הכיתה השנואה

מפגש לעבודה חינוכית–סוציאלית, כ”ג (41), תמוז תשע”ה, יוני 2015

עורכת: רבקה איזיקוביץ’, "אפשר" – עמותה לפיתוח שירותי חינוך ורווחה, 135 עמ’

*  בכל מה שנוגע לחיים שאנו חווים ישירות, אנו מעדיפים לעתים קרובות את השכל הישר והניסיון האישי המצטבר על פני המחקר המדעי הנוקט בטרמינולוגיה מסובכת. אך לאחרונה חלה התקרבות בין שני המישורים: המחקר החל להכיר בחשיבות המחקר ה”איכותני”, כלומר זה שאינו בנוי על סטטיסטיקה אלא על מפגש ישיר, וכן בחשיבות ה”הבנייה”, כלומר האופן שבו אנשים מפרשים בעצמם את חוויותיהם. במלים פשוטות, שיחה עם שורה של אנשים שעברו חוויה מסוימת, ואיסוף הפרשנות שלהם עצמם לחוויה, מהווים כיום תשתית שמתקבלת במחקר. ההקדמה הזו באה כדי להציג את המחקר של דנה כהן על ההבדלים בדרכי ההתמודדות של הורים שכולים ואחים שכולים ועל הדינמיקה הנוצרת ביניהם.

מסתבר, שההבדל אינו רק בין מי שאיבד בן או בת למי שאיבד אח או אחות, אלא גם בין מי שנמצא בשלב מאוחר בחייו, בו העבר חשוב מן העתיד, ובין הצעירים הטרודים בכיבוש החיים ובהקמת משפחות. מסתבר עוד, שלמרות שהן האחים והן ההורים מוצאים שותפים לחלוק עמם את תחושות האבל, הם אינם מוצאים אחד את השני: במשפחות השכולות מתקיים מעין “טאבו” על נגיעה בנושא בשל ההבדל ב”סוג” האבל, וכמין הגנה שנוקט כל צד כלפי השני. גם הרצון לנורמליזציה של חיי המשפחה הפגועה והעדר משאבים רגשיים הנחוצים לשיח כזה תורמים לקשר השתיקה, שהוא כנראה, למרות “הפיל בחדר”, הטבעי ביותר.

בית ספר הוא המקום שילדינו מבלים בו חלק נכבד מזמנם במשך כ-12 שנה. עכשיו קראו שוב את המשפט הזה, ושימו לב שדיברנו על “מקום”. ובכל זאת, מעטות ההתייחסויות לבית הספר כמקום, וכמקום שיש אליו יחס רגשי ושיש חשיבות לשיתוף התלמידים בעיצובו. על רקע זה מעניין מחקרה של אילה צור, שביקש מתלמיד בתי ספר על יסודיים לצלם מקום בבית הספר שלהם שאותו הם אוהבים ומקום שאותו הם שונאים. בהמשך לצילומים נשאלו התלמידים שאלות על הסיבות לבחירתם, וגם הן נותחו במחקר.

כצפוי ולמרבה הצער, התשובות האופייניות היו הצגת הכיתה כמקום השנוא, וחצר בית הספר כמקום האהוב. מעבר לתשובות הנפוצות הללו, היה מגוון רב של מקומות אהובים ושנואים (כמו “מחששה”, חדר הנצחה לנופלים, ספרייה), אך איש לא הציג את הכיתה – שבה מבלה תלמיד ממוצע 15,000 שעות – כמקום האהוב. במחקר עלו גם סוגיות של הזנחה, רעש והעדר פרטיות (בצד השלילי) או טיפוח, יחס מכבד, הנאה וחופש. עוד בגיליון: על טכניקות העצמה של עובדים סוציאליים, על טיפול במוזיקה בנוער בסיכון ועל תפיסת אי השוויון בשירותי הבריאות בעיני הבדווים בנגב.

 —–

על הצבא ללא איבה

עיתון 77 – כתב עת לספרות ותרבות, 385, חשוון–כסלו תשע”ו, אוקטובר–נובמבר 2015,

עורכים: מיכאל בסר ועמית ישראלי-גלעד, 52 עמ'

* תחת הכותרת “שירה בתרמילו של חייל” מוקדש גיליון עשיר של “עיתון 77”, באופן מפתיע ומקסים בעיניי, לצבאיות הישראלית. כדרכה של אמנות בכלל ושל הספרות העברית בדור האחרון בפרט, ההתייחסות לצבא, לחיילות, למלחמה, היא בעיקרה ביקורתית ולעתים ארסית ומתריסה. אך לזכותו של “עיתון 77” ייאמר שהמאסף הנוכחי מתרחק במידה רבה מן הבנלי, מעז להביא גם קולות המעלים על נס את ההקרבה ואת ההכרח ההיסטורי-קיומי, ומתייחס לשלל הפנים של הצבאיות בישראל, כחוויה הנוכחת ביומיום הן כתחנה ביוגרפית ברגע מעצב של האישיות (שירות החובה) והן כמעצבת סדר היום הלאומי במלחמות, בביטחון השוטף, בשכול ובעיצוב הגבריות. חלק מזה מואר בסקירתו היפה של עמיר עקיבא סגל את היחס לצבא ולמלחמה בספרות העברית לדורותיה.

יובל גלעד מאריך בעיון ברומן האינסופי של יותם ראובני “פשר המעשים”, הרווי ביקורת בוטה על הצבאיות בישראל, ומאמרו מתאזן במאמר פשוט ומאיר עיניים של האלוף במיל” גרשון הכהן המדלג משירת דבורה אל חנה סנש וחנן פורת. אך העיקר, אולי, הוא במאסף השירה המרשים הנוגע בצבא ובמלחמה (לצד ארבעה צילומים נוגעים ללב ולישראליות של רלי אברהמי), הנע בין הבנלי לנורא.

שאר הגיליון רובו מאמרי ביקורת, רובם עתירי שבחים. יורם בק פורש יריעה ארוכה על אודות “קו המלח” של יובל שמעוני, “יצירה מפוארת החוזרת אל ממדיו של הרומן כשהיה בשיאו”, במאה התשע-עשרה, כאשר “ידעו לספר סיפור”. נושאו המרכזי של הרומן, מסיק בק, הוא היעדרה של האהבה, ששמעוני מניח שהיא כנראה מחלת דורנו. גתית הולצמן קוראת את ירון לונדון (“לו הייתי פיראט”) ומוצאת בו הצדקה למקומו החשוב במרחב הציבורי הישראלי; גיא פרל מעריך את המגע המורכב עם הקודש בספר הביכורים (“מדבר עם הבית”) של עמיחי חסון; מאיה ויינברג משבחת את שירי ההייקו של אלכס בן-ארי (“קורת השער”); ניקולא אורבך מרחיב על הפואטיקה המזרחית של נסים ברכה. עוד פנינה מרגשת היא קטע פרוזה קצר של רפי וייכרט, המעלה זיכרון מימי מלחמת לבנון הראשונה.

—-

אלגוריתמים תלמודיים

בד"ד – בכל דרכיך דעהו, כתב עת לענייני תורה ומדע, 30, אלול תשע"ה

עורך: עלי מרצבך, אוניברסיטת בר-אילן, 159 עמ'

* בודדים הם האנשים המסוגלים לקרוא ולהבין את כל המאמרים הנכללים בגיליון אחד של בד”ד, שתחת הכותרת “תורה ומדע” נע בין שיח מתמטי-לוגי מובהק ובין דיסציפלינות קלאסיות יותר של מדעי היהדות כמו היסטוריה, חינוך וחקר ההלכה. המשותף לכל הכותבים, בעיניי, הוא הביטחון שהתורה (במובנה הרחב) היא חכמה עמוקה הראויה להיות נידונה במיטב כלי האנליזה ששכלל המוח האנושי.

סוג אחד של מאמרים (שאני מודה כי הוא מעל להשגתי) עוסק בהצגה של מודלים מתמטיים העולים מתוך סוגיות תלמודיות או המסייעים להבנתם. רון עדין ויובל רויכמן דנים בהיבטים מתמטיים של צירוף עדים (שו”ע חו”מ סי” ל) תוך שימוש במתודולוגיות של מדעי המחשב, ומוכיחים ש”אין הבדל מעשי בין האלגוריתמים שהציעו הרמב”ן ובעל הנימוקי יוסף”; דניאל מיכלסון מעיין ב”קצות החושן” בסוגיה של “שור ואדם שדחפו לבור” ומחשב אותו במאמר קצר ורווי נוסחאות על פי שרשרות מרקוב; ורונן קציר מציע מודלים מתמטיים לסוגיית קו התאריך בהלכה.

יואל יהודה לנגה בוחן שאלה מרתקת והיא האם חובה עלינו לשוב ללוח שנה הנקבע על פי הראייה, או שמא הלוח הקבוע שאנו רגילים בו ימשיך, גם במקרה שנזכה לבית דין של “סמוכין”, וזאת על פי שורה של ראשונים. מסתבר, שלמרות שבעיני רובם עתידים אנו לשוב לקידוש על פי הראייה, ניכר בדבריהם החשש מ”פתיחה” של הסוגיה ומוויתור על הנוחות והאחידות שבלוח הקבוע. לביא שילר, דרור פיקסלר ויאיר פרנק פורשים בפני קוראי בד”ד את הניסויים המדעיים שערכו בשאלות של בליעה ופליטה בכלים של ימינו, ניסויים שעיקרי מסקנותיהם כבר  פורסמו ב”תחומין”, אך בלי האפראט המדעי המופיע כאן. דניאל שפרבר מביא במאמר קצר שלוש דוגמאות נוספות לכך שכלים מדעיים (מאלו של מדעי הרוח, כמו השוואת גרסאות או מודעות היסטורית) חיוניים לשם פסיקה נכונה.

יש בגיליון גם מאמרים השייכים למדעי הרוח – בחקר האגדה ודרכי הפרשנות, בעיקר – וחלקם מאמרים ראויים כשלעצמם (מעניין מאמרו של ישראל רוזנסון על פרשנות נס פך השמן של שמואל אלכסנדרוב); עם זאת, ניכר בהם כי קשה להחיל קני מידה מדעיים על השיח בתחומים אלה ואולי יש כאן מין בשאינו מינו.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ט שבט תשע"ו, 29.1.2016