נסיעה בסובארו ללא אור | חבצלת פרבר

גברים עובדים יחד במלון. הם עולים "רוסים", מזולזלים ונדרסים ומנסים להיאבק בהתנשאות ובברבריות שסביבם. מראה ספרותית מרשימה ומייאשת לכישלון חברתי מהדהד 

בדידות-copyבדידות מזהרת

עמיחי שלו

עם עובד, 2015, 
236 עמ'

ספרו של עמיחי שלו מצליח לשקף נאמנה, ובאומץ ראוי לציון, את תמונת המציאות שלנו, שרב בה הרפש – ולא רק הלשוני. הספר נפתח במנה גדושה של קללות וגסויות מכל המינים ולמי שסולד מסגנון כזה (והח"מ נמנית עם הזן המתמעט הזה) דרושה קיבה חזקה, סבילות והחלטה נחושה להמשיך לקרוא את הספר.

מפתה לומר ששלו מציב מראה עקומה מול המציאות הישראלית. אבל נכון יותר להודות שלהפך – לא המראה עקומה, אלא המציאות המשתקפת בה. והדבר נכון כלפי כל הדמויות – מרבית היבטי חייהם בכל הגילים – וכל ההתרחשויות בספר. כמעט שאין בספר דמויות או אירועים חיוביים, אולי להוציא את הילדה נטשה, ואת התנהגותו האצילית והבלתי צפויה של סעדיה, רב-המלצרים, ועוד כמה דמויות שוליות שמופיעות ומיד נעלמות.

כולנו‭ ‬נכשלים‭ ‬‮–‬‭ ‬עולים‭ ‬מרוסיה‭ ‬וותיקים‭, ‬החברה‭ ‬הישראלית‭, ‬הציונות‭. ‬מנקות‭ ‬במלון צילום‭ ‬אילוסטרציה‭: ‬
אוליבייה‭ ‬פיטוסי‭, ‬פלאש‭ ‬90‭. ‬למצולמים‭ ‬אין‭ ‬קשר‭ ‬למאמר

כולנו‭ ‬נכשלים‭ ‬‮–‬‭ ‬עולים‭ ‬מרוסיה‭ ‬וותיקים‭, ‬החברה‭ ‬הישראלית‭, ‬הציונות‭. ‬מנקות‭ ‬במלון
צילום‭ ‬אילוסטרציה‭: ‬
אוליבייה‭ ‬פיטוסי‭, ‬פלאש‭ ‬90‭. ‬למצולמים‭ ‬אין‭ ‬קשר‭ ‬למאמר

לא היה קורה במוסקבה

זה מתחיל בתיוג המפריד "רוסים" לעומת "ישראלים" ונמשך באנשים: בוריס ודימה וארקדי וחיים, הרוסים שעובדים במלון, לעומת שמעון ורייזמן ואבנר הישראלים, המנהלים את מלון "שלום" בטיילת החוף בתל אביב. הצדדים חושבים את עצמם למלח הארץ (הישראלים) או תרבותיים ומגינים מן הברברים (הרוסים). אבל בפועל, העובדים הרוסים –  בשירות החדרים ובשאר התפקידים השקופים לאורחי המלון – יורקים במעלית ומשליכים בדלי סיגריה בוערים במסדרון; והישראלים – בריונים, מתנשאים, משתמשים בעובדים וזורקים כשלא משתלם להחזיק בהם, חוסכים על חשבון החלשים כדי להגן על רווחי המלון.

הרוסים הם "משפחה" – רבים ביניהם, אבל סולידריים כשקורה אסון אצל מישהו מהם. הישראלים – כל אחד לעצמו, דורסניים ולא אכפתיים. הרוסים: "איפה שיש ברבריות אנחנו חייבים לנסות לייצר תרבות, אפילו בכוח… מסוגלים לחשוב לעומק, ליצור עולם מתקדם יותר, אבל הברבריות הזו תמיד שם, כוחות האופל… איך ילד בן שש מסוגל לזלזל ככה במבוגר? במוסקבה זה לא היה קורה…". בעיני הרוסים, כוחות האופל הם כמובן הישראלים: "אף אחד לא מוכן לקחת אחריות: לא גננות, לא מורים. אין שום משמעת פה. זה מתחיל מהגן… לצבא ולמקומות העבודה. ואיפה שאין משמעת אין גם היגיון, אלא רק ברבריות…".

הילד בן השש הוא רמי, שאותו אנחנו פוגשים בגן שלו יחד עם הגננת ועם אביו. רמי מרביץ לנטשה, בתו של חיים הרוסי, ושובר לבובה שלה את האף. אבל כשחיים מתאונן לפני הגננת, "הגננת אמרה לי שהיא כבר מכינה אותם לבית הספר, ושיש להם חוגים כמו העשרה וכישורי חיים. כישורי חיים? מה זה? שאלתי, והיא ענתה: חוג שמכין אותם לקשיים ולאתגרים הנפלאים שהחיים מציבים…".

לעומת הגננת, החלשה, השבויה במציאות של העמדת פנים ("כישורי חיים") וחסרת אונים מול אלימות ממשית בגן, אבא של רמי אומר, "'זה ילדים, אין מה לעשות', ומביט ברמי בגאווה. הוא מרוצה שהבן שלו הוא שמרביץ ולא זה שחוטף…".

לעטוף בעיטה בליטוף

זו החברה והתרבות בישראל, מנקודת ראותם של העולים מרוסיה. חברה שבכל רובד מרבדיה היא חברה של טורפים ונטרפים. כשהישראלים, בעיני הרוסים, הם הטורפים, שזוכים בכל העמדות הטובות בשעה שהרוסים רק חוטפים ונרמסים. בסוף, כמובן, הרוסים נשברים. למשל ארקדי. השפה שלו אלימה ומלאה ניבולי פה, אבל יש בפיו גם מילים כמו "סימפוניה חרישית של שואבי אבק…" ו"העבודה היא כמו יקום שמתפשט" או "ככה צריך בכל עבודה – לחשוב על הדברים האלה לפני שאומרים לך. כי כשאומרים לך יש בזה משהו משפיל…".

כמו בעניין העבודה, גם ביחס לישראלים ארקדי מוותר, מדחיק, מובס: "יש ישראלים שהם בסדר… אלו שלא אכפת להם… שלא רואים אותם כמעט… הם גרים במדינה הזאת, ממש כמוני, אבל זה כאילו אנחנו גרים בשתי מדינות, כמו מיטת קומותיים. אנחנו ישנים למטה ואין סולם… אל תפריעו לי ולא אפריע לכם. לא בא לי לישון אצלכם, רק אל תיפלו עלי בלילה…". באופן בלתי נמנע מגיעה ההתפוצצות. תחילה בקטנה, בקרב מכות נגד ערסים, ולבסוף, כשארקדי לא יכול יותר לשאת הוא מסתבך ממש. אומנם בפשע שלומיאלי, אך כזה ששומט לגמרי את הקרקע הדקה של מציאות חייו.

חמורה ונוראה ללא שיעור היא ההתפוצצות של חיים הרוסי, אבא של הילדה נטשה. ברוסיה חיים היה מנהל מזון ומשקאות במלון. עכשיו, במלון בתל אביב, הוא ממוקם בתפקיד נחות בהרבה – בשירות החדרים. בכל זאת הוא לא מאבד תקווה לשוב למעמדו הישן, ולמען התקווה הזאת הוא עובד במסירות ובחריצות. אבל כשבוחרים מנהל מזון ומשקאות חדש, לא הוא מקבל את התפקיד. במקום זה הוא מקבל מחמאות על תפקודו בשירות החדרים. זו הדרך הישראלית: לעטוף את הבעיטה בליטוף, אבל לתת את הקידום הנכסף ל"ישראלים".

כשתקוותו היחידה נלקחת ממנו, חיים מרגיש שהוא עומד בפני מבוי סתום. ההידרדרות שלו צפויה וקיצונית בהרבה מזו של ארקדי. איתה אנו מגיעים אל הפרקים האחרונים בספר, פרקים מלאי אלימות ואכזריות, אך כאלה שמציגים יכולת ספרותית-אמנותית מרשימה. הפשע מתקדם באיטיות, צעד אחר צעד, מהקל לכבד. בשליטה עצמית מעוותת ובכסות מטורפת של היגיון.

מוציא מהבועה המחשבתית

יחד עם חיים אנחנו מגיעים לעמוד האחרון, ללא נשימה, אבל עם צידוק ושכנוע עצמי, וגם עם תחושת ריקנות ומבוי שלא חדל להיות סתום: "אני האדם שעשה פעולה למען התרבות. פעולה קשה, מקוממת, פעולה פלילית, נוראה מבחינה מוסרית אבל הרואית, כך אני אומר לעצמי. אבל כל המילים נשמעות לי ריקות, כולן נופלות לתוך בור… אני נכנס לסובארו, מעביר לתחנה של מוסיקה קלאסית… זה נשמע לי מתאים. הלילה עוד ארוך".

נסיעה אל תוך הלילה, אל האפלה, ללא תקווה וללא אור, זו התחושה שאיתה מסתיים הספר המרשים, המכעיס והמייאש הזה. כולנו נכשלים – עולים מרוסיה וישראלים, החברה הישראלית, הציונות. עמיחי שלו מאתגר את שביעות הרצון שלנו, מוציא אותנו לשעות מספר מן הבועה המחשבתית שלפיה כולנו יהודים, ושכביכול רק סוגיות שלום וביטחון ויחסי יהודים וערבים מסכנות את קיומנו.

הוא מעורר אותנו לחשוב על היבטים אחרים, נחשבים פחות או מינוריים יותר, היבטים חברתיים שהופכים את חיי כולנו, או של מגזר מסוים בתוכנו, לגיהינום ללא מוצא. הוא משתמש בכלי היחיד לשינוי חברתי שיש לסופר, בצורה האמנותית-ספרותית הטובה ביותר.  היֵש מחמאה גדולה מזו לספר ולסופר?

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ה' שבט תשע"ו, 15.1.2016

פורסם ב-15 בינואר 2016,ב-גיליון בא תשע"ו - 962, סיפורת. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. יש לכם פה מדור ספרות רציני שרמת הביקורות המתפרסמות בו גבוהה יחסית לשאר. אבל כל עוד תמשיכו להיבהל ממה שהכותבת פה מכנה "רפש לשוני" לא תשכילו באמת להתמודד עם כל קשת היצירה הספרותית האיכותית.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: