להישיר מבט אל החושך | יעל מאלי

היצירה המפורסמת "ריבוע שחור" מציעה לצופה הזדמנות להתבונן באומץ אל המקום החשוך שבתוכו, ולגלות בו אפשרויות חדשות לצמיחה

המילה "חושך" מתקשרת להיבטים השליליים של המציאות. הצבע השחור, המאפיין את החושך, הוא בעצם היעדר צבע, תוצאה פיזיקלית של בליעת כל ספקטרום הצבעים. ואכן, האדם המצוי בעלטה מוחלטת חש שהוא כביכול נבלע בתוכה, מאבד שליטה וכיוון. האדם מטבעו רוצה לשלוט על דרכו, ולכן מי ששרוי בחושך מרגיש מצוקה ופחד: "וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה נֹפֶלֶת עָלָיו" (בראשית, טו, יב). אצל רובנו שוכן עדיין הילד הקטן המפחד מהחושך וקורא בסתר לבו לאבא: "בּוֹא מַהֵר, גָּרֵשׁ הַחֹשֶׁךְ, הוּא מַפְרִיעַ, יֶלֶד רַע" (מרים ילן-שטקליס).

המקום החשוך הוא מקום שאנו לא רק נמנעים מלשהות בו מפני שהוא מפחיד אותנו. החושך מתקשר בתודעה הקולקטיבית אל כוחות האופל, הוא מייצג את הרע בעולם. אנחנו רוקעים ברגליים וקוראים בקול: "בָּאנוּ חֹשֶךְ לְגָרֵשׁ. בְּיָדֵינוּ אוֹר וָאֵשׁ… סוּרָה חֹשֶךְ! הָלְאָה שְׁחוֹר! סוּרָה מִפְּנֵי הָאוֹר!" (שרה לוי-תנאי).

הפסוקים הראשונים בספר בראשית קיבעו בתודעתנו את הקשר הניגודי בין האור לחושך: "וַיַּרְא אֱ-לֹהִים אֶת-הָאוֹר כִּי-טוֹב… וַיִּקְרָא אֱ-לֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה" (בראשית א, ד-ה), וישעיהו הנביא מסביר: האור מייצג את הטוב והשלום, בעוד החושך, היעדר האור, מייצג את הרע: "יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע" (ישעיהו מה, ז).

אבותינו לא גנבו

מכת חושך אינה מכאיבה או מרעיבה, ובוודאי אינה ממיתה כמו מכת בכורות הבאה אחריה. יחסית למכות האחרות, זה לא נשמע כל כך נורא לגשש בחושך או למשש את החושך במשך שלושה ימים. על פי המדרש יכלו המצרים להיעזר בבני ישראל כדי למצוא את אשר אבד להם באפלה.

ולמרות זאת, מכת חושך גרמה לפרעה לשלח את בני ישראל. באופן עמוק וקמאי אנחנו מבינים מדוע. גם אנחנו מתקשים להישיר מבט אל השחור שבחושך ולהימצא בתוך "החור השחור" הבולע אותנו. אפילו התיאור המקראי של מכת החושך מציין את האור שלצידה: "וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם" (שמות י, כג). תיאור האור במחנה ישראל מעצים את החושך בארץ מצרים, אך גם מסיט את מבטנו מן החושך.

עשר המכות מתוארות באחדות מן ההגדות הספרדיות המאוירות מן המאה ה-14. אחד האיורים האופייניים לתיאור מכת חושך נמצא בהגדת הזהב, שנוצרה כפי הנראה בברצלונה בין השנים 1330-1320. הגדת הזהב היא אחד מכתבי היד העבריים המפוארים ביותר. שמה ניתן לה בזכות הרקע המוזהב של האיורים המופיעים בה, שנעשה באמצעות הדבקת עלעלי זהב אמיתיים.

 תקווה‭ ‬לאור‭ ‬שיבקיע‭ ‬מתוך‭ ‬החושך‭. ‬מכת‭ ‬
חושך‭ (‬פרט‭), ‬
הגדת‭ ‬הזהב‭, ‬1330


תקווה‭ ‬לאור‭ ‬שיבקיע‭ ‬מתוך‭ ‬החושך‭. ‬מכת‭ ‬
חושך‭ (‬פרט‭), ‬
הגדת‭ ‬הזהב‭, ‬1330

האיור המוקדש למכת חושך בהגדת הזהב מחולק לשני חלקים. החלק העליון מצויר על רקע כהה ומתאר את המכה כפי שחווים אותה המצרים. משמאל מתוארת דמותו הגדולה של המלך פרעה. הוא יושב על כיסא, לראשו כתר, וגופו עוטה גלימה מלכותית אדומה. לצדו  נמצאים חמשת החרטומים. פרעה ושתי הדמויות מימין מניפים את ידיהם בתנועות אקספרסיביות גמלוניות. הם פונים אל השמים בתחנונים. שלוש הדמויות באמצע נראות כשרויות בעיצומה של התייעצות גורלית. בקצה הימני יושב הבז המלכותי על ענף. דמות הבז מסמלת בתרבות המצרית את האור ואת השמש. הבז הוא חלק מסמלי האלוהות המצרית, ועיניו מסמלות את "זה שרואה הכול ואין נסתר ממנו". הבז משמש באותה משמעות גם באמנות ימי הביניים והרנסנס. לעתים הוא מתואר מכוסה, ואז הוא מסמל את התקווה לאור שיבקיע מתוך החושך. בתיאור שלפנינו הבז אינו קשור ואינו מכוסה. האמן שילב את האור בתוך תיאור החושך, ולא רק בחלק המתאר את בני ישראל.

החלק התחתון של האיור מצויר על רקע מואר העשוי מעלעלי זהב. רואים בו את בני ישראל לוקחים כלי זהב מתוך ארון תקופתי. התיאור מנגיד את חוסר האונים של המצרים השרויים בחושך לעומת האקטיביות של בני ישראל המוארים. התיאור החזותי מרחיב ומתאר על-פי המדרש:

"וַיְהִי חֹשֶׁךְ אֲפֵלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁלֹשֶׁת יָמִים" וגו' – חשך של אופל שלא ראו איש את אחיו אותן שלשת ימים. ועוד שלשת ימים אחרים חשך מוכפל על זה, שלא קמו איש מתחתיו. יושבאין יכול לעמוד, ועומדאין יכול לישבשחיפשו ישראל וראו את כליהם, וכשיצאו והיו שואלין מהן והיו אומרים אין בידינו כלום אומר לו אני ראיתיו בביתך ובמקום פלוני הוא (רש"י שמות י, כב, על פי שמות רבה).

בהגדת הזהב בני ישראל אינם מתוארים כמי שעורכים סיור הכנה בבתי המצרים, אלא כמי שלוקחים בפועל את הכלים. קשה לדעת אם התיאור מתייחס לשלושת ימי מכת החושך, או לתוצאותיהם המאוחרות כפי שמנבא ה' למשה בהתגלות בסנה: "וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת וְשַׂמְתֶּם עַל בְּנֵיכֶם וְעַל בְּנֹתֵיכֶם וְנִצַּלְתֶּם אֶת מִצְרָיִם" (שמות, ג, כב). ייתכן שפטרוני ההגדה כלל לא ראו בלקיחת הכלים מעשה גנבה. התיאור בהגדת הזהב תואם את דברי אבן עזרא, הפרשן הספרדי שפירושו היה נפוץ בספרד, ונכתב קרוב למאתיים שנים לפני יצירת ההגדה:

ויש מתאוננים ואומרים כי אבותינו גנבים היו. ואלה הלא יראו, כי מצוה עליונה היתה. ואין טעם לשאול למה, כי השם ברא הכל, והוא נתן עושר למי שירצה ויקחנו מידו ויתננו לאחר. ואין זה רע, כי הכל שלו הוא (אבן עזרא, הביאור הארוך, שמות, ג כב).

יוצרי הגדת הזהב והגדות נוספות העמידו כמקובל את החושך לצד האור, את הרע – המצרים – לצד הטוב, בני ישראל. הרצון לגרש את החושך היה חזק כתמיד.

פגישה עם האינסוף

האמנות המודרנית עוסקת בכל אותם נושאים שאנו מתאמצים להרחיק מחיינו. היא אינה מהססת להסתכל בשחור שבעיניים. לכן, לעתים קרובות, היא קשה לעיכול.

מתחת‭ ‬ליצירה‭ ‬מסתתרות‭ ‬שתי‭ ‬יצירות‭ ‬נוספות‭ ‬של‭ ‬האמן‭. ‬קזימיר‭ ‬מלביץ‭', ‬ריבוע‭ ‬שחור‭, ‬1915

מתחת‭ ‬ליצירה‭ ‬מסתתרות‭ ‬שתי‭ ‬יצירות‭ ‬נוספות‭ ‬של‭ ‬האמן‭. ‬קזימיר‭ ‬מלביץ‭', ‬ריבוע‭ ‬שחור‭, ‬1915

קזימיר מלביץ' (1935-1878) היה אמן רדיקלי ומסתורי שהשפיע רבות על האמנות המודרנית. יצירתו המפורסמת "ריבוע שחור" נחשבת לאחת היצירות המהפכניות של המאה ה-20. מלביץ' גדל ברוסיה הצארית, והיה עד במו עיניו למהפכת אוקטובר. הניסיונות המוקדמים שלו כצייר הובילו אותו אל ההמצאה המהפכנית של הסופרמטיזם (Suprematism), (סופרמה = טהור, נעלה). בספרו "העולם של הלא-אובייקטים" כתב מלביץ': "הסופרמטיסט מוותר בכוונה על התיאור של האובייקט על מנת להשיג את התמצית. ניסיון לבחון את החיים דרך הפריזמה של התחושה האמנותית הטהורה". מלביץ' ראה עצמו כמדריך רוחני המשתמש בשפה חזותית נקייה וטהורה. הוא בחר לוותר על הציור הפיגורטיבי וליצור באמצעות צורות גיאומטריות מופשטות. צורות אלו ביטאו בעיניו עליונות רוחנית, החופשית מכבלי העולם התרבותי המוכר.

מלביץ' התמקד בצורות הגיאומטריות הפשוטות: עיגול, ריבוע ומשולש. בחיפוש אחר התוכן הישיר והעמוק ביותר מצא האמן שהריבוע הוא הצורה "הטהורה" ביותר, והצבע השחור, היעדר הצבע,  מבטא יותר מכול את התחושות המיסטיות שאינן מבטאות דת קונקרטית. בעבודותיו התקדם מלביץ' באופן הדרגתי לעבר ההפשטה המוחלטת.

שאיפתו לאובייקטיביות טהורה תומצתה בצורתה המושלמת ביותר בציור "ריבוע שחור". לא רק מאיירי ההגדות – גם מלביץ' נדרש להנגיד את השחור אל מול הלבן. אבל בשונה מהמקובל, השחור והלבן אינם עומדים זה לעומת זה. ב"ריבוע שחור" יצר האמן מסגרת לבנה אוורירית המגבילה את הריבוע השחור הדחוס, אך מפנה לו את הבמה כולה. על הריבוע אמר מלביץ': "הריבוע ריק מאובייקט, אך מלא תחושה. הוא חלון ביקום הנראה לעין, המעניק ממשות חדשה".

מלביץ' העיד על עצמו שיצר את "ריבוע שחור" תחת השפעה של "תודעה קוסמית". הוא ראה בה תחליף לאיקונה נוצרית. מלביץ' היה "מבקש אלוהים" ושאף למצוא ביטוי צורני לחיפושיו הרוחניים. השחור ייצג בעיניו את הקיום האנושי בצורה המתומצתת ביותר שלו, במינימום תנועה וחיוניות. בעוד הלבן מגביל את התפשטות השחור ומסמל את העולם האינסופי, שמעבר לתפיסתנו. במילים אחרות, את אור אינסוף. הסופי מוגדר על ידי האינסופי ולהיפך. בעיניו, משמעות העמידה מול "ריבוע שחור" מבטאת את היכולת האנושית של האדם להישיר מבט אל המוות, להכיר באפסותו אל מול האלוהים. ייתכן שזו הסיבה שעל ארון הקבורה שלו צויר ריבוע שחור.

היצירה "ריבוע שחור" אינה עוסקת במטפורות, ואף אינה מתייחסת למכת חושך. היא מציגה את החושך באופן ישיר ופשטני לכאורה. מכיוון שהיוצר ויתר על הסיפוריות, הוא צעד לאחור וקרא לצופה לפגוש את עצמו באמצעות היצירה. הצופה יכול להיעזר ביצירה כדי לחשוף בתוכו את רגשותיו העמוקים ביותר, אלו שאין להם שם. היצירה מציגה צבע שחור שאינו צבע כשלעצמו בתוך צורה גיאומטרית פשוטה ביותר האומרת: אני כלום. אין לי משמעות, אין כאן יצירה, אלא היעדר. באופן פרדוקסלי, השחור שבולע את הכול מציע פגישה עם האינסוף. היצירה מאפשרת להכיל בתוכה מרחב עצום של פרשנויות.

מלביץ' בנה את "ריבוע שחור" על ידי ערבוב של צבעים כהים שונים, ולא באמצעות הצבע השחור עצמו. הריבוע השחור שלו אינו רק היעדר, אלא גם מציאות מורכבת ונסתרת. יתרה מכך, לאחרונה התגלה, בעזרת קרני רנטגן, שמתחת ליצירה ישנן שתי יצירות נוספות של האמן, שכוסו על ידי הריבוע השחור. שיני הזמן יצרו מארג סבוך של סדקים על גבי הריבוע השחור. הסדקים המפותלים ממשיכים ויוצרים דימוי עצמאי נוסף לקיום האנושי השברירי. היצירה שסירבה להיות נרטיבית, הפכה לסיפור.

ילד טוב

התבוננתי בריבוע השחור וראיתי בו מעין דימוי למכת החושך. הציור מציע לצופה הזדמנות להתבונן באומץ אל המקום החשוך שבתוכו. אל המקום המפחיד שמבטא את אזלת היד האנושית מול הכוחות המאיימים על האדם מחוץ ומפנים. ייתכן שאזכור האור בנשימה אחת עם החושך נועד כדי להימנע מהפגישה עם תחושות אלו. אנו מצמצמים את מקומו של החושך, בתורה וגם באיורי ההגדות.

מלביץ' מציע אפשרות חדשה: אם נדע שהקיום שלנו מוקף באור אינסוף, נמצא בתוכנו את העוז להישיר מבט אל המקום החשוך, ואולי נגלה בתוכו את הצבעים שמהם הוא מורכב, את הצבעים שנבלעו בו, את הציור שמתחת, את הסדקים שנוצרים בו במהלך החיים. במילים אחרות: בתוך קיומנו הסופי והמצומצם נגלה אפשרויות חדשות לצמיחה.

צָחֲקָה בֻּבָּה זֶהָבָה

וְצָחַק מְאוֹד הַדֹּב:

לָמָּה לְגָרֵשׁ הַחֹשֶׁךְ?

וַהֲרֵי הוּא יֶלֶד טוֹב! (מרים ילןשטקליס).

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ה' שבט תשע"ו, 15.1.2016

פורסמה ב-15 בינואר 2016, ב-גיליון בא תשע"ו - 962 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. מאמר מקסים ומעורר! תודה!

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: