אני, אתה והוא | שלום רוזנברג

האם המוסר נובע מן החוק או מחמלה על האחר? מסע בין קאנט, הרמן כהן ור' אלעזר בן ערך

בפרקי אבות (ב, ח) אנו קוראים שחמישה תלמידים גדולים היו לו לרבן יוחנן בן זכאי. אחד מהם היה רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ. מורו ראה בו "מעיין המתגבר", גדול הדור העתיד להמשיך את שרשרת ההנהגה. כששאל רבן יוחנן בן זכאי את תלמידיו "איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם", ניסח רבי אלעזר את תשובתו בפשטות כוללנית: "לב טוב". הלב חייב להדריך את האדם בדרך הישרה, לקדום למעשים וללוות אותם.

תקוותיו של המורה הגדול לא נתגשמו. ר' אלעזר לא נשאר ביבנה, אלא עבר לאֶמַאוס. החכמים לא הלכו בעקבותיו והוא נשאר בודד. גם החיים הטובים לא יכלו לאזן את הריחוק מחבריו, שהרי חברים מהווים סדן הכרחי לפטיש האינטלקטואלי של כל חכם. הגמרא שמרה עבורנו תמונה אחת מאותן שנים של בדידות זוהרת (שבת קמז, ב). רבי אלעזר קרא בתורה וטעה. זיכרונו נחלש ועיניו כהו, עד כי קשה היה לו להבחין בין אותיות דומות. והנה הוא קורא בפרשתנו, פרשת "בא", על המצווה הראשונה שנצטוו בה ישראל: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים". אלא שבמקום לקרוא "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם" הוא קרא "הֲחֵרֶש הָיָה לִבָם?"

טעות חסרת משמעות? לבי אומר לי שטעות זאת לא הייתה אלא צעקה שפרצה מעולמו הבלתי מודע של מי שדיבר פעם על "לב טוב" כיסודו של המוסר, ועתה הוא מביט על העולם שסביבו, ושואל "הֲחֵרֶש הָיָה לִבָם?". התלמוד מסיים שהחכמים ביקשו עליו רחמים ונתרפא. בפסוק הנכון הוא אמנם נזכר, אך שאלתו עדיין מהדהדת באוזנינו: "הֲחֵרֶש הָיָה לִבָם?"

איור‭: ‬גונן‭ ‬מעתוק

איור‭: ‬גונן‭ ‬מעתוק

החוק הוא העיקר

כינויי השם אני, אתה/את, הוא/היא וכו' (ובלשון ימי הביניים: מדבר, נוכח ונסתר) מהווים נקודות מבט מופלאות על המציאות. נראה לי שכינויי השם הללו יכולים לעזור לנו בהבנת עמדות מוסריות עקרוניות. יש מוסר של "אני", מוסר של "אתה/את" ומוסר של "הוא/היא". את שורשי הרעיון הזה חייב אני להרמן יחזקאל כהן. יחזקאל? כן! הוא ביקש שכאשר יתרגמו את ספרו לעברית יקראו לו בשמו היהודי, יחזקאל, שאגב היה הנביא האהוב עליו.

את המוסר הפילוסופי בה"א הידיעה בנה אחד מענקי הפילוסופיה, עמנואל קאנט. הרמן יחזקאל כהן לימד שבגישתו של קאנט, הזולת מופיע לפנינו בבחינת "הוא/היא", מאחר שמוטלות עליי חובות כלפי הזולת. חובות אלו לא נולדו מיחסי אליו, אלא מהחוק: חוקי הכנסת, או אם נהיה נאמנים לקאנט – החוק המוסרי.

אנסה להסביר דברים אלה בדוגמה יומיומית. כשאני נוהג במכונית, מחובתי לתת זכות קדימה למכונית הבאה מימין. בציות הקפדני להוראה זו מכבד אני את חייו, בריאותו ורכושו של הנהג השני. אולם אין בינינו יחס אמיתי, אלא אך ורק קשר של "הואות" (הייתה מילה כזאת בעברית הפילוסופית של ימי הביניים!). נוכל לדמות עיקרון זה בכך שהחוק כאילו בנוי כטופס שבו חללים ריקים שאנו צריכים למלא בשמות האנשים שבמקרה נקלעו למצב שהחוק מתאר: "והיה כי ינהג אדם ____ ויבוא בצומת ____מימינו, אזי___". וכך, החוק הופך עיקר והאדם, מושא החוק, הוא הטפל. כך הופך כיבוד החוק למצווה הקדושה מכול, בעוד האדם המוחשי נשאר "הוא/היא".

חמלה עצמית

מול נקודת מבט זו של המוסר החוקי–פילוסופי, עומדת הסתכלות אחרת, בחינת ה"אני". כהן ראה בה את עמדתו של שופנהאואר, ורעיון דומה הציב גם הראי"ה קוק, על פי מקורות חסידיים וקבליים. לפי גישה זו, אני חומל על הזולת כי כך בעצם חומל אני (גם) על עצמי. לעתים מרגישים אנו את עצמנו כאיים מבודדים באוקיינוס ענקי, בחינת אדם לאדם – אי, ולא מבינים שבשורשיהם האיים מחוברים. האיים אינם אלא פסגות גלויות של שלשלת הרים אחת השקועה במעמקים מתחת למים, בבלתי–מודע הקולקטיבי שלנו. הרחמים (מלשון "רֶחֶם") נולדים מרגש קרבה כזה, ואכן הדוגמה הבולטת ביותר של גישה זאת מצויה ברגשי האבהות והאמהות, ולדאבוננו יש להוסיף: לפני שהתקלקלו והזדהמו.

בספר הזקונים של כהן, "דת התבונה ממקורות היהדות", הוא לימד אותנו על השיטה המוסרית השלישית: המוסר הדתי. זהו המוסר שהתגלה במקרא, ודרכו מתגלה הזולת בבחינת "אתה/את". זהו ה"רע" שמצווה התורה לאהוב. גילוי ה–"אתה" אינו מתרחש תוך כיבוד החוק היבש, אלא כאשר אנו חשים את הייסורים שלו, ועליהם אנו מגיבים בלב טוב, בחמלה, באמפתיה ובפעולה למענו. הביטוי העמוק ביותר של הייסורים הוא הדמעה, והגאולה תוארה על ידי ישעיהו (כה, ח) כניצחון על הדמעה: "וּמָחָה ה'… דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים". ועד אז, על האדם למחות את דמעת הזולת בעולמנו זה, עולם שטרם נגאל.

יחס זה אל ה"אתה/את" הינו תולדה של ההתגלות הדתית. הוא לא יכול היה להיוולד לא ממוסר ה"הוא" הפילוסופי של קאנט, לא ממוסר ה"אני" ואף לא ממיזוגם של אלו. ה"אני" מוגבל למשפחתי או לכל היותר לשבטי. ה"הוא" שבחוק הוא רחוק, ובגלל ריחוק זה מתאפשר להיות, כדברי הרמב"ן, "נבל ברשות התורה" (ויקרא יט, ב) או ברשות החוק. על מנת שהזולת יהיה ל"אתה/את" נדרש מאיתנו משהו מעבר לחמלה העצמית החוזרת והרפלקסיבית של ה"אני", והוא היחס הנולד במפגש שבין אדם לרעהו. או אז הופך הזולת ל"אתה/את". במפגש זה מתגלה האלוהים, הדורש מאיתנו לחמול על הייסורים של הדואב ולשמוע את הבכי של הסובל. זהו "שְמַע ישראל" חדש. אך האם הלב אכן מסוגל לשמוע קריאות אלו, או שמא "חרש היה לבם?"

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ה' שבט תשע"ו, 15.1.2016

מודעות פרסומת

פורסם ב-15 בינואר 2016,ב-גיליון בא תשע"ו - 962, מילה בפרשה / שלום רוזנברג. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: