או שמתאהבים בה, או שבורחים | רחלי ריף

 

גַיִל הראבן חיברה קומדיית התאהבות בירושלים, הקריאה אותה בפני שבעה מאיירים, ואלו איירו ותלו את פרשנותם הגרפית על שבעה מקירות העיר. פרויקט "עיר סיפור" מייצר חוויית שיטוט ירושלמית כמו בין דפיו של ספר, והשותפים לו מבקשים להראות את עיר הקודש כמטרופולין של אמנות

אם תצעדו ברחובות מרכז העיר ירושלים ותרימו מעט את ראשכם, תגלו על כמה מקירות הבניינים איורים גדולים. לכל איור קו ואווירה ייחודים משלו, דמויות אחרות, צבעים אחרים; לכל איור מאייר משלו. ביחד, הם מרכיבים סיפור.

לפני כשנה נקראה הסופרת גַּיִל הראבן לחבר סיפור קצר לכבודה של ירושלים. זמן מה לאחר מכן נולד הסיפור "הצעה", קומדיה רומנטית בשבעה חלקים, המספר על ידידים, אפי ועידו – היא ילידת ירושלים, הוא זר ומנוכר לעיר – שעוברים להתגורר בעיר הבירה לאחר טיול משותף ברחבי העולם ומתאהבים אט אט זה בזו במקביל להתאהבות בעיר. את הסיפור הקריאה הראבן בפני שבעה מאיירים ירושלמים, ואלה לקחו כל אחד פרק אחד מתוך הסיפור, בחרו מתוכו משפט, וצבעו את המילים לכדי איורים מופלאים שנתלו על שבעה מקירות בנייני העיר. מתחת לכל איור, בגובה העיניים, תלוי שלט כתום ובו ניתן לקרוא את הפרק השייך לו.

זהו פרויקט "עיר סיפור", סיפור מאויר במרחב הציבורי וניסיון ראשון מסוגו בעולם. מאז השקת הפרויקט בחודש נובמבר האחרון, נערכים סיורים למבוגרים ולילדים לפי סדר פרקי הסיפור, וישנה גם חוברת עם מפה שמאפשרת סיור עצמאי בין איורי הפרויקט. גם אנו, יחד עם צוות הפרויקט, יצאנו לסיור בין האיורים, ההופכים את חוויית השיטוט במרכז ירושלים למסע קצת אחר, כמו בין דפיו של ספר.

 צילום: הדס פרוש, פלאש 90

צילום: הדס פרוש, פלאש 90

שוק בצמיחה

הוגה ואוצר "עיר סיפור" הוא איתם טובול, מרצה לתקשורת חזותית במכללת מוסררה ובעלים שותף בסטודיו לעיצוב "גרוטסקה" הירושלמי, שמסביר איך נולד הרעיון. "הילה סמוליאנסקי מהמחלקה לאמנות פלסטית בעיריית ירושלים פנתה אליי בבקשה שאציג רעיון לפרויקט אמנותי שיוצג במרכז העיר, מתוך הבנה שאמנות ציבורית יכולה להשפיע ולפתח תהליכים עירוניים. במסגרת העבודה שלי אני עוסק בין היתר בקידום ופיתוח של תהליכים תרבותיים וחברתיים במרחב הציבורי, באוניברסיטה למדתי ספרות ובסטודיו אני עובד הרבה עם מאיירים, וחיכיתי להזדמנות שבה אוכל להרים פרויקט על טהרת האיור. הכול התחבר יחד לפרויקט הזה, שמשלב סיפור, איור ומרחב אורבני, שילוב שלמיטב ידיעתנו לא נעשה עד כה במקום נוסף בעולם".

בפרויקט משתתפים שבעה מאיירים: רועי מרגליות, ולי מינצי, שרי דיין, מנחם הלברשטט, אלעד ליפשיץ, נועה קלנר ואלעד מועלם. אחת המוטיבציות שהניעו את טובול ביצירת הפרויקט היא הרצון לחשוף ולקדם את קהילת המאיירים שפועלת בעיר. "המאייר עובד בדרך-כלל לבדו, בבית, מול הטקסט. כאן הוצאנו את המאייר למרחב הציבורי. יש בירושלים מספר מאיירים ותיקים ומפורסמים, כמו מישל קישקה, נעם נדב ומיכל בוננו, וההחלטה הייתה להתבסס על מאיירים צעירים ומתחילים יותר, שנמצאים בשנות העשרים והשלושים לחייהם. ובכל זאת, היה לי חשוב לא לבחור בסטודנטים, אלא במאיירים שמבוססים בעיר ופועלים בה.

"תהליך החיפוש לא היה פשוט. ירושלים לא שופעת מאות מאיירים צעירים ומבוססים. יש פה הרבה סטודנטים לאיור, אבל לא רבים מהם נשארים לאחר הלימודים לעבוד בעיר. אחת הסיבות שבגללן היה קשה למצוא מספיק מאיירים היא שהם מתַקשרים ממש טוב בצורה ויזואלית, אבל בשיווק עצמי, למשל, יותר קשה להם. גם מהבחינה הזו החשיפה של הפרויקט מאוד מקדמת אותם. בסופו של דבר מצאנו מאיירים שהשלימו מכלול ומנעד יפה של סגנונות שונים של איור".

נראה שישנה פריחה גדולה של תחום האיור, בארץ ובעולם. איך אתה מסביר את התופעה?

"אחת הסיבות היא הירידה במעמד הצלם. היום כמעט כל כתבה בעיתון מלווה באיור, לצד צילום או במקומו. הרבה פעמים הערך המוסף שאיור נותן לטקסט גבוה יותר ממה שנותן הצילום. אומרים ששוק העיתונות נחלש, אבל בפועל יש ריבוי מאוד גדול, וכל עיתון מחפש את הנראות שלו, גם את זו העיצובית, והרבה עובדים עם מאיירים. בנוסף, שוק הספרים לילדים התחזק מאוד, והרומנים הגרפיים למבוגרים פרצו גם הם לשוק בצורה רחבה יותר. האינטרנט גרם לכך שהעולם נעשה קטן יותר, ומאיירים ישראלים רבים עובדים עם מגזינים בינלאומיים וחברות מחו"ל, וההפצה הפכה לקלה וזולה יותר. בירושלים התחום הזה בכל זאת נמצא בחיתוליו, והפרויקט הוא ניסיון לחשוף אותו בצורה גדולה ומרשימה, כדי שלקוחות יבינו שיש כאן שוק ויפנו את המשאבים אליו".

האיורים בפרויקט שונים אלו מאלו בקו ובאווירה, אפי ועידו נראים שונים לחלוטין בכל איור. לא רציתם ליצור האחדה מסוימת בין האיורים

"הסכמנו שגיל תוותר על התיאורים בסיפור, כדי שמכסת המילים המצומצמת ממילא תלך להתרחשות, ולא לתיאור שיכול לגרום למאייר להתמקד במשהו מסוים וליצור חזרתיות מיותרת. בהתחלה הייתה מחשבה לסממן שילווה את האיורים, אבל גם את זה שחררנו, מתוך רצון שכל מאייר יבטא את עצמו וילך עם האיור שלו עד הסוף. השתדלנו לתת את החופש הכי גדול שאפשר. בדרך כלל למאיירים אין הפריבילגיה הזו, כיוון שהלקוח נותן הנחיות ברורות. בפרויקט הזה המאייר אמור להביע את כל כולו באיור אחד גדול, ולכן החלטנו שכל מאייר יעשה מה שהוא רוצה, וויתרנו על כל הגדרה ראשונית.

"חוץ מזה, זה חלק מהקסם. כל איור הוא אחר לגמרי, בקומפוזיציה, בתפיסת העולם, בבניית הדמויות ובקו השונה. בדרך כלל אומרים שההבדל בין מאייר למאייר הוא בסגנון. בפרויקט אפשר לראות שזה הרבה יותר רחב. את העולם הדמיוני וההזוי שיש לרועי מרגליות לא רואים באיור אחר, והקו אצל שרי דיין ואצל נועה קלנר דומה יחסית, אבל בניית העולם של האיור אצל כל אחת מהן היא בסגנון אחר לחלוטין. כל אחד הלך למקום שלו".

האיור‭ ‬של‭ ‬רועי‭ ‬מרגליות‭ ‬ברחוב‭ ‬ההסתדרות‭ ‬פינת‭ ‬הלל צילום‭: ‬דור‭ ‬קדמי

האיור‭ ‬של‭ ‬רועי‭ ‬מרגליות‭ ‬ברחוב‭ ‬ההסתדרות‭ ‬פינת‭ ‬הלל
צילום‭: ‬דור‭ ‬קדמי

הצעות נישואין פיקטיביות

"עיר סיפור", מדגיש טובול, הוא פרויקט ירושלמי. "היה לי חשוב שכל הנוגעים בדבר יהיו ירושלמים. זה סוג של מתנה לעיר. למי שבא מבחוץ מאוד קשה לתרגם את הרגישויות והניואנסים של העיר הזו, ובדרך כלל זה נעשה ברובד היותר פשטני וקלישאתי. ירושלמי מבין את הדקויות. בגלל שמאיירים יודעים לעבוד הכי טוב עם טקסט, חשבתי שיהיה הכי נכון שהם יגיבו לסיפור מוזמן. אחרי חיפושים הגעתי לגיל הראבן, גם היא ירושלמית. ביקשתי ממנה לחבר סיפור קצר וקליל, פופי ונעים, שהאיורים הם אלו שייתנו לו פרשנות נוספת".

"כשאיתם התקשר והציג לי את הרעיון אמרתי שזה נשמע נפלא, אבל שאני לא אומרת כן לפני שיש לי רעיון", מספרת גיל הראבן. "יממה לאחר מכן כבר ידעתי מה אני רוצה לעשות. עכשיו היה צריך לחשוב איך עושים את זה. מדובר בסוגה חדשה, שמציגה דרישות מאוד מסוימות. הייתי צריכה לכתוב סיפור קצרצר שמחולק לפרקים, ובגלל שהוא מוצג במרחב הציבורי, הוא צריך להיות נעים לרוב הציבור.

"מכאן הלכתי לרעיון של קומדיה רומנטית, שהיא סוגה מאוד שמרנית, כיוון שיש בה אמונה באהבת אמת ותפיסה של שניים שנועדו זה לזו מלכתחילה, אך הם לא יודעים את זה ולכן בדרך יש תקלות. בסיפור עידו מציע לאפי הצעות נישואין פיקטיביות. הרעיון הגיע מבתי נעמה, ששבועיים קודם לכן, כשישבנו במטבח, אמרה לי – 'תארי לעצמך שמישהו מציע נישואין סתם בשביל הצ'ופרים שיחלקו לו במסעדות!'. חשבתי שזה רעיון נהדר, וכשעלה הפרויקט ביקשתי את רשותה להשתמש בו ולהרחיב אותו. כל זה במספר מאוד מוגבל של מילים".

איך היה לכתוב בקצרה כל כך? לפני הסיפור הזה פרסמת רומן היסטורי עב יריעה.

"עשיתי כל מיני דברים בדרך. לצד רומנים פרסמתי סיפורים קצרים, ספר מדע בדיוני, ספר תיעודי, תרגום סונטות ושני ספרי ילדים. אני אוהבת לעשות דברים שעוד לא עשיתי. אני מאמינה שטוב שסופר יהיה בעל מלאכה טוב, אומן שיודע לעשות דברים שונים, והפרויקט מאוד עניין אותי. גם עבודה עם מאיירים נראתה לי מאוד מעניינת. בתחילה המאיירים חשבו שאתן להם הוראות מדויקות לגבי הדרך שבה ייראו הדמויות, וחשבתי שזה ממש לא נכון. גם ברומן עב כרס הקורא מדמיין בעצמו. מבחינתי המאייר הוא קורא שמסוגל להראות לאחרים את התמונה שעולה בעיני רוחו, בעזרת הציור. לא נכון שאסביר לקורא מהי התמונה שהוא צריך לראות. כיוון שכך לא היו תכתיבים למאיירים, והיה כיף גדול לראות את התוצאות, כמו לקבל שבע מתנות חג".

יש סופרים שסירבו לעבודה בהזמנה, וטענו שהם כותבים רק לאורה של המוזה.

"אני חושבת שיש משהו נפלא בעבודה מוזמנת. מה שהיה נאה לבאך ולמיכלאנג'לו, מי אני שאגיד לכך לא. יש בזה משהו מאוד מאתגר, כי אומרים שאלו ואלו התנאים, ולכאורה זה מאוד מגביל את החופש, אבל בעצם זו הזדמנות לחוות חופש, לראות מרחב אינסופי של אפשרויות דווקא בתוך המגבלות. כשאין מגבלות בכלל יש בזה משהו פחות מעניין".

האיור‭ ‬של‭ ‬מנחם‭ ‬הלברשטט‭ ‬ברחוב‭ ‬
קינג‭ ‬ג‭'‬ורג‭' ‬ צילום‭: ‬דור‭ ‬קדמי

האיור‭ ‬של‭ ‬מנחם‭ ‬הלברשטט‭ ‬ברחוב‭ ‬
קינג‭ ‬ג‭'‬ורג‭' ‬
צילום‭: ‬דור‭ ‬קדמי

זכיתי, יפה כאן

האיור של ולי מינצי, השני בסדרה, מבטא את הניכור שחש עידו כלפי ירושלים בתחילת הסיפור. באיור, החיילים הסלג'וקים, שעליהם הוא חולם חלומות בעתה, אוחזים במטאטא, בספר ובנברשת ורודפים אחריו, בזמן שהוא חבוש בכובע, ידיו בכיסים וצעיפו מתנופף ברוח, מתכנס בבדידותו.

"כשחשבתי על סיפור שירושלים מרכזית בו, היה נראה לי נכון שאחת הדמויות לא תתאהב בעיר מיד, כדרך לבטא את זה שירושלים לא תמיד קלה לכולם", מסבירה הראבן. "מגיל 11, למעט תקופות קצרות, אני גרה בעיר. לפני הכול אני ירושלמית. עוד לפני שאני ישראלית, אני ירושלמית. אני לא יכולה לדמיין חיים במקום אחר. אם מחר יֵצא צו עליון ויאמר שאני נידונה לבלות את שארית חיי רק בירושלים ולא לצאת ממנה אף פעם, זה לא יצער אותי יותר מדי. אני חושבת שיש בעיר הזו כדי למלא חיים שלמים. היא מעניינת כל הזמן. זו עיר גדולה במובן שבו מדברים על ערים גדולות בעולם. לצערי המדינה לא מטפלת בעיר הזו כמו שראוי היה שתטופל. בניהול נכון, אנשים היו צריכים להגיד ירושלים, לונדון, פריז וניו יורק בנשימה אחת, וזה לא כך.

"יש משהו בירושלים שמכתיב חשיבה קצת אחרת. בגלל הגיוון שבה, היא מכריחה לבוא במגע עם אנשים ששונים ממך. זה לא בית ספר צפון תל אביבי שבו צריך ללמוד על קיומו של האחר. אמנון (אמנון לורד. ר"ר) ואני חיינו בתל אביב כשבנותינו נולדו, וחזרנו לכאן כשהן היו בנות ארבע, וסתם מללכת ברחוב השאלות שהן התחילו לשאול היו הרבה יותר מעניינות. העיר מעניינת בגלל הגיוון והשונות שבה, בגלל המודעות ההיסטורית. מבחינתי זה יוצר תחושה מוצקה. אני יכולה לדמיין את תל אביב לא קיימת, כי היא חדשה, אבל אי אפשר לדמיין את ירושלים לא קיימת. אי אפשר לדמיין את ההר בלי ירושלים. בחלקים גדולים ממנה היא יפה נורא. מפעם לפעם כשאני מסתובבת בה אני עוצרת ואומרת, וואו, זכיתי, יפה כאן.

"ואחרי כל אלו, ירושלים היא לפעמים עיר מאוד לא קלה, מכל הבחינות שמופיעות בכותרות העיתונים באופן יומיומי כמעט. התקופה האחרונה כמובן מצערת. אני אדם מסתובב, וגם אני מגבילה את תנועותיי בחודש האחרון. אני רוצה להאמין שזו תקופה, הרי עברנו כל מיני תקופות בעיר הזו. חוץ מהעניין הזה, ירושלים היא עיר ענייה, ובחלקים ממנה היא מוזנחת. אין מספיק מקומות עבודה ויוקר הדיור בעיר מטורף. אני מוקפת באנשים צעירים שאוהבים את ירושלים אהבת נפש, אבל אומרים שהם לא יכולים להרשות לעצמם לגור בה, ומדברים בצער על עזיבה. לא נראה שמתמודדים עם הבעיות האלו בצורה רצינית. אבל כותרות העיתונים מספרות בסופו של דבר על החריג, ולא על אלפי הדברים האחרים שמתחוללים בירושלים בכל רגע נתון. בשנים האחרונות תחום התרבות והבילויים בעיר פורח ונהדר. הנה, יש פרויקטים כמו 'עיר סיפור'".

קומדיה‭ ‬רומנטית‭ ‬בשבעה‭ ‬חלקים‭. ‬מפת‭ ‬מסלול‭ ‬האיורים‭ ‬במרכז‭ ‬העיר‭ ‬ירושלים עיצוב‭: ‬גרוטסקה

קומדיה‭ ‬רומנטית‭ ‬בשבעה‭ ‬חלקים‭. ‬מפת‭ ‬מסלול‭ ‬האיורים‭ ‬במרכז‭ ‬העיר‭ ‬ירושלים
עיצוב‭: ‬גרוטסקה

להשאיר את הצעירים

משיטוט בין האיורים גילינו עוד כמה פרויקטים אמנותיים ברחבי מרכז העיר, דוגמת פרויקט האריחים הירושלמי ברחוב אגריפס ופרויקט רשות הקמעות, של טובול עצמו, ברחוב הלל. "אני מאוד מאמין באמנות עירונית, ששייכת לכלל, שלא חיה רק במוזיאון או בגלריה אלא יוצאת החוצה למרחב הציבורי", אומר טובול. "במסגרת העבודה שלי אני רואה את עצמי כשליח ציבור ויזואלי, שיודע לנסח בקשות ציבוריות לפוסטרים ואלמנטים חזותיים אחרים. פרויקט 'עיר סיפור' מבקש לשנות את תפיסת ציורי הקיר המסורתית במרחב הציבורי. ביקשנו לייצר חווית שוטטות וסקרנות של המשוטטים לקראת המוצג הבא בסדרה. כך שלא יגיעו למרכז העיר רק למטרה הנקודתית של קניות, למשל, אלא לחוויה תרבותית ואמנותית אחרת".

את השאלה מדוע בחרו לקיים את הפרויקט דווקא במרכז העיר אני מפנה לקובי פריג', מנהל הפרויקט, עורך ושדרן רדיו, ממקימי תנועת "התעוררות" ומפיק, האחראי על פרויקט "באלבסטה" ואירועי תרבות נוספים בשוק ובעיר. רבים מכירים אותו כאן. במהלך הסיור ניגשים אליו אנשים שונים שנקרים בדרכנו, לוחצים יד ושואלים מה נשמע. לפריג', ירושלמי מלידה שגר בה כל חייו, חשוב להשפיע ולקדם את העיר, תרבותית וחברתית. "החברה שמימנה אותנו היא החברה לפיתוח מרכז העיר", הוא אומר. "אחרי שנים שבהן האזור הזה מוזנח, התחילו בשנים האחרונות להשקיע במרכז העיר. יש כאן עוברי אורח מזדמנים בכמות גדולה, והרבה פוטנציאל תיירותי. מרבית האיורים נמצאים על קירות מוזנחים ומעניקים להם קישוט, הופכים את קירות העיר לקנבס, לדפי ספר. מדובר באזור שחיצונית לא נראה טוב, ואנחנו הצענו לשנות את הנראות הזו. הוספנו צבע, ושיפרנו את חוויית התושב המשוטט ואת חוויית התייר. הפרויקט הזה ופרויקטים נוספים דוגמתו יכולים לחזק מאוד את מרכז העיר.

"אני רוצה להראות לך משהו", אומר פריג', ואנו נכנסים למלון "פעמונים", מלון בוטיק חדש ברחוב קינג ג'ורג'. במבואה פועלים מבצעים שיפוצים אחרונים. המנהל מברך אותנו לשלום, אומר שנרגיש בבית. אנו עולים במעלית שמונה קומות לגג המלון. הנוף מהמם; רחוב יפו לכל אורכו, רחוב אגריפס, הנביאים, כל מרכזה של העיר והלאה נפרשים לפנינו. היום החורפי גורם לאבניה של ירושלים להיראות ישנות יותר, אפורות, זקוקות לחידוש. במרחק לא רב, לעומת זאת, אנו רואים את פרויקט הבנייה החדש והיוקרתי ברחוב הנביאים.

"המלון הזה מאוד עזר לנו", אומר פריג'. "לכאן עלינו וחיפשנו קירות לפרויקט, הבנו איך אנחנו הולכים לעשות את ההתקנות, ומהגג הזה גלשו אנשי הסנפלינג ותלו שני איורים, על שני צדדיו של הבניין. תראי מה שהולך מסביב, תראי את העזובה, ותראי את הבנייה החדשה. כך עובד השגשוג העירוני: בהתחלה משפרים את התשתיות, אחר כך משקיעים באמנות, ואז האמנים מתחילים להגיע וליצור במרחב הציבורי. ברגע שהם יוצרים המקום מקבל חשיפה, ואז מגיעים היזמים והכסף מתחיל לזרום.

"אם עד עכשיו מרכז העיר היה עני, ולא קרו פה הרבה דברים מבחינת עסקים ויוזמות חדשות, ברגע שמתחילה כאן אמנות, ברגע שהאמנים מתחילים ליצור כאן, היזמים יתחילו להגיע והמקום יפרח. כששאלנו את אנשי המלון אם נוכל לשים פה את האיור, הם שמחו מאוד. גם הסיורים עוברים פה, בלובי המלון, והם מגישים למשתתפים תה ועוגיות. יזמי המלון מבינים את כוחה של האמנות. הם מבינים שככל שיהיו במרכז העיר יותר אירועים, יותר אנשים יגיעו להתארח. הם מבינים שהאירוע התרבותי משביח להם את הנכס".

איך משאירים כאן את האמנים? בדרךכלל הם עוזבים לתל אביב מייד לאחר הלימודים.

"תל אביב היא אבן שואבת, ובריחת המוחות האמנותיים הוא אתגר שירושלים התמודדה איתו כבר לפני כשמונה שנים. אבל נעשה שינוי. זה התחיל משינוי תדמיתי. חוויית האמן השתנתה, מבחינת תקציבים, אירועים, פרויקטים. העירייה התחילה לאט לאט לשתף פעולה ולדבר בשפה שלנו, לחשוב איך משאירים פה את הצעירים ואת האמנים כאוכלוסיית יעד. היום יותר נשארים ויש יותר הצעות. העירייה וחברות נוספות יוזמות פרויקטים, נוצרת תחרות מי יצליח ליצור אותם, וזה מתבטא בגידול בתקציבים. לאט לאט מתחילה להיווצר פה תעשייה, וכשיש תעשייה יש פרנסה, וכשיש פרנסה אנשים נשארים. ירושלים מאוד מאתגרת באינטלקטואל שלה ונותנת השראה ליוצרים. אם יהיה להם פרנסה הם יישארו פה".

מתחיל לרדת גשם, ואנו יורדים למטה. "תסתכלי על המלון הזה ותראי את הפוטנציאל", אומר פריג'. "אם יקרה כאן מה שקרה בשוק, שפעם לא היה בו כלום והיום, אחרי עבודה קשה מאוד שלנו, הוא מלא בחיים ובתרבות – אם מרכז העיר יחווה את אותה גלישה מבחינת כמות אנשים, אז פיגועים ואירועי דקירה יהיו פחות משמעותיים לעסקים פה. כי כל יום יהיו פה אירועים, ואז יגיעו היזמים ויבנו, והבניינים המכוערים לא יישארו, כי יהיו חייבים לשפץ אותם. היזמים של המלון השקיעו כאן המון כסף, מתוך אמונה שזה יצליח. הם הראשונים, ואם זה יצליח הם יגרפו את הקופה, אבל אם תהיה נסיגה, כמו שקורה עכשיו בגלל המצב הביטחוני, הם יפסידו הרבה כסף. אז אני אומר – תנו לי עשרה אחוזים מתקציב הביטחון, נעשה ממנו תרבות, ויהיה פה הרבה יותר ביטחון".

את ההקמות של האיורים עשיתם כשברקע מצב ביטחוני לא פשוט.

"הרחוב היה ריק, רק אני הסתובבתי פה עם המתקינים. היה קצת מפחיד ביום הראשון, אבל ירושלמים מסתגלים מהר. המצב בעיר לא טוב. זו לא רק הסכינאות, אלא האפקטים שיש לה, בעיקר הכלכליים. כל עסק שהקימו או יוזמה שרוצים לקדם נתקעים או נקלעים להמון קשיים. בתי קפה, מסעדות ופאבים נסגרים. גם בשנה שעברה, אחרי צוק איתן, הייתה נפילה רצינית בעיר. כל דקירה מערערת כאן לאנשים את כל הבסיס שעליו הם חיים. הביטחון הכלכלי, החברתי, התרבותי, כל היומיום שלהם. יש גבול לכמה אפשר לסבול. אנחנו דורשים שהמדינה תטפל בזה ותתחיל לייצר פתרונות. ולצד זה תתמוך בתחום התרבות, שיעזור יותר מכול לשיקום ולפריחה שלנו".

מגיעים להדברות

במקביל לעבודה עם הסופרת והמאיירים, עמל צוות הפרויקט על מציאת קירות מתאימים לתליית האיורים. "בשל גודלם של האיורים היינו צריכים למצוא קירות גדולים וחפים מחלונות, ובטווח קרוב מספיק אחד לשני, כדי ליצור מסלול הגיוני בין האיורים ופרקי הסיפור", אומר פריג'. "חלק מהקירות שייכים לגורם ציבורי, חלק בבעלות פרטית, ומכולם יש לבקש רשות ולקוות לשיתוף פעולה.

"איתם עשה מיפוי ראשוני, הסתובבנו ביחד ברחובות, עלינו כאמור לגג המלון, שללנו קירות ונתנו ניקוד לכל קיר. לאחר מכן התחלנו לאתר את הבעלים של הקירות שעלו לגמר, בתקווה שיסכימו לתלייה של איור על הקיר השייך להם. דפקתי על דלתות במשך חודשים. חלק מהקירות נפלו בדרך. חלק סירבו, חלק הסכימו בשמחה. לכל בניין יש את הסיפור שלו. בנוסף, בגלל שאנחנו פועלים במרחב הציבורי שבו עוברים כל מיני אנשים, צריך להיזהר ולכבד את כולם. כמובן שלא היינו מרשים עירום באיורים, אבל אם היו מציבים לנו כתנאי לא לצייר אישה, זה היה מוגזם. כאן עבר הגבול".

הסיפור מאחורי האיור הראשון בפרויקט, שאותו אייר רועי מרגליות, מלמד על העבודה במרחב ציבורי בעיר מורכבת כמו ירושלים. מרגליות בחר במשפט המתייחס לטיול של אפי ועידו מסביב לעולם. אלא שזו לא הייתה הבחירה הראשונה שלו. במקרה הזה, האיור הראשון של מרגליות הוחלף באחר בשל התנגדות של בעלי המבנה.

"בפגישה הראשונה של כל המאיירים נאמר לנו שיש חופש יצירתי מוחלט, כמעט ללא מגבלות", אומר מרגליות. "הסיפור של גיל מתחיל בכך שעידו מרגיש ריחוק וניכור לירושלים, ובחרתי במשפט הפותח: 'מה יש לי נגד ירושלים? אני, כנראה, מעדיף את הערים שלי צעירות יותר'. עשיתי מה שעשיתי, סיימתי לגמרי את העבודה, ורק אז שלחנו את האיור לבעלי הקיר, מכללת ליפשיץ, מכללה דתית לחינוך. המכללה, כנראה בגלל אופייה, לא הסכימה שהאיור ייתלה על הקיר שלה, ודווקא לא מסיבה דתית. הטענה שלהם הייתה למה להיות נגד, למה להיות שליליים, ושאנחנו בתקופה שבה צריכים להיות בעד. ניסינו להסביר להם שזו הרמה להנחתה, ושהדמות בסיפור הולכת ומתאהבת בעיר. הם לא קנו את זה. זה היה מבאס, אבל זו חלק מעבודה במרחב ציבורי, ובשבילי זה היה שיעור גדול. לקחתי את זה בטוב, אין סיבה שלא".

נראה שכולכם לקחתם את זה בטוב.

פריג': "ברגע שעושים עבודה במרחב הציבורי חייבים לקחת את הדברים האלו בחשבון. הבנו שאם יש למכללה התנגדות, יכול להיות שההתנגדות תתגלגל הלאה. יש אנשים שיראו את האיור הזה בלבד ולא ימשיכו לכל הסיור, ואם הם יסתכלו עליו כעל איור שלילי הם לא יבינו את ההקשר וישליכו על הפרויקט כולו. אז היה משהו חשוב בהערה של מכללת ליפשיץ. ברגע שאתה מציג במרחב הציבורי, בטח ובטח בקיר פרטי, בעל הבית חייב להיות שלם עם העבודה".

מרגליות: "זה ההבדל בין אמן שיש לו חופש יצירתי לאמן נותן שירות, שמבוטל מול רצונות הלקוח. זה המהלך שנעשה כאן. בהתחלה חשבתי שאעשה מה שבא לי, ואז הבנתי שיש כאן לקוח, שאני נותן שירות, ושצריך לשנות את הפילטר. וזהו. התחלתי מהתחלה. דיברנו, הסכמנו, שלחתי להם את המשפט החדש ואת הסקיצות. זה היה בדד ליין מאוד צפוף, אבל הסתדרנו".

במקרה של האיור של ולי מינצי במדרחוב בן יהודה, הקושי הגיע מכיוון אחד השכנים בבניין. "היה לנו מאוד קשה לתלות כאן את האיור", אומר פריג'. "קיבלנו את הסכמת מרבית הדיירים, אבל בשביל לתלות את האיור היינו צריכים גישה מהגג, והשכן שלו שייך הגג התנגד התנגדות נחרצת. הוא לא נתן סיבה, רק טרק לי את הדלת בפנים אולי שבע פעמים. יש פה סכסוך שכנים. במהלך החיפושים אחרי הקירות נכנסנו לקרביים של כל בניין, למערכות היחסים בין השכנים, היחס לסביבה. במקרה הזה לא הייתה לנו בררה, וכדי להציב את העבודה הבאנו מנוף כמה פעמים, מה שייקר מאוד את הפרויקט. בשאר המקומות התלייה נעשתה בעזרת סנפלינג".

האיור של אלעד ליפשיץ, הפרק החמישי בסיפור, היה אמור להיות מוצב ברחוב יפו, בקיר גדול ונוכח מאוד במרחב. "אבל ברגע האחרון בעל הבניין ביקש תמורת הקיר 15 אלף שקלים לחודש", אומר פריג'. "כמובן שסירבנו, ונאלצנו לחפש פתרון מיידי. החלטנו לתלות את האיור בקיר השני של מלון פעמונים, לצד האיור של מנחם הלברשטט. שני איורים הסמוכים זה לזה".

"חששתי מכך בהתחלה", אומר טובול. "פחדתי ששני איורים סמוכים יורידו מהכוח של השיטוט, שבגללו התאמצנו שכל איור יהיה על נקודת ציון גיאוגרפית שונה. אבל בסופו של דבר, בגלל שהרקע שונה – אחד בצבע ורוד והשני בתכלת, זה נותן חגיגה שלמה וצבעונית על בניין אחד. בסופו של דבר האיור של אלעד נראה ממקומות שלא חשבנו שהוא ייראה מהם. רואים אותו מרחוב יפו וגם מאגריפס ומרחובות פנימיים יותר, כך שהאיור שלו רק הרוויח משינוי המקום".

"האיור של נועה קלנר, שאיירה את הפרק השישי, נמצא על בניין ששייך להקדש חרדי שמנוהל על-ידי עו"ד", אומר פריג'. "בתחילה הוא לא הסכים, אבל נפגשנו, הסברנו שלא יהיה עירום אבל כן תהיה דמות נשית, והצלחנו להגיע להבנה. אפי באיור של נועה לא לבושה בצורה חסודה ולא בצורה לא צנועה, ולא עשו שום בעיות. כשיש הידברות והכנה מראש הדברים יכולים לעבוד מאוד יפה. וזו, כך אנחנו מאמינים, ירושלים האמיתית".

עיר עם אופי

ביומיום הלחוץ, העמוס בריצות ממקום למקום, אנשים באמת עוצרים, מתבוננים באיור, קוראים פרק מתוך סיפור וממשיכים לאיור הבא?

"את הפרויקט הזה מגלים לאט לאט", אומר פריג'. "בייחוד הירושלמים, שרגילים להסתובב ברחובות העיר בלי להרים את הראש. אבל פתאום הם יראו איור אחד, ואז מרחוק יראו איור נוסף. זה פותח את הראש. הרי זה אחד מתפקידיה של האמנות, ליצור את העצירה הזו, לעודד את החשיבה שיוצאת מגבולות היומיומי". "האיורים גם עומדים בפני עצמם", מוסיף טובול, "כך שאפשר ליהנות מהפרויקט גם בלי לעצור ולקרוא את כל פרקי הסיפור. בפרויקט יש אלמנט של גילוי, ובגלל זה הוא מתוכנן להישאר על קירות הבניינים במשך שנה".

בסוף הסיור אנחנו מגיעים לרחוב אגריפס, לאיור ולפרק האחרון של "הצעה"; לא רחוק מהשוק, עוד אחד מהמקומות הירושלמים שבהם עברו אפי ועידו בדרך להתאהבות הכפולה. "זו עיר לא פשוטה", אומר איתם טובול. "עיר שאו שמתאהבים בה, או שבורחים כל עוד נפשך. זו עיר עם אופי מאוד חזק, אי אפשר להישאר אדיש אליה, אי אפשר לבוא וללכת. אני בחרתי לפעול בירושלים. זו לא בחירה שגרתית ומובנת מאליה, בטח לא בתחום שאני נמצא בו. עיצוב הוא תחום שכשלומדים אותו מחנכים שלאחר הלימודים צריך לעבור לתל אביב, ושם להתמקם מבחינה מקצועית. ניסיתי להראות קודם לעצמי, וגם מתוך הצהרה, שאפשר לעבוד בתחום בירושלים.

"יש בעיר חסך בתחום. היתרון הוא שאין לחץ ואין טרנדים וקל יותר לפעול. אבל התחרות ישנה. בסופו של דבר אנחנו לא עובדים רק עם ירושלמים ולא מתחרים רק עם ירושלמים, אלא עם כל הארץ וגם העולם. העבודה יותר מורכבת כשאין קהילה של מעצבים שאפשר לעבוד ולהתייעץ איתה. בפרויקט יש ניסיון לחשוף מאיירים ולתת להם להכיר אחד את השני, כדי שתהיה קבוצה שאפשר להתייעץ ולהתגבש איתה. אחרי ההשקה פנו אלינו עוד ועוד מאיירים שביקשו שנשתף אותם בעתיד בפרויקט הזה או בפרויקטים אחרים, ולמאיירים שהשתתפו התחילו להגיע עוד הצעות לעבודות. מהבחינות האלו, 'עיר סיפור' עמד בכל היעדים שהצבנו. יש קהילת מאיירים בירושלים". #

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ה' שבט תשע"ו, 15.1.2016

מודעות פרסומת

פורסם ב-15 בינואר 2016,ב-גיליון בא תשע"ו - 962. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: