עדיין בתנועת נוער | במבי שלג

הציונות הדתית לא הצליחה למלא את החלל המנהיגותי שהותירה תנועת העבודה ההיסטורית. כל עוד היא לא תתמודד עם מורכבות האתגרים הכלליים היא תיוותר בשוליים 

מלחמת יום הכיפורים שברה את עמוד השדרה הרוחני של הציונות החילונית והיא לא התאוששה מן השבר הקיומי הזה עד עצם היום הזה. לא אכנס לתהליכי החורבן הפנימי שפקדו את העולם החילוני הציוני ולמשמעותם. אומר רק כי אנשי גוש אמונים זיהו את החלל שנוצר, וקפצו לתוכו מתוך רצון להנהיג את מדינת היהודים.

המעשה שנבחר כדי "לרומם את העם" הוא מפעל ההתיישבות ביש"ע, על שלוחותיו החינוכיות, התרבותיות והתורניות. אין ספק כי בארבעים השנים שחלפו מאז הקמת גוש אמונים נעשה מעשה התיישבותי, חינוכי ותרבותי גדול, והציונות הדתית התחזקה מאוד מבחינה מספרית, מבחינה פוליטית ומכל בחינה אחרת.

אבל למרות המעשה הגדול שנעשה, יש בארץ תחושת חלל עצומה: יורשי גוש אמונים לא הצליחו למלא את החלל המנהיגותי שהותירה תנועת העבודה ההיסטורית, ותחושת העדר הנהגה והעדר דרך משותפת כיום לציבורים רחבים ובתוכם גם ציבור דתי גדול. בנימין נתניהו אמנם מוקף באנשי ציונות דתית, ואנשי ציונות דתית ממלאים תפקידי הנהגה בכירים בכל שדרות החברה, ובכל זאת – החלל הרוחני, הערכי והמנהיגותי איננו מתמלא. לעניות דעתי, ארבעים שנה הם תקופה מספקת כדי להעמיד הנהגה לאומית בסדר הגודל הנדרש. מדוע אם כן זה לא קרה?

תחושת‭ ‬העדר‭ ‬הנהגה‭. ‬צעדה‭ ‬של‭ ‬חברי‭ ‬גוש‭ ‬אמונים‭ ‬ליריחו‭, ‬1976 צילום‭: ‬משה‭ ‬מילנר‭, ‬לע‭"‬מ

תחושת‭ ‬העדר‭ ‬הנהגה‭. ‬צעדה‭ ‬של‭ ‬חברי‭ ‬גוש‭ ‬אמונים‭ ‬ליריחו‭, ‬1976
צילום‭: ‬משה‭ ‬מילנר‭, ‬לע‭"‬מ

מעמד הפלשתינים

יהיו כאלה שיאמרו שכל שעלינו לעשות הוא להמתין להשלמת התהליך ההיסטורי של חילוף המשמרות בין החילונים לבינינו. אך אני סבורה שמדובר בבעיה עמוקה יותר והיא נוגעת להתעלמות של ההנהגה הפוליטית והרבנית של הציבור הדתי מחלקי מציאות עצומים שלגביהם אין ולא הייתה להנהגה זו עמדה רעיונית מגובשת.

הצורך להתמודד עם סוגיית מעמדם האזרחי של הפלשתינים המתגוררים בשטחי יהודה ושומרון –  כיצד להתמודד עם קבוצה כה גדולה של אנשים שנמצאים תחת שליטה ישראלית, אך אינם בעלי זכויות אזרח – לא טופל. זאת למרות שציבור גדול מקרב המתיישבים באזורים אלה בא מתוך העולם הציוני–דתי ולמעשה מוביל את מפעל ההתיישבות הזה. ההתעלמות מסוגיה קריטית זו מאפיינת חלקים רחבים  מן הציבור הזה והיא מבטאת משאלת לב סמויה שהסוגיה הקיומית הזו איכשהו תיעלם ולא נצטרך להתמודד איתה.

גם ההתעלמות מן ההכרח להציע פתרון פוליטי כלשהו למצב המדיני הסבוך שבו ישראל נמצאת מאפיינת את מרבית הציבור הדתי (וגם גיליון "יומן" שעסק בסוגיה זו לפני שבועיים איננו מציע התמודדות של ממש עם הסוגיה הרת הגורל הזו). לציבור שהלך להתיישב ביהודה ושומרון יש אחריות מובהקת למצב שבו החברה הישראלית נמצאת ברגע זה, מצב שבו אנו והפלשתינים קשורים אלו באלו בלא יכולת להיפרד. מהי אם כן ההצעה של הנהגת הציבור הזה למצב הבלתי אפשרי שאליו נגררה המדינה? מי בדיוק אמור להשיב על הסוגיה הקיומית הזו?

מבחינה זו נותר בציבור הבוגר של הציונות הדתית רכיב מובהק של תנועת נוער. באיזשהו אופן ההכרח להתמודד עם מורכבות פניה של הוויה ריבונית מסובכת, הוויה שדורשת לימוד והפנמה של בעיות קשות בתחומים רבים ומגוונים שעמן צריכה להתמודד קבוצה השואפת להנהיג את החברה – ההכרח הזה לא הופנם עד עצם היום הזה. להיפך. הקושי להתמודד עם מציאות ריבונית מגוונת, שדורשת מכל מנהיגות שהיא, מכל מגזר שלא תהיה, יצירה של תהליכי חשיבה על אודות הקשיים האידיאולוגיים והקיומיים שהמציאות מציבה חדשות לבקרים, הקושי הזה הוליד דווקא נוקשות אידיאולוגית.

הציונות הדתית המשיכה מבחינות רבות להיות תנועת נוער בטוחה בדרכה, גם כשהמציאות תבעה למידה מחודשת והרחבת המבט אל סוגיות שמעולם לא נחשבו כסוגיות שאנשים דתיים לוקחים עליהן אחריות. למשל: כיצד משתפים את הציבור הגדול של אזרחי ישראל הערבים בתוך מדינת ישראל; מה הרלוונטיות של התורה לסוגיות הכלכלה העכשוויות; כיצד מתמודדים עם הפערים התרבותיים הגדולים שבין הקבוצות המרכיבות את החברה הישראלית ואת העם היהודי בכלל ברגע זה; ועוד.

כתוצאה מהתעלמות ההנהגה של ציבור זה מן ההכרח למלא את הפער שבין השאיפה להנהגה לבין חוסר הנכונות ללמוד לעומק את המציאות כדי להיות מסוגל לקחת עליה אחריות, ולא להישאר ברמה האידיאולוגית המופשטת של תנועת נוער, התחזקו מאוד בשנים האחרונות הקבוצות הקיצוניות בתוך הציונות הדתית, אלה שיש להן פתרון אידיאולוגי מוכן למציאות הסבוכה. ואין צריך לומר שמימוש ה"פתרונות" האלה כבר עלה מחירים שאין מאיפה לשלם אותם.

ביטחון גאולי מצמרר

השאלה הגדולה ביותר, הכואבת ביותר, נוגעת בסוגיית עולם התורה של הציבור הדתי העכשווי.

בעיניי, הסיבה המרכזית לכך שהציבור הדתי איננו ממלא את החלל המנהיגותי, הערכי והרוחני בישראל העכשווית נובעת מן העובדה שחלק מרכזי ממנהיגי עולם התורה הציוני דתי איננו עוסק, ברובו הגדול, בהוויה הישראלית העכשווית, להוציא כמובן את נושא ארץ ישראל, וסוגיות של גיור, נישואין וצניעות. אם בכלל עוסקים בהוויה הישראלית, הרי שעוסקים בה באופן מיתולוגי.

חלק מן הרבנים מדברים על הציבור הערבי בתור "גר תושב" (במקרה הטוב), או בתור ציבור שחלה עליו מצוות "לא תחונם" (במקרה הרע); דורשים מן ההנהגה הפוליטית להשליט את סדר היום הפנים ציוני–דתי על בית המשפט העליון, על השב"כ, על התקשורת, על הר הבית ועל כל מי שנתפס בתור אויב של הציבור הנאמן שהוא "הציבור האמוני".

הוויית בתי מדרש אלה מתעלמת מן ההכרח של החברה הישראלית הרחבה להתנהל בעולם שאיננו דובר את שפתה (הארכאית, יש לומר), ומתעלמת מן העובדה שישראל היא מדינה שיש לה מערכי שלטון של מדינה דמוקרטית ושאלו אינם כפופים לעולם התורה. חלק מן ההנהגה הרבנית הציונית דתית משוכנעת שהיא יודעת את מה שמאחורי הפרגוד והיא מסכנת את מדינת ישראל בזירה הבינלאומית והפנימית מתוך ודאות פנימית זו. הביטחון שבו נאמרים לעתים קרובות טקסטים העוסקים בגאולה ובכוחנו להביאה הוא מצמרר.

מצד אחד, הביטחון בדרך גרם להתעצמות גדולה של הציבור הדתי בתקופה של שבר גדול בעולם החילוני; מצד שני, חוסר הזהירות שבו מטופלים לעתים עניינים מרכזיים של מדינת ישראל, מתוך אותה תחושת ביטחון ואמונה עצמה, עלול להמיט על החברה שלנו אסון. לדוגמה: כל ההתעסקות בהר הבית בשעה זו מוסיפה שמן על מדורת היחסים בין יהודים לערבים. גם מי שאינו כופר, כמוני, בזכות של יהודים להתפלל בהר, צריך לשאול את עצמו אם זה הנושא המרכזי שאנו צריכים לטפל בו בשעה זו. האם שישה מיליון יהודים שחיים כרגע במדינת ישראל צריכים לאחד את כל העולם המוסלמי המפורד והמשוסע – נגדנו.

ככלל, התחום של הפוליטיקה הריאלית נדחק מפני אמונות ודעות שמנסות לקשר בין כתביהם של גדולי ישראל בעבר לבין המציאות הסבוכה, רבת הפנים והסכנות, שבה אנו חיים כיום. אי ההבנה שחיי קדושה ואמונה עזה אינם מהווים מחסום בפני תלאות המציאות לא חלחלה לצערי לשדרות המנהיגות ציבור זה.

ללמוד את המציאות

קיים פער עצום בין חיי היום–יום של הישראלים וקשייהם הגדולים לבין הוויית רוב בתי המדרש שבתוכם מתחנכים צעירים דתיים. בבתי מדרש אלה לומדים סוגיות שאינן רלוונטיות להוויה הישראלית הסוערת, בשפה שאינה רלוונטית לרוב הציבור, ומנסים לשווא למתוח קו רצוף בין עולם התורה שבכתב לבין המציאות העכשווית: להעביר גדרי מחשבה והלכה שנקבעו לפני מאות בשנים למציאות שאינה פוגשת אותם משום בחינה. הצעירים הרציניים שיוצאים מבתי המדרש הם אכן בעלי מידות טובות, מסירות ומחויבות, אך הם לובשים את המשקפיים האידיאולוגיים שעליהם התחנכו ומצטטים מדרשים והלכות, מתעלמים כמו מוריהם מן ההכרח להעמיד עולם ערכי רלוונטי להוויה הישראלית שאיבדה את הסולם הערכי שלה. התקווה כי אנשי בתי המדרש יביאו עמם עולם ערכי ורוחני שימלא את החלל הערכי והרוחני הקיים – אין לה על מה לסמוך. בלי שנלמד את אותם חלקי מציאות שאנו בורחים מהם כדי "ללמוד אמונה" – אי אפשר יהיה לעשות שינוי ערכי בהם.

אי אפשר לפתור את בעיית השחיתות בישראל, את גזל הציבור בדרכים שונות ומגוונות; את הפערים הערכיים והתרבותיים הגדולים, את העדר השיח סביב סוגיות מרכזיות שכולנו נוגעים בהן, ללא שינוי יסודי בסוגיות שבהן דנים בבתי המדרש. לימוד המציאות הוא חלק מלימוד התורה בימינו. לימוד תורה היום חייב לכלול פרק בלימוד תאגידים ושיטות הפעולה שלהם; סוגיות מרכזיות בכלכלה וחברה; פרקים רחבים בלימוד מדע וטכנולוגיה והדרכים שבהן הם משפיעים על חיינו; לאנשי תורה צריכה להיות עמדה ערכית בנושאים כמו מאגר ביומטרי של אזרחי המדינה ואופני פעולתו ובסוגיית היחס לפליטים שמגיעים הנה מארצות שבהן נרדפו; לאנשי תורה צריכה להיות עמדה בסוגיות של צדק חברתי, ואופני הפעולה המותרים והאסורים לממלכה.

כדי שניתן יהיה להעמיד עולם ערכי ותרבותי מגובש חייבים להתעניין במציאות באופן לא אנכרוניסטי. המציאות איננה איום. היא אתגר שאליו אנו באים עם ירושת הדורות, מתוך רצון להתמודד איתה באופן ריאלי ולא באופן מיתולוגי.

אי אפשר "להשיב את ימינו כקדם" למרות שזה כתוב בתפילה; אי אפשר ללכת אחורה בזמן ולנסות להמליך עלינו את העבר. ניסיונות מן הסוג הזה מסתיימים בדמות דאעש. חזרנו ארצה מתוך געגועים טמירים וכאן מחכה לנו העתיד ולא העבר.

השיבה לארץ איננה שיבה אל הטקסט אלא שיבה אל המציאות הריבונית, היוצרת טקסט חדש, שהוא קומה חדשה בתולדותינו, מכל הבחינות וגם מבחינה תורנית.

*

אחת הסיבות שבגללן אני מעריצה גדולה של תנועת העבודה ההיסטורית, על אף חטאיה המרובים, היא שהייתה להם כתנועה תמיד יד במציאות ויד בחלום. השפה שבה הם דיברו לא הייתה שפת סתרים פנים בית מדרשית. הם רצו למשול במציאות והתמודדו איתה. בדרך הם עשו עוולות רבות, אבל איש לא ייקח מהם את כתר ההנהגה והאחריות שרבץ על שכמם במשך עשרות בשנים.

וכאן בדיוק נמצאת השאלה הגדולה שעמה צריך להתמודד סוף סוף. מה האחריות של הציבור הדתי ברגע זה? האם סוגיית עתיד השטחים שישראל כבשה במלחמת ששת הימים היא הסוגיה המרכזית? ואולי יש כמה סוגיות שנשכחו במהלך המאבק הארוך הזה, מהלך שבו כל הכוחות הישראליים הושקעו בכיוון אחד ולא נותר כוח להרים את המבט כדי לראות את אובדן הדרך שבו נמצאת החברה כולה.

במבי שלג ייסדה את כתב העת "ארץ אחרת" 
והיא חברת סגל בבית ספר מנדל למנהיגות חינוכית‎

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ב שבט תשע"ו, 22.1.2016

מודעות פרסומת

פורסמה ב-25 בינואר 2016, ב-גיליון בשלח תשע"ו - 963 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 6 תגובות.

  1. במבי יקרה. נראה שאת מצפה מהציונות הדתית להיות כל מה שהיא לא, ולפתור את כל בעיות המדינה תוך כדי רמיסה של עקרונותיה. הנה כמה מההטיות במאמר שלך:

    ראשית, הפלסטינים כבר מזמן אינם פליטים חסרי אזרחות. יש להם את הרשות הפלסטינית – והם אזרחיה, תושבי עזה נתונים לשלטון חמאס – הם בחרו אותו והם אזרחיו. לכן לא ברור מה את רוצה מאיתנו בתחום המוסרי. ההאשמה המגוחכת של המתנחלים בעובדה שעוד לא נפרדנו מהפלשתינים אינה עומדת במבחן המציאות. למרות כל ההצעות של רבין, פרס, ברק ואולמרט – הפלסטינים מסרבים בעקביות להיפרד מאיתנו, כי הדבר יחייב אותם לקחת אחריות על עצמם ולבנות מדינה, והם אינם חפצים בזאת כלל, אלא בהשמדתנו, ובה בלבד. המלחמה בינינו לבינם היא על 100 אחוזים מהשטח, ולא רק על מה ששחררנו בששת הימים. לכן כל יישוב וכל התנחלות (חוקית) חשובים ומועילים – כי הם מעבירים לידינו חלק משטח המריבה, ומבטיחים את אחיזתנו בארץ.

    לגבי הפתרון עכשיו: כנראה שאין כזה באופק. בוגי, בנט וביבי צודקים באבחנתם שצריך "לנהל את הסכסוך" ולא לנסות לפתור אותו, כי אין כרגע פתרון. הפתרון היחיד הנראה לעין הוא סיפוח הדרגתי, אבל זה לא נראה כמו משהו שאת מתלהבת ממנו. הגישה של ניהול הסכסוך זו הדעה שבה מחזיקה רוב הציונות הדתית, והמציאות הוכיחה שוב ושוב עד כמה היא ריאלית.

    לגבי התלונות על עולם התורה: זה נכון שיש בתי מדרש שמנותקים בחלקם מהמציאות. אבל אם באמת את רוצה לשנות זאת, כדאי לשחק על המגרש ולא לצעוק מהיציע. הנהי והיללות הקבועות מהצד הליברלי של הציונות הדתית על "ההקצנה הגוברת במחננו" לא יכולים להשפיע על אף לומד תורה. מדוע? כי ראשי המחנה הזה לא מוכנים לקבל את העקרונות הבסיסיים של האורתודוכסיה – אמונה בי"ג עיקרים, וניהול דיונים הלכתיים בדרך המקובלת בבית המדרש – הבאת תקדימים, כבוד לראשונים, והעמקה בסוגיות תוך קבלת סמכות ההלכה גם כאשר היא לא ממש מתיישבת עם הגישה הליברלית הקיצונית. אם המחנה הדתי-ליברלי יצמיח בתי מדרש שיעמדו בקריטריונים האלה, ויחד עם זאת יהיו מספיק פתוחים וחושבים – הוא יוכל להשפיע על השיח בצורה הרבה יותר יעילה.

    קחי זאת כאתגר.

    • אליהו, יישר כוחך, מילים כדרבנות!

      גם בהיבט הפוליטי וגם בהיבט הדתי -רוחני- ממש הוצאת לי את המילים מהפה

      במבי שלג מוזמנת להתייחס לטענותיך החזקות, מעניין מה יהיה לה לומר. …..

  2. ישעיהו בר אור

    מאמר חשוב וברובו נכון בעיני, למרות כריכת כמה סוגיות מורכבות (כגיון אידאולוגיה, עמדות, חינוך לעמדות) ביחד.
    אי אפשר רק לסמוך על כך שהפלסטינים "עושים את העבודה בשבילנו" ומאפשרים בכך את הנצחת הכיבוש/ההתנחלויות (מחק את המיותר בעיניך). כדי להוביל את ישראל צריך עמדה ואידאולוגיה שנראים סבירים ואפשריים בעיני רוב הציבור , גם אם לא יקבל אותם.
    בקשר לשטחים, צריך לזכור ששום ראש ממשלה מאז ששת הימים לא הציע מפה של פשרה טריטוריאלית. זאת, כאשר הצד השני מוכר את קווי 67' לכל דיכפין, וכך נשמע הרבה יותר מובן. אנו נתפסים בעולם כלא מובנים, וממילא גם לא קבילים, כי איננו מציגים את העמדה שלנו, פרט לססמאות על משא ומתן ללא תנאים מוקדמים.
    למרות הדומיננטיות של בתי המדרש ה"גאוליים אמוניים", צריך להראות גרסאות של מפה שמשאירה ברבונות ישראל שטחים שחשובים לה (גושי ישובים, מורשת) ומוותרת על שטחים שלא ניתן באמת לשלוט בהם (שכם לדוגמה). זה שהפלסטינים לא יסכימו לכך, זו כבר בעיה שלהם. אנו את שלנו נאמר לציבור, אמירה שוודאי ניתנת לקבלה אצל חלקים גדולים בעם, גם אם לא יצביעו בעדה.
    לגבי פתיחת בתי מדרש לתכני התרבות והידע הנוכחיים: ידועה שיטת תורה עם דרך ארץ של הרב ש"ר הירש, שפירושו לתורה מצוי כיום (בשימוש פעיל) כמעט בכל בית כנסת של הדתיים לאומיים. מכון לב (התורני) בירושלים מחנך לפי שיטה זו, וכן גם מכללת הרצוג. אבל אין ספק שהתמודדות עם סוגיות מרכזיות של הלכה, אזרחות, משפט וטכנולוגיה טרם קיבלו התמודדות למדנית של ממש. בדור הקודם היו כמה ענקים (הרבנים ישראלי, אויערבך, ויינברג ואחרים), וכיום כמדומה שהעיסוק בהלכה מול מציאות המודרנה שקע קצת, ואכן צריך חיזוק ועיסוק (גם על ידי מי שאינם גדולי הדור…).
    ישעיהו בר אור

  3. מה הבעיה? פשוט בודקים מה הדיעות של הימין הרפובליקני בארה"ב בכל נושא ומעתיקים.

  1. פינגבק: תגובות לגיליונות קודמים – 964 | מוסף "שבת" - לתורה, הגות ספרות ואמנות

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: