מתקנים את התמונה | חיותה דויטש

פרק הסיום של "שטיסל" מקצין את המתח שבין הנטייה האישית של קיווע לאמנות לבין החרדה המשפחתית–חרדית מפגיעה ברגשותיה. על האפשרות לחמלה ולשיבה מאוחרת 

המסורת, טוענת החברה החרדית, היא אמא שלנו. אל תגעו בה. שולם שטיסל לא אוהב ציור, אבל עוד פחות מכך הוא אוהב שמציירים את אשתו. "אבל אבא, זה רק ציור, זה לא החיים", נבהל הבן, קיווע. "הכול החיים", עונה לו אביו.

אמנות טובה מצליחה להגיד עולם ומלואו דרך סיטואציה אחת מהודקת, מרוכזת. שום פרט בה אינו מיותר, וכל כולה גדולה מסך חלקיה. סיפור נטייתו של קיווע לציור, שלעתים קרובות לקה בחוסר אמינות – הגיע בפרק האחרון של העונה למיצוי דרמטי מזוקק. הרקע: הדוד נוחעם מתנה את שידוכיו של קיווע לבתו בהימנעות מציור. קיווע מסכים, אך לאחר זמן מבין שזו טעות והוא אינו יכול להתכחש לעצמו. קיווע מצייר ציור של אם המיניקה את תינוקה, ציור שנובע מעמקי נפשו המיוסרת והמתגעגעת. הציור הוא ציור מופת, הוא מראה אותו לארוסתו, וזו עוזבת בכאב. הוא מראה אותו לאוצֵר התערוכה שלו, וזה מתפעל והופך אותו ליהלום שבכתר התערוכה.

 ‭"‬מכרת‭ ‬אותנו‭. ‬ובשביל‭ ‬מה‭?" ‬קיווע‭ ‬ושולם‭, ‬מתוך‭ ‬העונה‭ ‬השנייה‭ ‬של‭ "‬שטיסל‭"‬ צילום‭: ‬באדיבות‭ ‬יס


‭"‬מכרת‭ ‬אותנו‭. ‬ובשביל‭ ‬מה‭?" ‬קיווע‭ ‬ושולם‭, ‬מתוך‭ ‬העונה‭ ‬השנייה‭ ‬של‭ "‬שטיסל‭"‬
צילום‭: ‬באדיבות‭ ‬יס

התינוק זה אני

ואז, ריאיון בטלוויזיה. בריאיון חוקר ירון לונדון (בתפקיד עצמו) את קיווע על הפרדוכס: איך צייר חרדי מצייר את אמו בפוזה קלסית של מדונה והתינוק. יודעי חן יזהו ברקע לשאלה את ספרו המפורסם של חיים פוטוק – "שמי הוא אשר לב", על נער חרדי שאוהב לצייר, ובאחד מציוריו הוא מצייר את משפחתו בתמונת צליבה נוצרית מובהקת, דבר הגורם לשבר נורא ביחסיו עמה.

 לקיווע אין מושג על מה ירון לונדון מדבר. ציירתי את עצמי, הוא אומר. התינוק זה אני, התינוק זה גם הבן שלי. האישה בציור, מתברר, היא אישה סימבולית, אמו וגם אהובתו.

הריאיון מתפרסם ברחבי גאולה נטולת מכשירי הטלוויזיה בתוך דקות. שולם מחכה לקיווע בביתם, מזועזע כולו: "מכרת אותנו. ובשביל מה??". השמועות, כדרכן של שמועות חרדיות עסיסיות, הקצינו את האירוע – האישה לפי השמועות חשופה, והאירוע הוא אירוע נוצרי למהדרין. אוי לבושה! אבל גם אחרי שאביו רואה את התמונה המצולמת כפי שהיא, על גבי ההזמנה, עדינה ויפה, הכעס לא פוחת. שולם, שלא מבין דבר באמנות, ביצריה ובדחפיה, מצליח לראות את הסיטואציה רק בעיניים של סחר מכר – קיווע מכר את אמא שלו בשביל כלום. בכורה ניתנה בנזיד עדשים של פרסום.

כעת ברור לו הצעד הבא. הוא הולך לגלריה, ומציע סכום עתק עבור התמונה המדוברת. מתברר שלאמנות דווקא יש מחיר, ואוצֵר התערוכה, אותו חילוני אוהב אמנות ומקדשהּ – ברגע של אמת יהיה מוכן לוותר על קדושת האמנות כדי לשלשל לכיסו סכום גבוה בדולרים. שולם קונה במחיר מקום קברו את כבוד רעייתו. אחיו נוחעם, שעיוור לכל זה, תולה בו תאוות בצע שאינה במקומה. אחת השאלות שעולות בכל עוז בפרק הזה הוא מי מוכר את מי, ותמורת מה. אמור לי מה אתה מוכן למכור, ותמורת מה, ואומר לך מי אתה.

הכיפה של פו הדוב

הרגע שבו שולם שטיסל מקרב גפרור ליצירת המופת של בנו הוא רגע שיא מופלא. מפחיד ומופלא. רק לשרוף הם יודעים, החרדים האלה, חושב לעצמו הצופה המבוהל, אין להם כבוד לכלום, לא לזכות הפרט על רכושו, על יצירתו ועל נשמתו הפרטית. אין להם נשמה פרטית, רק נשמה קיבוצית.

אבל שולם שטיסל, איש שלום, איש שתוכו רך כחמאה והקנאות אינה טבעית לו, לא מסוגל לשרוף. במקום זאת הוא עושה מעשה חרדי מוכּר אחר, מרגיז לא פחות – הוא "מתקן" את התמונה. צובע את השער הבולט החוצה של המצוירת, אשתו המנוחה ואמו של קיווע. הכול מכירים את דרכם של החרדים לגייר דמויות מצוירות בעזרת הוספת כיפות לילדים בספרי הפעוטות. הבדחנים מספרים שגם פו הדוב זכה שם לכיפה. הכיפות הללו הפכו לסמל לדרך שבה משליטים החרדים את סדר העדיפויות שלהם על יצירתו של האחר. חרדים הם משפצי תמונות כשם שהם משפצי מציאות, מרככים אותה, מקשטים אותה, מכסים את מערומיה במילים של מתיקות דתית, עיוורים לכל ערך אחר של יופי ושל כבוד.

לעומת זאת בשטיסל, הרגעים האלה שבהם מגן שולם על רעייתו המצוירת הם רגעי קסם. שולם שטיסל לא עושה את זה בכעס, אלא באהבה, בחמלה. כאיש המכסה ברכות את מצחה של אשתו, מנחם אותה, כמו שעשה הוא באותו לילה שעליו סיפר לקיווע, לילה שאשתו לא ישנה בו בגלל שהמטפחת על ראשה חשפה, בלי שתשים לב, טפח משערה. הצופים יודעים שעל הזכות לשפץ את התמונה הוא שילם בדבר היקר לו ביותר: בחלקת הקבר הפרטית שלו, בין קברה של אמו לקבר רעייתו. ברגע הקטן-גדול  הזה, רגע של כעס מהול בהבנה וסליחה, מונח תמצית החומר המזוקק והחדש שהביאה שטיסל למגרש התרבות הישראלית, ויחסה ל'אחר' שלה.

אמונה ואמנות

בסצנת הסיום יעזוב קיווע את מקדשה החילוני של האמנות בתוך המוזיאון שבו מתקיימת התערוכה שלו, כדי למצוא נחמה במקדש שהוא מכיר – בית הכנסת, או לפחות שחזור שלו.

אמנות ואמונה, שתי המתחרות הגדולות והידידות הגדולות, קרובות זו לזו יותר ממה שכל אחת מהן מוכנה להודות. עוצמה, עדינות, חשיפה, הצנעה. כל אלה הם מונחים הלקוחים מתוך מגרשה הפרטי של כל אחת מהן. באחת הסדרות שראיתי לאחרונה תובע ילד את אמו על שבילדותו השתמשה בגופו לתערוכות הצילום שלה. בספר חדש של ג'יי קי רולינג (בשם העט רוברט גלבריית) נרצח סופר, ובין החשודים לפחות שתי נשים שרותחות מכעס על כך שחשף את סודותיהן הכמוסים ביותר. מי שחי במחיצתו של יוצר נמצא בקבוצת סיכון: לשמש חומר גלם ליצירתו. מה הסיכוי ששולם שטיסל יבין את זה, וישלים עם זה?

רוחמי: סלחת לאבא?

גיטי (אמה): כן.

רוחמי: בלב שלם?

גיטי: לא יודעת אם יש כזה דבר בעולם לב שלם.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ב שבט תשע"ו, 22.1.2016

מודעות פרסומת

פורסמה ב-25 בינואר 2016, ב-גיליון בשלח תשע"ו - 963, לפנאי ולפנים - חיותה דויטש ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: