כסף… זו אבהות מרוקנת ממשמעות, מאופיינת ביחסים שטחיים ונעדרת נוכחות אבהית…".

מהצטברות הסיפורים, האמירות וההתבוננויות עולה תמונה חברתית שהיא מעבר לפרט הדובר האינדיבידואלי: "סיפורי האבות שהוצגו בספר… מפגישים בין הסיפור האישי לסיפור התרבותי. (הם) חושפים בו–בזמן את חווייתם ותפיסתם האישית של האבות, את הנורמות והערכים התרבותיים של החברה (ביחס) לאבהות בכלל ולאבהות לא–משמורנית בפרט, ואת הדיאלוג בין האישי והתרבותי שמעצב את אבהותם (של כלל האבות ושל האבות הגרושים)…". המפגש – ואף הקונפליקט – בין האישי לכללי משקף את התהליכים שעוברת החברה הישראלית, שבה הדיכוטומיה המגדרית, חלוקת התפקידים בין גברים ונשים, בין אמהות ואבות, הפכה לנזילה ומשתנה ומשנה את ציפיותיהם של הצדדים בסיטואציה המורכבת של משמורת ילדים.

בתהליכי שינוי אלה, שאינם פוסחים גם על המגזרים המסורתיים–יותר בחברה הישראלית, מעורבות גם הזירות המשפטיות והמקצועיות (עובדי הרווחה), והם הרקע לפולמוסים שמקיימים אבות לא–משמורנים רבים עם המערכת התרבותית–משפטית ולמאבק מן הסוג שאפיין את הדיונים בחוק המשמורת החדש שנדחה.

"האבות בקבוצת 'האבהות הנאבקת' נאבקים על מקומם במדרג החברתי והתרבותי החדש… הם מנסים לפרק את ההגדרות ההגמוניות והמהותניות של גברים ונשים. שיח קונפליקטואלי זה מתאר מצב של מתח תרבותי וזיקה תרבותית שאינה פתורה…". במילים אחרות: סוגיית האבות הלא–משמורנים אינה עניין אישי כואב בלבד. משתקף בה גם המצב הכללי בחברה וחוסר–היציבות של המערכת התרבותית–נורמטיבית הכוללת. גם בשל כך זהו ספר מעניין מאוד, כתוב היטב, צובט–לב ומאתגר את המחשבה, ושווה מאוד להקדיש את הזמן הנדרש ולקרוא, או לפחות לעיין בו, בתשומת לב.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ו שבט תשע"ו, 5.2.2016

פורסמה ב-5 בפברואר 2016, ב-גיליון משפטים תשע"ו - 965, עיון ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. היית יכולה להביא קצת יותר צבע וכאב אנושי, ולא רק לעשות סיכום אקדמי, שהוא לא רע בפני עצמו.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: