חלום החולם וחריקת החיריק | שלום רוזנברג  

 

משפטי התורה בנויים בשלוש רמות, הנעות מן הפוליטיקה 
אל האוטופיה. בעקבות "ריש מילין" של הראי"ה קוק 

אחד הספרים הגדולים של המיסטיקה היהודית, ספר יצירה, מדבר על ל"ב (32) "נתיבות פליאות חכמה". ל"ב נתיבות אלו הן 22 האותיות ועשר הספירות, בסיס לכל טקסט ולכל חשבון. תרבויות שונות, שבולטות ביניהן מצרים הקדומה וסין, השתמשו בהירוגליפים, כתב שבו כל אחד מאינספור הסימנים מסמן מושג. על כתב כזה רק עילית קטנה של אנשים הייתה מסוגלת להשתלט. מונופולין הידע הפך כוח. לעומת זאת, האותיות והספרות שלנו הן נתיבות "דיגיטליות" של החכמה, סימנים מועטים שכל ילד יכול ללמוד ולהרכיב אותם. ואכן, חובה עצומה חבה התרבות ל"פליאות" אלו.

מופלאות הן ל"ב הנתיבות, אולם מסתבר שהמציאות יותר עשירה ומסובכת. הסימנים של המתמטיקה התרבו עד שאינספור אותיות לטיניות ויווניות הפכו לסימנים. וכאשר נפתחו בפני המתמטיקאים נופים בלתי צפויים, אפילו האל"ף העברית גויסה כסימן – סמל נאות לאינסוף. הפלא הגדול ביותר בעיניי הוא העובדה שלא הביולוג, אלא הביולוגיה הגנטית עצמה בנוייה בצורה מופלאה על אל"ף–בי"ת מיוחד של הקוד הגנטי.

נחזור לשפה העברית. זו הוסיפה סימנים המשמשים בספרי הקודש והתורה, ובלשון המקובלים: טנת"א, ראשי תיבות לטעמים – דהיינו טעמי המקרא, נקודות, תגים – עיטורים או כתרים לאותיות מסוימות, וכמובן אותיות. במיסטיקה היהודית הפכו ארבעת סוגי הסימנים הפשוטים האלה לסמלים מסתוריים. אחת הדוגמאות היפות ביותר לסימבוליזציה זאת מצויה בספרו של הראי"ה קוק "ריש מילין": מכלול מדיטציות המבוססות על הסימנים הגרפיים שבמקרא. אנסה לפשט קטע קטן מהכתוב שם כדי להביאו לפני הקורא, תוך שאני מודה שיש בכך חטא לעומקו של הספר.

אורו של חולם

במדיטציות על הנקודות משווה הראי"ה קוק שלוש נקודות: החולם, השורוק והחיריק. שלוש תנועות אלו זהות מבחינה גרפית ורק מיקומן ביחס לאות יוצר את השוני בקריאה ומתוך כך במשמעות המילה. לפי הראי"ה מסמלים הנקודה ומיקומה את השפעת האידיאלים על המעשים. החולם, השורוק והחיריק מייצגים שלושה שלבים של השפעה זו: אוטופיה, אידיאולוגיה ופוליטיקה. אנסה לאפיין אותם, תוך שאני משלב בדבריי קצת מלשונו של הראי"ה קוק.

מעל לאותיות מתנוצץ אורו של החולם – האוטופיה, אותה אידיאה שניתן רק לחלום עליה אך לא ניתן לממשה במציאות. זהו מעין זרקור מתנשא, האוצר בקרבו "רצונות נאצלים ואידיאלים… אשר מעוצם רוממותם יכולים אנחנו רק לחלום אודותם", לציירם, להציגם ללא כל "התחשבות עם איזה מניעה, עם הגבלת יכולת". בשלב השני אנו נמצאים במצבו של השורוק כאשר האידיאה יורדת ופועלת במציאות. ארשה לקרוא לה "אידיאולוגיה", מעין גפן (שורק) השולחת את ענפיה למרחקים.

השורוק הוא סמל ה"לכתחילה". אולם בפועל, האידיאה, שהפכה לאידיאולוגיה, חייבת עדיין להתחשב עם האכזרי שבכל המבקרים – המציאות, המציאות החברתית והמציאות שבנפש האנושית – היצר הרע. כאן מופיע החיריק, המסמל כיצד האידיאה פועלת על המציאות מלמטה, תוך חריקת שניים. אין אנו יכולים לשנות את מהלכה של המציאות ואת כיוונה הכללי. יכולים אנו רק להיטיב אותה במקצת תוך תקווה שפעולה זאת תתרום בעתיד לשינוי התהליכים. האידיאה יכולה "לחרוק" את המציאות, כלומר לחרוץ בה חריצים, תוך שהיא נאלצת להתחשב לפעמים בשותפים פסולים. וכך, החיריק מייצג את הפוליטיקה הפרגמטית ומסמל את ה"בדיעבד".

מבט על השוויון

נראה לי שניתן לאפיין את משפטי התורה ככתובים בשלוש הרמות גם יחד. דיני עבדות למשל, המוזכרים בה, הינם פעולת החיריק. אם לא ניתן לשנות את המציאות, עלינו לכל הפחות למַתן אותה. אמנם כן, התוצאה המתקבלת מתוך הפרגמטיזם הזה איננה אסתטית דיה. נקיי הדעת האידיאולוגיים ויפי הנפש האוטופיים בוז יבוזו לה. ה"חיריק" קובע שאחרי שש שנים יצא העבד לחופשי, או שאת האמה מותר לייעד כאישה, אך לא לבגוד בה ולמכרה לנכרי או להזנותה.

דורנו הנאור, המשקיף ממרומי החולם, מלמעלה למטה, על פעולותיו של החיריק, הוא עד לקיומה ואף לשגשוגה מחדש של עבדות לבנה – נשים שנידונו לזנות. אך יש בכך מעין חלוקת עבודה צבועה בין מערכת שהיא כולה טהורה לבין מציאות טמאה ומשפילה. בעולם השלישי מוכרים הורים את בנותיהם לשפחות מין, והעולם הנאור רואה בכך בילוי תיירותי. זאת ועוד, הבנים נמכרים למעין עבדים במפעלים המייצרים מצרכים שאותם אנו קונים בזול. אך מה נלין עליהם כשגם בארצנו מוכרים נשים לזנות!

השורוק והחיריק מכירים במציאות ומנסים להתמודד איתה ככל הניתן. אך מצד שני, אל נא נבוז לחולם האוטופי של השוויון, שעליו דיבר איוב בפרק המתאר את עקרונות המוסר המקראי. איוב מאיים ומקלל את עצמו "אִם אֶמְאַס מִשְׁפַּט עַבְדִּי… הֲלֹא בַבֶּטֶן עֹשֵׂנִי עָשָׂהוּ וַיְכוּנֶנּוּ בָּרֶחֶם אֶחָד" (איוב לא, יג–טו).

הראי"ה קרא את חזון השוויון במקור אחר, ואכן פלא, רבים למדו את המקור הזה ולא ראו מה שראה שם הראי"ה (פסחים כה, ב). מסופר שם על אדם שמגיע לרבא ושואל אותו הלכה: "אמר לי מושל עירי, לך והרוג את פלוני ואם לא – אהרוג אותך אני". ענה לו רבא: "יהרגוך ואל תהרוג, מה ראית לומר שהדם שלך אדום יותר מדמו של אותו אדם, שמא דמו אדום יותר". זאת היא ההכרזה היהודית של אוטופיית השוויון: לכולנו דם מאותו צבע: אדום. מנין למד זאת רבא? מסברה, כלומר מהתבונה האנושית. ועלינו להוסיף: מהתבונה – כל זמן שלא הושחתה, וכשלפחות קצת מהמוסריות המינימליסטית של החיריק עדיין שרדה.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ו שבט תשע"ו, 5.2.2016

פורסם ב-4 בפברואר 2016,ב-גיליון משפטים תשע"ו - 965, מילה בפרשה / שלום רוזנברג. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: