תגובות לגיליונות קודמים – 964

בתגובה ל"עדיין בתנועת הנוער" מאת במבי שלג, גיליון פרשת בשלח

קטרוגים לעוסים

הנוהל קבוע: מדי כמה שבועות נאנחים אנשי השמאל הדתי על הקצנתה של הציונות הדתית, ראייתה המגזרית, אי יכולתה לקבל אחריות על הנעשה בחברה ובמדינה כולה, וכמובן איך אפשר בלי "ההתמקדות רק בנושאי ארץ ישראל".

מפעם לפעם אני יותר ויותר מתפלא על כותבים וכותבות רציניים החוזרים שוב ושוב על אותן טענות לעוסות מבלי להסתכל על הנעשה מסביב.

הציונות הדתית נמצאת בשיא השפעתה כמעט בכל תחום מתחומי החיים הציבוריים במדינה, והמקטרגים קוראים לצאת מההסתגרות. מכוני מחקר כמו "משפטי ארץ" ו"כתר" מוציאים תדיר פרסומים מקוריים מקיפים ומעודכנים על תפיסות הכלכלה הרצויות לאור התורה והמקטרגים מבכים את חוסר ההתייחסות לנושאים חברתיים.

בראייה היסטורית ברור כי התנגדותה של הציונות הדתית להסכמי האסון של אוסלו וההתנתקות הייתה הדבר הריאלי והנכון ביותר, והמקטרגים מאשימים אותה בניתוק ובמשיחיות.

אלפים מבני הציונות הדתית מציפים את עיירות הפיתוח בגרעינים התורניים והמקטרגים עסוקים במציאת הפגמים שבגרעינים אלו, או גרוע מכך – עדיין חיים באווירת שנות השמונים שבהן מילאה האליטה הדתית לאומית רק את ההתנחלויות.

כל מכינה וישיבה המכבדת את עצמה מכוונת את בוגריה ללימודים מעמיקים במדעי המדינה, ביחסים בינלאומיים ובהכרת משמעויותיה של הטכנולוגיה המודרנית כדי לתת לכל אלו מענה תורני, והמקטרגים עסוקים בגינוי מערכת החינוך השמרנית והרבנים המאובנים והמנותקים.

הציונות הדתית ממלאת את התקשורת ומנסה להתקדם בשדה התרבות (למרות כל המכשולים המושמים לפניה) והמקטרגים מבכים את חוסר המענה לאתגרי העולם המודרני.

אנשי הציונות הדתית בכל מפלגות המחנה הלאומי עומדים בראש התרים אחר פתרונות מקוריים למצבה המדיני המסובך של ישראל, והמקטרגים מאשימים את הציונות הדתית כי היא נמצאת עדיין בתנועת הנוער, והרשימה עוד ארוכה.

האם הכול מושלם? לא. האתגרים חסרי התקדים שמציב העולם הפוסט–מודרני (ובמידה רבה גם הפוסט–חילוני) בפני האדם המאמין, ובוודאי בפני המבקש להציב משנה לאומית סדורה, הם קשים ומורכבים. אכן, התעצמותה של הציונות הדתית הצמיחה גם שוליים לא קטנים מימין ומשמאל, ואלו גם אלו מכבידים לא פעם על התקדמותו של המחנה (אם כי לעתים הם גם מאתגרים אותו), ועדיין דומה שאבותיה הרוחניים של הציונות הדתית היו מאמצים בשתי ידיים את הישגי ממשיכיהם בדרך להנהגת האומה.

בעייתם של המקטרגים לעניות דעתי אינה הסתגרותה או חוסר מקוריותה של הציונות הדתית. הבעיה היא דעותיהם של רוב בני הציונות הדתית המסרבים "ברוב חוצפתם" לאמץ את דעותיו של המיעוט הליברלי שבקרבה. העובדה שהציונות הדתית, דווקא מתוך בירור מעמיק ומקורי, מסרבת לאמץ תפיסת עולם של פרגמטיות מדינית בכל מחיר, ליברליות פלורליסטית יחד עם חלומות על שיבה לסוציאליזם ותפיסה של הדת כפולקלור לא מזיק – היא זו שמטרידה את מנוחתם של המקטרגים וגורמת להם להאשים שוב ושוב את הציונות הדתית בהסתגרות וניתוק.

לדבריהם של המקטרגים מקום חשוב. הם מעוררים, מאתגרים, ולחלקם כמו במבי שלג מקום חשוב ומכובד ביצירה הציונית דתית לגווניה. אולם אם הציבור הדתי לאומי חפץ חיים, הנהגה והתקדמות עליו להמשיך בכל העוצמה בבירורה של תפיסת עולם הקשובה ולומדת מכל אדם אך נחושה להמשיך בדרכה. עליו להנחיל בכל מקום שבו הדבר אפשרי את דעותיו והשקפתו לכלל ישראל מבלי להתבייש ומבלי להתנצל, עליו להתקדם, להנהיג ולשלוט. איך שרנו שם פעם בתנועה: "למרות כל המכשולים, לעומת כל הנחשלים, בעוז קדימה".

יוסי לונדין

ד"ר יוסי לונדין הוא מרצה להיסטוריה ומדעי המדינה במכללת אורות ישראל

—–

המציאות התקדמה

הדרך שבה בוחרת במבי שלג לתאר את הציונות הדתית מתאימה למציאות שהייתה לפני כעשרים שנה. אלא שדברים רבים השתנו מאז. ברמה של האדם הפרטי, אנשי הציונות הדתית נמצאים כמעט בכל תחומי העשייה והם הולכים ותופסים עמדות בכירות במערכות שונות. גם אילו לא רצו בכך, מציאות זו מכריחה אותם להתמודד עם אתגרים כלל ישראליים.

ברמה הציבורית ישנו עיסוק נרחב בשאלות כלל לאומיות על מנת לגבש אמירה יהודית רלוונטית, הן מבחינת המסרים והן ברמה של השפה: מכון צומת ומכונים נוספים; רבים מרבני הציונות הדתית עוסקים בשאלות לאומיות, נרתמים להתמודד עם בעיות לאומיות ומבקשים לגבש הלכה שמתחשבת בשינויים שעבר העולם עד לימינו. לדוגמה, רבני צהר הקימו מיזם של הוכחת יהדות ורבני בית הלל הקימו צוותים שעוסקים בבעיות השעה מתוך ראייה עכשווית. אמנם אלה רק חלק מרבני הציונות הדתית, אולם מספרם ומשקלם בציבור הזה הולכים וגדלים.

אמת, המשימה של בניית מדינה יהודית שנענית לאתגרי השעה היא גדולה, אולי אף ענקית. היא דורשת עיסוק בשאלות חדשות, שינויים נועזים בהלכה, שפה חדשה ועוד. אולם זו הדרך בה פוסע חלק הארי של הציבור הדתי. ניתן אמנם לטעון שכיוון שהוא טרם הגיע ליעד שאליו הוא חותר הוא עוד לא בשל להנהגה. אך הרוח הנושבת מבין מילותיה של שלג היא שונה בתכלית. נראה שהיא אינה מאמינה שהתורה, או לפחות הגרסה הרבנית שלה (זו שנבנתה על ידי חז"ל והמשיכה להתעצב בידי חכמי ימי הביניים והעת החדשה), רלוונטית לימינו. היא שייכת לעבר ושפתה היא שפה מתה. גם אם לגבי השפה צודקת שלג, העקרונות של התורה הם נצחיים ורלוונטיים לכל תקופה ורק אופן היישום שלהם משתנה מדור לדור.

יותר מכל נושא אחר מדגישה שלג בדבריה את הסוגיה של הסכסוך עם הפלשתינים ויחסי היהודים והערבים במדינת ישראל. ניתן להתווכח על השאלה האם אכן זו הסוגיה שמאפילה על כל שאר הבעיות שעִמן אנו מתמודדים. אולם טענותיה מבוססות על הנחות יסוד שמקובלות רק על חלק קטן מהציבור הישראלי – מחנה השמאל. כך לדוגמה, ההנחה שהמתנחלים הם אלה שגררו את ישראל למצב שבו היא נמצאת במאבק עם הפלשתינים. כביכול לו היינו מותירים את יהודה ושומרון ריקים או מוסרים אותם לפלשתינים לפני שלושים שנה היינו נחים היום על זרי הדפנה.

ובכלל, קריאה של הדברים יוצרת את הרושם שלו היינו פותרים את הבעיה הפלשתינית היינו יכולים לפרק את צה"ל. כאילו אין חיזבאללה ואין דאעש, אין ג'בהאת אל נוסרה ואין איראן. גם הטענה השחוקה שלימין אין פתרון מדיני כבר אינה אקטואלית. העובדה שבתקשורת לא דנים על ההצעה של הרב בני אלון, על התפיסה של אורי אליצור או על התוכנית של נפתלי בנט לא אומרת שהן לא קיימות. ובכלל, מה עם השמאל? זו לא חכמה להציע שתי מדינות לשני עמים – פתרון שאינו ריאלי משום בחינה שהיא.

ואם כבר הזכרנו את מחנה השמאל, שלג מאשימה את הציבור הדתי בביטחון מופרז בצדקת דרכו. כשאני מתבונן במנהיגי השמאל – הן הקיצוני והן המתון – אינני מזהה שם ייסורי נפש והתחבטויות על צדקת הדרך. להיפך, אין בישראל אנשים שבטוחים בצדקתם יותר מאנשי השמאל.

ארי גייגר

ד"ר ארי גייגר הוא מרצה במחלקה להיסטוריה כללית באוניברסיטת בר אילן

ממגזר לעם / במבי שלג משיבה:

בשנת 1933 כתב דוד בן-גוריון ספרון שכותרתו היא "ממעמד לעם" ובו ניסה לשכנע את חבריו שעליהם לקחת אחריות לא רק על מעמד הפועלים בארץ ישראל, הנאמנים לתפיסה הסוציאליסטית, אלא על מצב העם כולו. תפיסה זו הקנתה לו ולתנועת העבודה כולה את ההנהגה של החברה.

הדיון שאני מבקשת לעורר איננו בשאלה אילו יוזמות דתיות חביבות יש בשטח – אלא מהו האופק המוצע לחברה כולה ברמה הערכית והמציאותית. מהי האחריות של הציבור הדתי ברגע זה ומה צריך לקרות כדי שתהיה לציבור זה, או לפחות לחלקים ממנו, תפיסה רחבה וכוללת של המצב הישראלי הממשי – ולא רק תפיסה מגזרית, חלקית ומתעלמת מסוגיות רבות ועצומות.

ההכרח להתמודד עם הסוגיה הערבית, בתוך מדינת ישראל וביהודה ושומרון, הוא עניין מרכזי מן הסוג הזה, ויש נטייה להתעלם מן ההכרח להתמודד איתו באופן מציאותי. ובאשר לתורה: נכון הוא שאני סבורה שדרושה מהפכה תורנית עצומה, שהיא תולדה מוכרחת של השינויים העצומים שפקדו אותנו כעם. אבל לא כאן המקום להרחיב.

————–

בתגובה ל"שינוי מעמד השיער", מאת רוני שויקה, גיליון פרשת בשלח

אין פרוזבול לקרחת

מאמרו של ד"ר רוני שויקה על כיסוי ראש לנשים מסתמך על הנחה מובלעת, האופיינית מאוד לכתיבה אקדמית על ההלכה. להנחה הזו יש שתי גרסאות. גרסתה הבוטה, ששויקה נזהר ממנה, מתייחסת להלכה אך ורק כהשלכה של תופעות היסטוריות, סוציולוגיות ופסיכולוגיות. קל לדחות את הניסוח הזה ולהראות שההלכה עומדת בכל דור בצרימה עם כמה מהנטיות הרווחות בתקופה ונאבקת נגדן. לעולם אין היא תבנית נוף תקופתה.

אך יש גרסה מעודנת יותר של ההנחה הזו: אם נוכל להוכיח שמקורות ההלכה סובלים שני פירושים שונים, וחכמי ההלכה בחרו באחד מהם, הרי הבחירה הזו היא ודאי תוצאה של שיקולים לא הלכתיים. הנוטים לבית מדרשו של מישל פוקו (שאני מקווה ששויקה אינו נמנה עליהם) יתלו על הבחירה הזו תלי–תלים של יחסי כוח ודיכוי, וכל המוסיף דכאנות והגמוניה הרי זה משובח.

הטענה הזו לוקה בכשל בסיסי: היא מניחה שאין שיקולים הלכתיים אוטונומיים, טקסטואליים או משפטיים, שיכולים לגרום לפוסק להעדיף פירוש אחד על פני האחר. זו טעות גמורה. גם אם יש פרשן שמציע פירוש מסוים לסוגיה, אין זה אומר שכל חכמי ישראל צריכים לאמץ את פירושו, ושהסיבה האפשרית היחידה לדחות פירוש זה שייכת לתחום הסוציולוגי. לעתים קרובות פוסקים אחרים יסברו שהפירוש הזה אינו מוצלח, מחמת דוחק במילות הטקסט או בסברה ההלכתית.

שויקה טוען שהפוסקים סירבו להתיר לנשים נשואות לגלות את שערן, ובמקביל הקלו בכל מה שקשור לשערם של גברים: הן בהיתר לגלח את שער הגוף, והן בהיתר לגלח את הפנים במכונת גילוח. ההיתר השני אינו נראה כלל ממין העניין, כי נאסר רק גילוח בתער, ומכונת גילוח אינה תער.

ההיתר הראשון נראה לכאורה רלוונטי יותר. כמה פוסקים התירו לגברים לגלח את שער הגוף, מתוך טענה שהיום זה כבר אינו מנהגן של נשים בלבד. אך אם המציאות הרווחת היא שיקול הלכתי לגיטימי, מדוע לא התחשבו הפוסקים במנהג העולם גם בנוגע לכיסוי ראש לנשים?

אכן, ההשוואה הזו היא חיצונית בלבד, ומתעלמת מהשיקולים ההלכתיים הפנימיים של כל סוגיה. אין כל איסור ישיר על גברים לגלח את שער הגוף. יש איסור על גברים לחקות התנהגות נשית: "לא ילבש גבר שמלת אישה". על כן מסתבר לומר שיש לבדוק מהי התנהגות נשית, ורק זו נאסרה. מה שאין כן לגבי חובת כיסוי ראש לנשים (לפחות לגבי הרובד הבסיסי שלה, מדאורייתא), שהיא חובה הלכתית ישירה ומוחלטת, ולא נגזרת עקיפה של הגדרה כללית. ואם יטען הכותב שיש אפשרות לפרש אחרת את הסוגיות, נשיב לו שהפוסקים לא אימצו את הפירוש החלופי הזה, ובצדק עשו זאת, משום שזהו פירוש דחוק וקלוש, שאינו מתיישב היטב עם הסוגיות.

מעבר לכל זה, ברור שלכיסוי ראש לנשים יש גם משמעות סמלית. הרתיעה מכיסוי הראש קשורה לעתים לממד הסמלי הזה. אבל כל זה בא רק לאחר הממד הבסיסי של הדיון ההלכתי הישיר. כל מצווה, עוד לפני משמעויותיה הרגשיות והרוחניות, היא קודם כול מצווה.

האמירה שהפוסקים מזדהים עם נקודת המבט של הגברים ומתחשבים בה, אך מתנכרים לנשים ומחמירים עמן, פשוט אינה מתיישבת עם העובדות. רבים תוקפים בהקשר זה את הלכות הצניעות. ההלכות הללו מתוארות על ידם כאמצעי דכאני המופנה בידי הפוסקים הגברים כלפי הנשים. אך מה יאמרו הטוענים כך על איסור הוצאת זרע לבטלה? האיסור הזה מציב בפני הצעירים הדתיים אתגר שאינו קל יותר מזה שמציבות הלכות צניעות בפני הצעירות הדתיות.

אם נחזור לתחום השיער, ההיתר של כמה פוסקים לגברים לגלח את שער החזה אינו מעורר תשואות גיל בקרב הגברים הדתיים. גברים מעטים מאוד משתמשים בהיתר הזה. אם נדון בדוגמה הולמת יותר, העוסקת גם היא בשיער הגברי, גברים רבים היו שמחים לגלח כליל את שער ראשם הדליל ולהתהדר בקרחת אופנתית, ואת זה הפוסקים אוסרים מחמת האיסור לגלח את פאות הראש. והנה, הפוסקים לא עשו כאן את ההוקוס–פוקוס שכמה חוגים אקדמאיים מצפים שינקטו. הם לא הסתכלו ימינה ושמאלה לבדוק איך נוהג העולם, לא תיקנו פרוזבול קרחת ולא היתר עיסקא קרחת, לא להטטו בהלכה כדי לשמח את הגברים, אלא הותירו את האיסור באיסורו. וזאת לא מחמת רוע לב או קוצר דעת, אלא משום שההלכה הולכת בדרך שלה, ואין היא השלכה של אינטרסים חברתיים.

חיים נבון

הרב חיים נבון הוא רב קהילת השמשוני במודיעין ור"מ במדרשת לינדנבאום

——

המטפחת בעיראק

רוני שויקה משיב:

כיסוי ראש לנשים אינו "חובה הלכתית ישירה ומוחלטת", ודאי לא מדאורייתא. הוא אינו מתרי"ג מצוות, וכפי שכתב תרומת הדשן בדעת הרמב"ם אפשר גם לומר שאינו אלא "זהירות מדרבנן" והדרשה היא אסמכתא בעלמא. אינני עוסק בפסיכולוגיה של פוסק זה או אחר, אלא מתייחס לתוצאה העולה מהקולקטיב ההלכתי.

כפי שהראיתי, דימוי הגוף והשיער הגברי אינו קבוע והשינויים בו משתקפים בהלכה. בהתאמה, גם דימוי השיער הנשי עבר שינויים. ניתוק סוגיית כיסוי הראש מדימוי זה ומההקשר החברתי שבו הוא מתקיים משמעו פטישיזם של השיער הנשי המהווה סילוף של התורה וההלכה. הכותב אינו מתפעל מההיתר לגברים לגלח את שער הגוף, ומוכיח בזה כי אדם קרוב אצל עצמו. אם מטפחת הראש הייתה מעיקה עליו כפי ששער הגוף העיק על יהודי עיראק, ייתכן שהיה מצליח ללמד זכות על הנשים, ביניהן אמותינו מכמה דורות, שחוש הצניעות הבריא שלהן לא נפגם בגילוי השיער.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ט שבט תשע"ו, 29.1.2016

מודעות פרסומת

פורסם ב-31 בינואר 2016,ב-גיליון יתרו תשע"ו - 964. סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. מילים כדרבנות של יוסי לונדין ואחרי גייגר!

    לעומת זאת תגובתה של במבי שלג קצרה ומתחמקת ללא שום התייחסות רצינית לנקודות החשובות שהם העלו כהשגות על דבריה.

    לפחות מאמרה התמוה משבוע שעבר נכנס מקלל ויצא מברך בזכות הפלטפורמה שנתן לדברים היפים והנכוחים של יוסי לונדין וארי גייגר ויישר כוחם

  2. *ארי גייגר

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: