כמה רוע אפשר | אסף גולן

פסיכולוגית ילדים שמטפלת במפוצלי אישיות ומפקחת משטרה שרודפת אחר רוצח סדרתי, נאבקות ברוע האנושי שהוא כולו גברי בתרבות אירופית שוקעת 

עורבילדה עורב

אריק אקסל סונד

משוודית: רות שפירא

כתר, 2015, 402 עמ'

אחת השאלות שמעסיקה הוגים, סופרים ואנשי דת לאורך ההיסטוריה האנושית היא מה הוא מקורו של הרוע בעולם. האם הרוע הוא סדרה של חולשות אנוש שיצרו מפלצת או שביסוד העולם ישנו גם כוח רע עצמי הנאבק על מקומו ועל ההגמוניה שלו אל מול הטוב. הספר שלפנינו, הראשון בסדרת "החולשה של ויקטוריה ברגמן", עוסק בהרחבת השאלה הזו ושואל מתי אדם שעבר התעללות נוראית כבר לא אחראי למעשיו. האם ישנו שלב שבו הנפש האנושית מתרסקת בצורה יסודית כל כך עד שניטלת ממנה הבחירה החופשית והיא הופכת למהות אחרת שאינה ניתנת להגדרה ושאינה נמדדת בקנה המידה הרגיל של טוב ורע ואחריות על המעשים.

עם השאלה הזו מתמודדת אחת מגיבורות הספר, הפסיכולוגית סופיה סטרלונד, שמתמחה בילדים שחוו טראומה ושעברו בעקבות הטראומה הזו מצב של פיצול אישיות והתחלקות נפשית למעין כמה פרסונות באדם אחד.

מבקשות משמעות לחיים

בעברה יצאה סטרלונד לנסות לסייע לילדים הלוחמים בסיירה לאון שגויסו בגיל צעיר מאוד, ואחרי התעללות שקשה לתאר, לצבאות ולמיליציות השונות במלחמת האזרחים במדינה. על פי רוב המגויסים האלו לא עברו אפילו את שנתם העשירית וכבר הם משתתפים במעשי רצח, אונס, ביזה והתעללות הכוללת לא פעם את רצח הוריהם. המציאות הקיצונית הזו מעלה שאלות של מוסר ושל אחריות הילדים האלו למעשיהם הקיצוניים.

סטרלונד עצמה משתייכת לפסיכולוגים החושבים שילדים אלו כלל לא אחראים למעשיהם והם בני שיקום ברמה כזו או אחרת למרות עברם הרצחני. אלא שמדובר בעבודה סיזיפית חסרת תגמול, כפי שחווה סופיה בעצמה בעת שהיא מטפלת בצעירה שוודית בשם ויקטוריה ברגמן. ברגמן חוותה התעללות מינית קשה מאוד בילדותה, שיצרה גם כן מבנה נפשי של פיצול אישיות. הטיפול המאתגר והקשה הזה בוויקטוריה סוחף את סופיה סטרלונד אל מעמקי הנפש שלה ומאתגר אותה בצורה חסרת תקדים.

במקביל למאבק המתיש של סופיה, מנהלת המפקחת ז'נט שילברג מצוד אחרי רוצח סדרתי של נערים. רוצח אכזרי שמענה ומסרס את קרבנותיו לפני מעשה הרצח. שילברג נשאבת גם היא אל תוך העבודה הזו, שמאפשרת לה מפלט מחיי המשפחה המפורקים שלה, שנראים כעומדים לקרוס באופן סופי לאורך העלילה. כך שתי הנשים החזקות האלו, שחוות מערכות יחסים מתסכלות וכושלות, נאבקות כל אחת בדרכה למצוא משמעות לחייה כשמסביב ישנה סביבה גברית שוביניסטית, שכלל לא מפרגנת לנשים חזקות ורואה במין הנשי בעיקר קישוט.

לא‭ ‬אחראים‭ ‬למעשיהם‭? ‬
ילדים‭ ‬לוחמים‭ ‬בסיירה‭ ‬לאון צילום‭: ‬גטי‭ ‬אימג‭'‬ס

לא‭ ‬אחראים‭ ‬למעשיהם‭? ‬
ילדים‭ ‬לוחמים‭ ‬בסיירה‭ ‬לאון
צילום‭: ‬גטי‭ ‬אימג‭'‬ס

שחרור דרך חורבן

המאבק ההרואי הנשי הזה נעשה בעולם שבו כל הגברים בספר מוצגים כנצלנים, סוטי מין, חדלי אישים ובוגדניים שהמילה שלהם לא שווה כלום. ההנגדה הזו בין הנשים לגברים לאורך הספר מגיעה לשיאה גם במסקנה על זהות לסבית וביחסים בעולם ללא גברים, לפני שגם העולם הזה מתפרק מבפנים שוב באשמת הגברים.

מבחינה זו, הקוטב האנושי הרע בסיפור הוא המין הגברי כולו. הספר, שהוא לכאורה ספר מתח טוב, קצבי וקליל, מהווה מעין כתב אשמה פמיניסטי קיצוני שמסקנתו היא חיים נשיים עבור נשים ללא גברים, אם החורבן הענק שהותירו הגברים בעולם יאפשר זאת. על הרקע הזה כל הרוע בסיפור, כולל הרוע שיש בסיירה לאון, הוא רוע גברי שאין בו הבחנה בין מבוגרים לילדים כלל.

כאן כמובן עולה השאלה איזו תפיסת עולם מבקשים לצייר מחברי הספר – הצמד ירקר אריקסון והאקאן אקסלנדר סונדקוויסט – שכותבים בשם העט אריק אקסל סונד? מהי אמירתם לגבי המין הגברי? האם לתפיסת המחברים הרוע בעולם הוא רוע גברי והטוב בעולם נובע ממרחב נשי נקבי? האם לפי הגישה הזו ילד שנולד לעולם הזה הצלתו תהיה בסירוסו ובהפיכתו לאישה? את השאלות כבדות המשקל האלה, שמלוות כצל כבד את העלילה האפלה, מותירים המחברים פתוחות וזאת מכיוון שהם מסתירים אותן בתוך עלילת מתח סוחפת שנמנעת בדרך כלל מהדיון האקדמי.

בנוסף לכך, הצורך להותיר את הסוף לא פתור – הספר הוא חלק ראשון מטרילוגיה – מחייב את המחברים להותיר את ההתפתחות של העולם המטריד שהם מייצרים גם לספרים הבאים בסדרה. אולם אי אפשר להתחמק מההרגשה שעוברת כחוט השני לאורך הספר, שמשהו בתרבות השוודית ואולי בתרבות המערב כולה הגיע לכדי ריקבון ולכדי חוסר יכולת להמשיך הלאה.

השיגעון כמפלט

הריקבון התרבותי הזה של המערב מועצם בעובדה שהגיבור הגברי היחיד המתואר כטוב בסיפור הוא נער סיני זר שמגיע אל שוודיה בחפשו אחר ארץ מובטחת חדשה. הנער הצעיר והחכם נופל כמובן אל מעבה התופת של העלילה ונשאב כולו אל מקום של רוע טהור. אבל עדיין אי אפשר להכחיש שדווקא הוא מכל הגיבורים מייצר סימפתיה אצל הכותבים.

מצב דומה קיים בעלילה ביחס למשוגעים, ובעיקר ביחס למשוגעות שהשתגעו בגלל הגברים והאבות בחייהם. וכן ביחס לחיילים-ילדים הלוחמים של סיירה לאון שהתגלגלו מלכתחילה וללא בחירה לעולם שבו אין להם אפשרות לבחור בטוב אלא רק ברע וברוע המוחלט ביותר.

מבחינה זו, המסקנה המרכזית שמהווה תמה מרכזית בסיפור היא הטענה שרק למשוגעים ראוי קצת נחת בעולם. המשוגעים הם הקרבנות המושלמים, שכדי להתמודד עם מצבם ברחו אל השיגעון. רק שהגאולה המפוקפקת הזו הופכת לקראת סוף הסיפור לחלום בלהות טורפני במיוחד שמלמד כי השיגעון אינו מקלט אמיתי אלא מקור לרוע מסוג חדש שמחסל סופית את העולם. כמו חור שחור ששואב את כל האור אל תוכו בלי יכולת בריחה החוצה.

זו הנקודה הכואבת ביותר בסיפור הכתוב היטב שלפנינו. יש כאן ספר מתח מעולה, שנגמר בחורבן כולל, שאולי ישוקם בעתיד בחלקים הבאים של הסיפור. החורבן הקשה הזה מעיד בעיקר על חוסר התקווה העמוק של המחברים מעולמם ומיכולת הצמיחה המחודשת שקיימת בו.

לשיטתם, אירופה צועדת אל הסטיות המיניות, הטירוף והאבדון: חיי המשפחה דועכים, משפחתיות היא רק חד-מינית וגאולה היא שקיעה בפנטזיה שיגעונית שמסתיימת בחורבן עמוק יותר. את כל העוצמה הזו טוו באמנות הכותבים אל תוך עלילה סוחפת, חזקה, עוכרת שלווה, שמקבלת תנופה כל פרק מחדש ללא הפסק.

נקודת החולשה היא ההתרה החלקית של הסיפור לקראת סוף הספר, שמייצרת תחושה של האל מתוך המכונה. אולם בניגוד לספרים רבים מהז'אנר, שאכן מתקשים מאוד לייצר סוף אמין ולא פעם בורחים אל קלישאות, הספר הזה סגור יחסית היטב כשהחולשות שלו כמעט לא ניכרות.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ב שבט תשע"ו, 22.1.2016

פורסם ב-25 בינואר 2016,ב-גיליון בשלח תשע"ו - 963, סיפורת. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: