קופצות מעל המוקשים |  יהודית שלוסברג יוגב

אמניות דתיות התבקשו להציג את עבודותיהן בעקבות ההתנתקות דווקא בקיבוץ בארי. למרות ההזמנה המפורשת, מרביתן העדיפו להימנע מעיסוק בפוליטי. האם בשיח האמנותי בישראל הודאה בימניות היא תיוג מעכב התפתחות?

בסוף השבוע שעבר נפתחה בגלריה בקיבוץ בארי תערוכה חדשה בנושא עשר שנים להתנתקות. בתערוכה, תחת השם "רעידות משנה – Aftershock" מתארחת קבוצת "סטודיו משלך" – קבוצת אמניות דתיות הפועלת בירושלים – בחלל הגלריה של הקיבוץ היושב על גבול עזה, ומציגות מגוון עבודות בנושא הנפיץ. ערב פתיחת התערוכה זימן מלבד מטר גשם פתאומי גם מפגש לא מאוד שגרתי.

"המפגש שלי עם אמניות 'סטודיו משלך'", כותבת זיוה ילין, אוצרת התערוכה וחברת הקיבוץ, "חידד וקירב את מה שיכולתי לחוש רק ממרחק באותו קיץ לפני עשר שנים. הייתי קרובה פיזית, ישבתי לבטח בקיבוץ שלי בבארי, מרחק מספר קילומטרים מכל המהומה, וצפיתי בהמוני הצעירים שהציפו לפתע את הכביש המאובק שלנו, משולהבים ומניפי סרטים כתומים. לא יכולתי באמת להרגיש את עומק המשבר שהם חווים, אפילו לא הכרתי את היישובים המשגשגים שהם הקימו ממש בסמוך אלינו, והם לא הכירו את שלנו".

"שמחתי", היא ממשיכה, "על פנייתן של ציפי מזרחי, יוזמת ומנהלת 'סטודיו משלך' ורעיה ברוקנטל, האמנית המלווה את הקבוצה, להציג בגלריה בבארי. שמחתי על ההבנה שניתן וצריך לגשר בין חלקי העם, להישיר מבט, לנהל דיאלוג של הקשבה, שיח אמיתי של זהות שמתמקד בפניו המלאים של האחר".

העבודה הרדיקלית ביותר מבחינה פוליטית. מרים וילנר, זכרני נא וחזקני נא, 2015

העבודה הרדיקלית ביותר מבחינה פוליטית.
מרים וילנר, זכרני נא וחזקני נא, 2015

צריכות פסיכולוג

התערוכה פורשת שלל התייחסויות לאירוע ההתנתקות, של אמניות שמרביתן היו בתקופת ההיא נערות בשנות העשרים המוקדמות לחייהן, כאלה שהשתייכו אז או משתייכות כיום, כפי שאפשר להגדיר באופן כוללני ביותר, למגזר הדתי–לאומי. המפגש בין קבוצת האמניות לאוצרת ולנושא הטעון עורר שיח פנימי סוער על זהות, על אמנות ועל פוליטיקה ולמעשה על פוליטיקת הזהויות של יוצאי המגזר.

"לאחר תהליך ארוך של היכרות וביקורים הדדיים בירושלים ובבארי", כותבת זיוה, "למדתי שהקבוצה אינה הומוגנית, שקיים רצון עז להציג ביחד אך לעתים חשש מעולם האמנות שבחוץ, שיקטלג אותן על פי המגזר שלהן ולא על פי יכולתן האמנותית. שקיים פחד מלהשמיע החוצה אמירות פוליטיות מובהקות ומצד שני כבילות למוסכמות של מגזר שעדיין לא תמיד מכיר באמנות כשפה לגיטימית ועיסוק מכבד".

מרבית העבודות בתערוכה מתייחסות אל האירוע מנקודת מבט אישית ופרטית, נקודת מבט מטולטלת. התחושה שדבר מה נסדק והתערער עוברת מהתערוכה בכללותה. למרות היותה צפופה, לא אחידה באיכותה ולא תמיד מדויקת בהצבה, חושפת התערוכה בהצלחה שתי תופעות מנוגדות – את עומק השבר הרגשי של אחרי ההתנתקות מצד אחד ואת ההימנעות מהפוליטיקה הישירה שלה מצד שני. עבודות מעטות בלבד נעשו מנקודת מבט חברתית ופוליטית מובהקת.

כך, למרות הזמנה מפורשת לגעת בפוליטיקה של ההתנתקות, להשמיע בתערוכה את הקול מעברו השני של הקיבוץ המארח, להציג עמדות מנוגדות ואמירות ימניות מובהקות, מרבית העבודות בתערוכה נמנעות מלעשות זאת. נפגשתי עם ציפי מזרחי מייסדת הקבוצה ועם רעיה ברוקנטל, אמנית וחברת ועדת ההיגוי שלה, כדי לנסות ולשוחח דרך הפריזמה הזו על משבר הזהות בחברה הדתית לאומית, על שדה האמנות ועל הזהירות והחשש מפני הפוליטי.

ציפי, ספרי איך התגלגל הרעיון לעשות תערוכה בנושא ההתנתקות.

ציפי: "כשקיבלתי פנייה לגבש תערוכה בנושא עשר שנים להתנתקות, זה היה מגורמים המכונים 'גורמי ימין'. חצי שנה לפני ציון המועד החליטו במרכז מורשת גוש קטיף לקיים סדרת אירועים לציון הגירוש ובפעם הראשונה, כך נראה לי, הבינה החבורה שיש מקום גם לאנשי תרבות לומר את דברם. כינסנו פגישה שכללה אנשי אמנות, גופים וארגוני אמנות שונים, גורמים ממועצת יש"ע וממרכז מורשת גוש קטיף. בפגישה הועלו רעיונות מדהימים לתערוכות, מיצגים ניידים ברחבי הארץ ועוד. דבר מכל זה לא יצא לפועל. לא היו תקציבים והתברר שמלכתחילה לא הוקצו משאבים לעניין".

איך את מסבירה את זה?

ציפי: "בעיניי בזה מסתכם לכאורה היחס של הציונות הדתית לכל מה שנקרא תרבות ואמנות. יש כסף להתיישבות ולחינוך, כל היתר מיותר לחלוטין, לא קיים".

אבל אז החלטתן בכל זאת להמשיך עם הרעיון הזה הלאה.

"כן, רעיה ואני החלטנו להמשיך לנסות לגייס תקציב ממקורות אחרים. יצרנו קשר עם גורמים ידועים בשדה האמנות, הסתבר לנו שההתנגדות שלהם לרעיון הייתה גדולה משאת גם עשר שנים אחרי. אף אחד לא היה מעוניין להיות מעורב בתערוכה אפילו אם היא תעסוק באספקט האנושי בלבד של הפינוי".

ואז עלה הרעיון לפנות לגלריה של קיבוץ בארי.

רעיה: "כן, קיבוץ בארי הוא מקום שהיה נראה בעיניי מאוד טבעי לעשות בו תערוכה על ההתנתקות. קיבוץ בארי יושב על הגבול עם עזה והקרבה הגיאוגרפית הזו לגוש קטיף במיוחד מול המרחק האידיאולוגי היו נראים מעניינים".

ציפי: "גם זיוה ילין, האוצרת הראשית של הגלריה, מאוד התלהבה לעשות תערוכת אמנות על צדו השני של המתרס. מיד כינסנו את אמניות הסטודיו והעלינו בפניהן את הרעיון. להפתעתנו הייתה הסתייגות גדולה מאוד מהעניין. כמה מהאמניות לא רצו אפילו להגיע לפגישה, ורובן לא ידעו אם יהיו מעוניינות לקחת חלק בתערוכה כזו. לראשונה בתולדות הסטודיו עלה נושא התיוג הפוליטי וחוסר הרצון הכמעט גורף להיות מתויגות, מסומנות ומוגדרות מבחינה פוליטית, תיוג שנוסף על התיוג הדתי והמגדרי".

רעיה: "זיוה האוצרת הייתה מאוד מופתעת מהנסיגה הזאת. היא אמרה: 'אתן באות אליי כקבוצה מזוהה, מתויגת, שמתכנסת תחת הגדרה, ואז פתאום כולן נסוגות'. עלו שאלות כמו – אתן לא דתיות? אתן לא ימניות? אתן לא רוצות לעשות תערוכה על ההתנתקות? אז למה באתן בעצם? היא שאלה את זה בפליאה ובחוסר הבנה – יש תיוג אבל אתן בורחות ממנו, יש סיבה למה התכנסנו ואתן נסוגות ממנה".

ציפי: "אבל זיוה לא הייתה היחידה שלא הבינה, גם האמניות החוזרות בתשובה מהסטודיו לא הבינו מה הבעיה, הן אמרו שאנחנו – קבוצת האמניות הדתיות מבית – צריכות ללכת לפסיכולוג. ההבדל הבולט בין אמניות שנולדו וגדלו בחברה הדתית לאלו שהצטרפו אליה אחרי הפינוי היה מאוד בולט בשיח".

רננה שלמון, ללא כותרת, 2015

רננה שלמון, ללא כותרת, 2015

הקושי של הימניות

רעיה: "זה באמת מבלבל – נשים אומרות שהן לא רוצות להיות מתויגות, אבל יושבת מישהי שמתייגת את עצמה יום יום באיך שהיא מתלבשת, באיך שהיא חיה, גם בדברים הנראים וגם בדברים הלא נראים. אז מי אנחנו בעצם? אני חושבת שבסוף התיוג הוא לא רק חיצוני. בעניין התערוכה בסופו של דבר ההבנה הייתה שהיא תעסוק פחות במישור הפוליטי ותיגע יותר בפן האישי של המשבר.

"זו למעשה הנקודה שעוררה את המחשבה לערוך את השיחה הזאת – הניסיון להבין ביחד את ההימנעות מהפוליטי. אני רואה בזה סוג של משבר זהות. כמי שגדלה כמתנחלת אני מצהירה על עצמי היום כ'לא מתנחלת'. זה חשוב לי להגדרת הזהות. לתחושתי היחס של החברה הישראלית להתנתקות הוא תוצאה של שנים ארוכות של דה–לגיטימציה עמוקה. ההתנחלויות הפכו עם השנים להיות הסמל של הכיבוש. בשנות ההתבגרות שלי יכולתי לזהות איך לאט לאט להיות מתנחל הופך להיות דבר פחות ופחות לגיטימי בשיח. אני חושבת שהתוצאה של הדבר הזה, של היותך 'לא לגיטימי' במשך הרבה שנים, מייצרת איזו הפנמה של השלילה וגם פחד. ההפנמה משתקפת גם בטרמינולוגיה – גדולי ה'מתיישבים' מדברים היום על ה'התנחלות' שהיא מלכתחילה מילה שצמחה מהתנגדות. אני חושבת שההימנעות והטאבו נובעים מהמקום הלא לגיטימי".

אז איך את בכל זאת מגדירה את עצמך פוליטית?

ציפי: "אני לא יודעת אם יש הגדרה חד משמעית אבל בלי קשר להגדרה שלי, לבי נחמץ לראות את הקושי בשדה האמנות של מי שיש לו דעה ימנית מובהקת. אני רואה אמניות שלא מגלות את דעתן, שפועלות בהסתרה, הן פשוט כמו נוכריות בשדה הזה וכואב לי הלב על זה. בא לי לצעוק את זה ואני אלחם על זכותן להגיד מה שיש להן לומר.

"הכותרת המגזרית היא קטגורית כשבפנים הפערים הם כל כך גדולים. לא כל הפערים אידיאולוגיים, חלקם פסיכולוגיים, אבל בעיקרון גדלנו בחברה מאוד אידיאולוגית שעברה שבר. הדור של ההורים עבר אותו אחרת".

רעיה: "נכון, דור ההורים יצר את האידיאולוגיה לכיוון ההתנחלויות. היה מרד ראשון של הדור שבו הרעיונות של 'מרכז הרב' מתחילים לתפוס, מרד שבו אתה תורני יותר לעומת ההורים שלך שחיים חיים דתיים אזרחיים רגילים. יש תורניות הלכתית ויש פוליטיקה שהיא גלויה וההתנחלויות הן חלק מזה. כי זה לא רק העניין של עצם ההתיישבות אלא גם עניין של אווירה הלכתית מסוימת. האולפנות שנפתחות בכל הארץ מכניסות פתאום חינוך שהוא נורא פוליטי ונורא הלכתי באופן ששני הדברים כביכול בלתי נפרדים. והיום זה הפוך – לא כולם מוותרים על הזהות אבל היא מורכבת, במובן התרבותי".

אולי זה חלק מההימנעות? הטשטוש, המורכבות של הזהויות, או לחלופין התחושה שאנחנו צריכים להיות נחמדים, לא לעקוץ מדי מבחינה פוליטית, כי זה מרחב של סכנה מבחינה זהותיתבטח כשמדובר על עולם האמנות.

ציפי: "התחושה היום בשדה האמנות היא שכל מי שחושב ימינה הוא פאשיסט, הוא אנטי הומניסט".

רעיה: "תראי, למרות שהרחוב היום יותר ימני וזאת אחת הטענות או התובנות, שבאמת בסך הכול ישראל יותר ימנית – מי שחי את שדה האמנות חווה משהו אחר לגמרי, הפוך. ועדיין, אי אפשר להגיד שאחד על אחד יש הדרה בהכרח. באופן כללי אם יבוא אמן שהוא בוגר המסגרות המקובלות שגר בשטחים, ונניח שהוא לא רדיקלי בצורה מבהילה, אני תוהה אם הוא לא יתקבל קטגורית בגלל זה".

ציפי: "אני חושבת שהחברה הדתית–לאומית נמצאת בעקבות ההתנתקות במשבר זהות קולוסאלי, שמשתקף על ידי מי שהיה בזמן ההתנתקות נוער. משבר הנהגה, משבר ממסד רבני–פוליטי ומשבר אידיאולוגי. במובן מסוים הכול קרס אז, ואחד התוצרים זה עניין המשחק של 'פוליטיקת הזהויות' שהשתקף כאן – חוסר הרצון להיות מוגדרת ומקוטלגת".

‭"‬החברה‭ ‬הדתית–לאומית‭ ‬נמצאת‭ ‬בעקבות‭ ‬ההתנתקות‭ ‬במשבר‭ ‬זהות‭ ‬והנהגה‭". ‬
רעיה‭ ‬ברוקנטל‭ (‬מימין‭) ‬וציפי‭ ‬מזרחי צילום‭: ‬דן‭ ‬פורגס

‭"‬החברה‭ ‬הדתית–לאומית‭ ‬נמצאת‭ ‬בעקבות‭ ‬ההתנתקות‭ ‬במשבר‭ ‬זהות‭ ‬והנהגה‭". ‬
רעיה‭ ‬ברוקנטל‭ (‬מימין‭) ‬וציפי‭ ‬מזרחי
צילום‭: ‬דן‭ ‬פורגס

זמביש בקיבוץ

ספרו, איך המשיך המפגש עם קיבוץ בארי?

ציפי: "הפגישה השלישית התקיימה בקיבוץ. האוצרות לקחו אותנו לסיור בבית המורשת, בבית הילדים, הפגישו אותנו עם דמויות שסיפרו על ראשית החיים בבארי. אחד האנשים שעשה לנו את הסיור דיבר על ההתיישבות עם כל התשוקה הבוערת הזאת. אמרתי לו שאם אני שמה לו כובע וזקן אני רואה את זמביש מול העיניים. ההתמודדויות עם הקרקע, הביטחון, הפוריטניות, הכול היה מאוד דומה".

רעיה: "יש משהו אצל קיבוצניקים שורשיים שפתאום נוצר איזה קו, איזה קשר בין ימין–מרכז לשמאל–מרכז, פתאום זה נראה כמו אותו סוג של אנשים. מצד שני את ההתנחלויות אף אחד לא מספיד, את הקיבוצים כן.

"גם להתנחלויות זה יקרה. במובן האידיאולוגי זה כבר קורה כסוג של נורמליזציה – הרבה מהאנשים בגיל שלי שחיים בהתנחלויות לא נמצאים שם בגלל אידיאולוגיה אלא בגלל נוחות, בגלל חברה קהילתית ובשביל לנצח את השיטה – להצליח לקנות בית עם גינה. אבל אם נחזור לשיח הפוליטי אני חושבת שבאופן אבסורדי קורה משהו מוזר, מתנחלים מבינים את הערבים היטב ומבחינת הפוטנציאל משם גם עשוי 'לבוא שלום', לא שלום במובן המדיני, פשוט מעין רקמת חיים משותפת. גם ביפו, בחיפה – איפה שיש ערבים ויהודים שחיים ביחד, גם אם מכורח המציאות, עשויה אולי להיווצר רקמת חיים משותפת.

"זה קול שעולה גם מכיוונים הפוכים, כפתרון לפינוי יישובים. יש מתנחלים שאומרים היום – 'להיעקר אני לא מוכן'. התקשורת לוקחת את זה לכיוון של נכונות לחיות תחת שלטון פלשתין. זה לא בהכרח מה שהם אומרים".

אז אבסורדית יכול בעינייך להיווצר מצב שדווקא גדולי המתנחלים יחיו תחת שלטון פלסטיני?

רעיה: "אני לא יודעת. אולי במציאות מסוימת, רחוקה, יש לומר, הייתי אומרת שבאין בררה אחרת אני מוכנה לבקר בשטחים עם דרכון. זה לא מבטל את הזיקה שלי למקומות האלה".

גם אם היית חיה שם? להציג דרכון כדי להיכנס לארץ?

רעיה: "זו שאלה קשה. אבל מבחינה פוליטית ככה יהודים חיו מאות שנים ופה הנקודה היהודית נותנת לנו איזה אוויר לנשימה. מתי יהודים אי פעם חיו אך ורק תחת שלטון יהודי? גם היום, אגב, אני רואה בן משפחה שלי, אמריקאי שהוא מאוד ציוני – האם הוא יכול לוותר באמת על האמריקאיות שלו? גם אם הוא יתאקלם בארץ הוא לא יהיה ישראלי. ישראל זאת מדינה והיא צריכה להתנהג כמו מדינה, יש מי שגר בה ויש מי שלא גר בה".

פוסט טראומתיות

ציפי: "תראי, כשחושבים על זה אחורה זה לא כל כך מופרך. אני טיילתי המון בתור ילדה אחרי 67' באל עריש ובעזה. ההורים לקחו אותנו לטייל שם. גם את השירות הלאומי שלי עשיתי בבית ספר שדה בהיאחזות כפר דרום. השירות הופסק באמצע כי תפסו אותי לוקחת טרמפ על עגלה רתומה לחמור של פלאח ערבי מדיר אל באלח. ישבתי על העגלה לצד ערמה ענקית של זרדים והרגליים שלי השתלשלו יחפות מהעגלה. אבל במסגרת השירות לפני שעזבתי, הדרכתי קבוצות מטיילים בעלי מונטאר, בשכונת רימאל ליד סג'עייה, במסגד הגדול בעזה.

"גם חוויות הילדות שלי מהיישוב שבו גדלתי הן טיולים עם גן הילדים בכפר השכן – עין קיניה. היה מסלול טיול שעלה דרך בתי הכפר לעץ הקטלב הגדול. הסמטאות של הכפר והריח של שרפת הגללים הם חלק שקשה להפריד אותו מהנוף של הבית. אבל מבחינה פוליטית גם כאן אני חושבת שקרה דבר מעניין – מצד אחד השמאל האידיאולוגי כביכול קרס (ההתפכחות מרעיון ה"שלום", שיעורי התמיכה הנמוכים בעם), ומצד שני סדר היום הציבורי הטריוויאלי הוא מה שהשמאל אמר לפני שלושים שנה, זה בסיס השיח – הפלשתינים כישות לאומית, הכיבוש, שתי מדינות לשני עמים וכו'. גם במובן הזה נראה לי שהתקיים תהליך מוזר של התנגדות ואז הפנמה.

ההסכמה של זיוה לקיים את התערוכה עומדת בניגוד לתחושה שיש הכחשה או השתקה בחברה הישראלית ביחס לפינוי על כל משמעויותיו. התחושה היא שעד היום קיים עיוורון אפילו כלפי הממד האנושי הבסיסי שבו קהילות שלמות צריכות היו לעזוב מקום, או כלפי העובדה שלא טיפלו במפונים כמו שצריך.

רעיה: "זה מה שגרם להצלחה, האדישות היחסית גרמה לזה שזה עבר".

אבל עד היום אף אחד לא מדבר על זה .

ציפי: "אני חושבת שעדיין לא מדברים על זה משום שיש פה פצע וטראומה. כפי שאמרה לי חוקרת פוסט טראומה – כל האמניות שהחליטו מלכתחילה לא להשתתף בתערוכה, גם זה סוג של פוסט טראומה".

רעיה: "אני גם חושבת. אולי לא פוסט טראומה אבל הדחקה, מין הבנה בשקט, לבד, שבאמת האידיאולוגיה קרסה, שאין לתת יותר מדי אמון ברבנים ובאנשי הציבור. במבט כללי על התערוכה אני חושבת שהיא עוסקת בגישוש, בזהירות, בשבר אישי ופנימי, היא לא בהכרח מתמודדת עם המערכות הגדולות".

ציפי: "אבל אני חושבת שגם אנחנו כחברה במצב דומה, עדיין לא מתמודדים עם המערכות הגדולות וגם לא עם הפצעים הגדולים, כך שאולי התערוכה משקפת משהו רחב ממנה".

הבדל‭ ‬בולט‭ ‬בין‭ ‬אמניות‭ ‬שנולדו‭ ‬בחברה‭ ‬הדתית‭ ‬לאלו‭ ‬שהצטרפו‭ ‬אליה‭ ‬אחרי‭ ‬הפינוי‭. ‬האמניות‭ ‬המציגות‭ ‬בתערוכה‭ ‬בבארי

הבדל‭ ‬בולט‭ ‬בין‭ ‬אמניות‭ ‬שנולדו‭ ‬בחברה‭ ‬הדתית‭ ‬לאלו‭ ‬שהצטרפו‭ ‬אליה‭ ‬אחרי‭ ‬הפינוי‭. ‬האמניות‭ ‬המציגות‭ ‬בתערוכה‭ ‬בבארי

פוליטיקת הזהויות

על אף או בגלל כל מה שנכתב לעיל בחרתי להציג מתוך התערוכה דווקא את העבודה הרדיקלית ביותר מבחינה פוליטית, "זכרני נא וחזקני נא" מאת מרים וילנר. העבודה רקומה כפרוכת (רקמת משי על משי, פנינים וחרוזי זכוכית), השפה הוויזואלית מוכרת, וככזו היא עשויה לא להיקלט בעוצמתה במבט מרפרף.

שם העבודה לקוח מתפילת שמשון שנקשר על ידי הפלשתים לעמודי הבית בעזה. "זָכְרֵנִי נָא וְחַזְּקֵנִי נָא אַךְ הַפַּעַם הַזֶּה הָאֱלוֹהִים, וְאִנָּקְמָה נְקַם אַחַת מִשְּׁתֵי עֵינַי מִפְּלִשְׁתִּים". זו קריאתו הנואשת האחרונה של שמשון לכוח מאת ה', כאשר הוא נקרא לצחק לפני הפלשתים בעיוורונו. סרני פלשתים ניקרו את שתי עיני שמשון לאחר שגילחו את שבע מחלפות ראשו על מנת להסיר את כוחו האלוהי מעליו.

בעבודה מנקרות יונות השלום הלבנות את עיניהם של האריות, כך שהמגן שבידיהם (מגן דוד כתום) נופל לארץ. הנמשל ברור – יונות השלום עיוורו את עיני העם, האריות שותתים דם וסמל הלאום זרוק.

וליתר דיוק השלום ניקר את עיני השמאל שהפך עיוור, לדברי מרים – "עיוור בעין ובלב לאנשים, בני עמם, שלא רצו לעזוב את ביתם ואדמתם, שהפגינו ונעצרו, נחסמו והושתקו".

בעבודה נוספת שלה, "הבית האחרון בתל אביב", מתארת מרים סוג של אפוקליפסה פוסט–שמאלנית ובה מה שנותר ממדינת ישראל החילונית והמודרנית הוא פיסה קטנטונת על חוף ימה של תל אביב, בנויה בסגנון ניאו–באוהאוס עם מרפסות ענק הפונות לים כדי שלא לתפוס יותר מדי שטח לפלשתינים. גם מובלעת זו מוקפת בחומות הפרדה עם גרפיטי נגד הכיבוש.

שתי העבודות ישירות, חד משמעיות ורדיקליות, אך כאמור מייצגות פחות את רוח התערוכה. התערוכה והשיח שהתעורר בעקבותיה אפשרו בעיני הצצה לאזור שעוד דורש שיחה, שאיננו נכנע בקלות לחלוקות קטגוריות, שדרושה כלפיו כנות והישרת מבט הנכונות להתייחס לפוליטיקת הזהויות כמסגרת שיח, אך גם כאסטרטגיה של פעולה בתוך מציאות מורכבת.

——

רעידות משנה – Aftershock

הגלריה בקיבוץ בארי

אוצרת: זיוה ילין. אוצרת משנה ומפיקה: סופי ברזון מקאי

משתתפות: לאה לאוקשטיין, נגה גרינברג, שולמית עציון, פסי קומר, יוליה ארונסון, מוריה אדר פלקסין, מרים וילנר, חני כהן זדה, רננה שלמון, יעל סרלין, שיפי שרייבר, אביגיל פריד, נעמה הנמן ושלומית אהרונסון. סגירה: 6.2

——-

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ב שבט תשע"ו, 22.1.2016

פורסם ב-25 בינואר 2016,ב-גיליון בשלח תשע"ו - 963. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. ומי אמר שאמנות צריכה לבטא עמדה פוליטית?

    בס"ד טו"ב בשבט תשע"ו

    ואולי אין צורך לחפש הסברים מלומדים מדוע אין אמניות מבטאות עמדה פוליטית? אמנות באה לבטא רגשות אנושיים. האם אין לאדם עולם רגשי מפותח ועמוק מעבר ל'כאן ועכשיו' הפוליטי?

    רתימת האמנות לביטוי פוליטי הופכת את היצירה לפלאקטית ורדודה. בפוליטיקה, לפחות בצורתה העכשווית, אין עומק ואין מורכבות. תמיד 'אנחנו' שיא הטוב, ו'הם' שיא הרוע, ו'אמנות מגוייסת' מקצינה את ההסתכלות המעוותת שבעתיים.

    על אחת כמה וכמה אמנות של יוצרים דתיים לאומיים' שגדלו על 'ודור יקום וחי, ישיר ליופי וחיים ועדנה בלי די ייינק מטל שמים', ושואפת מטבעה לבטא את המקרב ולא את המפריד, את ה'מכנה המשותף' לכולנו. הרי כל אסון גוש קטיף בא בשל הניכור, אמנות אמונית אמורה להציג גם את עומק השבר וגם את ניצוצות התקווה..

    בברכה, ש.צ. לוינגר

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: