אויב, שונא, אח | שמעון קליין

עיון בשתי מצוות בפרשה ובמקבילותיהן בספר דברים חושף כיצד השתנו הדרישות המוסריות מעם ישראל בעקבות ארבעים שנות המדבר. הערה על התורה והחברה המשתנה

האם חוקי התורה עשויים להיות מוקרנים מן המבנה החברתי שבו נתון העם? עיון בשני ציוויים הכתובים בפרשתנו ובצורה החדשה שהם לובשים בספר דברים מלמד שהדבר ייתכן.

עמדה מוסרית

כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ אוֹ חֲמֹרוֹ תֹּעֶה הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ.

כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ (שמות כג, דה).

בפסוק הראשון מתואר אדם הפוגש בדרכו את שור אויבו או את חמורו. בפסוק השני מתואר אדם הרואה את חמור שונאו רובץ תחת משאו. בשני המצבים הוא נתבע לפעול – להשיב או לפרוק את משא הבהמה. מהו ההיגיון המשפטי המשוקע בהוראות אלו? מהו סולם הערכים העומד בבסיסן?

הניסוח "שור אויבך" שבפסוק הראשון איננו מובן מאליו. מדוע לא "שור איש"? הקשבה למילים "כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ" מסבה את תשומת הלב לחסרונה של בי"ת השימוש. תחת הניסוח המתבקש "כִּי תִפְגַּע בְּשׁוֹר אֹיִבְךָ", מתרחק הכתוב מן ההקשר הקונקרטי ומייצר משמעות מושגית למשפט זה. כאשר אתה פוגש "שור אויב", כמושג – השב תשיבנו לו. לא חובה ממונית צרופה מתוארת בפסוק זה, שהרי חובה מעין זו אינה אמורה להיות מושפעת מטיב מערכת היחסים שבין בעלי הדין. הצבת האיבה כנושא מצביעה על מיקוד אחר: ישנה ערבות בסיסית בעולם, חוקי מוסר שאליהם בני אדם מחויבים, גם כאשר שוררת איבה או שנאה ביניהם. ניתן לדמות חוקים אלה לאמנות בינלאומיות שכל מי שרואה את עצמו חלק מן האנושות מחויב אליהן. באלו נוכחת התביעה שלא לאפשר לאיבה להשתלט על כל חלקה טובה המונעת את האדם מלממש ערך בסיסי כמו להשיב שור תועה אל בעליו.

בפסוק השני מתואר אדם הרואה את חמור שונאו רובץ תחת משאו, ומתוארת גם תגובתו: "וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ". אדם זה עשוי לחדול מלעזוב, כלומר מלפרוק את המשא מן החמור, כתוצאה מן האיבה השוררת בין השניים. בשלוש המילים האחרונות מזמן אותו הכתוב לעמדה מוסרית: "עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ". האדם מצווה להתעלות על עצמו, להיחלץ מן העמדה שבה הוא נתון ולסייע לבעלים בפריקת הבהמה.

מהו החידוש המהותי בפסוק זה שאינו קיים בפסוק שקדם לו? בפסוק הראשון מדובר על אדם הפוגש את שור אויבו התועה, והוא נתבע להשיבו אל בעליו. בפסוק השני – הבעלים נמצא על יד בהמתו, ומה שנתבע כעת מן הרואה הוא לסייע לו, ויחד עמו לפרוק את משא הבהמה. בניגוד לערבות הראשונה המתקיימת בין המוצא לבין עצמו, האחרונה לובשת צורה של קשר, והיא תובעת שיתוף פעולה בינו לבין שונאו בפריקת המשא.

איור: מנחם הלברשטט

איור: מנחם הלברשטט

ערבות בתנועה

שתי מצוות אלו חוזרות על עצמן בספר דברים. הראשונה (דברים כב, א–ג):

לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִיבֵם לְאָחִיךָ. וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ וְלֹא יְדַעְתּוֹ וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ. וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם.

והשנייה (שם, ד):

לֹא תִרְאֶה אֶת חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ.

כבר במבט ראשון ניתן להבחין בהבדל המהותי שבין המופעים של המצוות בשני הספרים. בספר שמות אדם נפגש עם בהמת אויב ושונא, ואילו בספר דברים הנושא הוא בהמת "אחיך". כינוי זה מרמז להרחבת הערבות: בניגוד לחובת ההשבה הבסיסית המוטלת על האדם ביחס לאויבו, כאן הערבות שאליה האדם נתבע גבוהה בהרבה. נמנה כמה מן ההשלכות הנגזרות מכך:

בספר שמות חובת ההשבה מתייחסת למצב שבו אדם פגע בשור תועה, ואילו בספר דברים הוא מתחייב אף כאשר הוא רואהו מרחוק; בניגוד לפעולה המעשית שבה מחויב האדם בספר שמות, בספר דברים הוא נקרא לעמדה פנימית השוללת התעלמות משורו של "אחיך"; בספר דברים מתרחבת ההוראה אל שמלה ואל "כָּל אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ", והמוצא רתום לאסוף את הדבר שנאבד אל ביתו ולדאוג לו "עד דרוש אחיך אותו".

גם ההוראה השנייה מורחבת במובנים רבים: היא מנוסחת בלשון המזמנת עמדה פנימית – "לֹא תִרְאֶה… וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם", ותחת ההוראה לפעולה מינימלית של שמיטת המשא, מנוסחת ההוראה "הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ" – הקם יחד עם אחיך את הבהמה הנופלת. כאמור, כל אלו נגזרים מן העובדה שהמדובר הוא ב"אחיך"; לא באויב וגם לא בשונא.

פער זה שבין שתי הפרשיות משמש קצה קרחון המעיד על ייחודו של כל אחד מן החומשים. בספר שמות עם ישראל נמצא עדיין בראשית דרכו. הערבות ההדדית טרם הבשילה, וגם תפיסת האחריות נמצאת בראשית דרכה. הביטוי לכך בפרשייתנו הוא בחובה הבסיסית המוצגת בה להשבה ולפריקה. חובה זו אינה מובנת מאליה שעה שמדובר על אויב ושונא, והיא מעמידה תשתית ברמה גבוהה לקיומה של ערבות הדדית בין בני אדם. ספר דברים, לעומת זאת, נאמר על ידי משה בשנה הארבעים, שבה הוא חוזר על אירועים ועל ציוויים מן העבר, אלא שהפרספקטיבה שונה, בעקבות המסע הארוך במדבר. ספר זה גם מכיל את סיפור הכניסה אל הארץ, והמצוות שבו מביאות לידי ביטוי את הערבות המבשילה בהתאם לתהליכים שבהם נתון העם. שתי תחנות בדרכן של מצוות אלו הן גם שתי תחנות בדרכו של העם, ובהן הוא מזומן אל מחוזות חדשים של רוח, מוסר וחברה.

הרב שמעון קליין מלמד במכללות ליפשיץ והרצוג ובישיבה הגבוהה בבית אל

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ו שבט תשע"ו, 5.2.2016

פורסם ב-4 בפברואר 2016,ב-גיליון משפטים תשע"ו - 965. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: