התחקות אחר שורשי המאבק של הפלשתינים בישראל מלמדת שמקורם הוא רוחני ועתיק יומין. רק מי שמבין זאת עשוי למצוא פתרון לטרור ולסכסוך כולו 

גל הטרור שהציף בחודשים האחרונים את רחובות ישראל בסכינאים – לעתים נערים ונערות בגילאי תיכון – הפוגעים ללא רחם באזרחים מעלה מחדש את השאלה "מה זה ועל מה זה?". מה מביא נער בן שלוש עשרה לקום בבוקר ולהחליט שהוא רוצח יהודי, גם במחיר חייו? לא נוכל לפטור את עצמנו בהאשמת הצד השני בחינוך לשנאה תהומית, בהסתה, בשקרים ועוד. הכול נכון, אבל עדיין קיים חוסר פרופורציה בין כלל הגורמים הללו לתוצר המכאיב שלהם.

דומה שכדי להבין זאת עלינו להרחיב את המבט על הסכסוך הישראלי–ערבי. תחילתו של הסכסוך איננה בחזרתנו ארצה אחר אלפיים שנות גלות, אלא בסיפור שהתרחש לפני כ–3,800 שנה: סיפורם של יצחק וישמעאל. דת האסלאם היא ממשיכתה של אמונת ישמעאל, ושורשיו של הסכסוך הם דתיים ורוחניים. רק מי שמבין זאת יוכל למצוא פתרון אמיתי ובר קיימא לסכסוך.

גם‭ ‬כאן‭ ‬הנער‭ ‬מגיע‭ ‬קרוב‭ ‬לשערי‭ ‬מוות‭ ‬וניצל‭ ‬ברגע‭ ‬האחרון‭ ‬על‭ ‬ידי‭ ‬מלאך‭. ‬הגר‭ ‬וישמעאל‭, ‬פרנסואה‭ ‬ג‭'‬וזף‭ ‬נאבז‭, ‬1820

בזכות הברית

רמז ראשון לסכסוך המתגבש ניתן למצוא בדברי הזוהר לגבי מצוות ברית המילה, שאותה מקיימים בני ישמעאל עד היום. כזכור, הקב"ה כרת ברית עם אברהם על מנת לתת לו את ארץ כנען: "וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם לִהְיוֹת לְךָ לֵא–להים… וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם" (בראשית יז). חלקו של אברהם בברית הוא שמירת ברית המילה, וכנגד כך הקב"ה מבטיח לו ולזרעו את ארץ כנען.

במדרש מרתק המובא בזוהר, קושר רבי שמעון בר יוחאי בין שמירת הברית לירושת הארץ (זוהר וארא לב, א; בתרגום):

שאל אברהם את הקב"ה, האם מי שנימול יש לו חלק בשמך? אמר לו: כן. אמר לו אברהם: והרי ישמעאל נימול, ומדוע אין לו חלק בך כמו יצחק? אמר לו הקב"ה: בניו של יצחק נימולים כראוי, ולא זו בלבד אלא שמתדבקין בי כראוי מגיל שמונה ימים, ובניו של ישמעאל רחוקין ממני עד כמה ימים [= שהרי הם מלים בגיל 13]. אמר לו אברהם: ועם כל זאת, כיוון שנימול לא יהא לו שכר טוב בעד זה?

אוי לנו על אותו הזמן בו נולד ישמעאל ונימול. מה עשה הקב"ה, הרחיק להם לבני ישמעאל מהדבקות העליונה, ונתן להם חלק בתחתונים בארץ הקודש, בזכות ברית המילה שבהם. ועתידין בני ישמעאל לשלוט בארץ הקודש כל עוד היא ריקנית מכל זמן רב, והם יעכבו לבני ישראל מלשוב לארצם, עד שתסתיים זכותם.

ברית המילה, הברית שעליה שמר עם ישראל במסירות נפש לאורך כל הדורות, הקנתה לנו את הזכות לשוב לארץ לאחר אלפיים שנות גלות. ברם, על פי רשב"י, ישנו עם אחר אשר לו זכות מסוימת על הארץ בזכות ברית המילה – בני ישמעאל, העתידים לעכב אותנו מחזרתנו לארץ. תפילתו של אברהם אבינו על בנו ישמעאל, "לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ", מוכיחה שאברהם מעולם לא ויתר על בנו ישמעאל ודאג לברכו בברכה רוחנית. מסיבה זו הוא יתנגד בהמשך לגירושו של ישמעאל מהבית.

 מכאן שהמאבק עם בני ישמעאל על הארץ אינו מאבק טריטוריאלי או ביטחוני גרידא. זהו מאבק ששורשו רוחני, בברית המילה. אשר על כן, גם פתרון הסכסוך לא יהיה טריטוריאלי או ביטחוני, כי אם רוחני.

מאבק בין שווים

חכמינו העריכו את האומה הישמעאלית יותר משאר אומות העולם (פרקי דרבי אליעזר כט):

אמר בלעם: משבעים לשונות שברא הבורא בעולמו לא שם שמו לאחד מהם אלא לישראל. הואיל והשוה הקב"ה שמו של ישמעאל לשמו של ישראל, אוי מי יחיה בימיו, שנאמר: "אוי מי יחיה משומו אל".

לפי המדרש, ישמעאל הוא האומה היחידה אשר בה כלול שמו של אלוהים. הווה אומר, לישמעאל יש סגולה יותר מכל העמים האחרים בעולם להפיץ את האמונה בא–ל אחד. לא בכדי לפי רוב הפוסקים אין באסלאם עבודה זרה ואין איסור הלכתי להיכנס למסגד. במדד מונותיאיסטי, האסלאם הוא הדת הקרובה ביותר ליהדות.

מהמקרא עולה שבחירתו של ישמעאל מקבילה לבחירתו של יצחק. שניהם קיבלו את שמם משמים: "ארבעה נקראו עד שלא נולדו ואלו הן. יצחק וישמעאל יאשיהו ושלמה" (ירושלמי ברכות יא, ב). ושניהם יקימו אומה הבנויה משנים עשר שבטים: "וּלְיִשְׁמָעֵאל שְׁמַעְתִּיךָ הִנֵּה בֵּרַכְתִּי אֹתוֹ וְהִפְרֵיתִי אֹתוֹ וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ בִּמְאֹד מְאֹד, שְׁנֵים עָשָׂר נְשִׂיאִם יוֹלִיד וּנְתַתִּיו לְגוֹי גָּדוֹל" (בראשית יז, יט).

יתרה מכך, התורה מספרת לנו לא רק על עקדת יצחק אלא גם על "עקדת (גירוש) ישמעאל". צא וראה – שתי הפרשות פותחות באותן המילים ממש: "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר". כמו בסיפור עקדת יצחק גם כאן הנער מגיע קרוב לשערי מוות וניצל ברגע האחרון על ידי מלאך. בעקדת יצחק פקח ה' את עיני אברהם לראות את האיל וגם בגירוש ישמעאל ה' פוקח את עיניה של הגר: "וַיִּפְקַח אֱ–לֹהִים אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵּא אֶת הַחֵמֶת מַיִם וַתַּשְׁקְ אֶת הַנָּעַר" (שם). אברהם יכנה את המקום שבו התגלה אליו האלוהים על שם ההתגלות: "וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא ה' יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה' יֵרָאֶה" (בראשית כב), וגם הגר קראה למקום שבו התגלה אליה האלוהים בשם דומה, בפעם הראשונה שבה גורשה מן הבית: "וַתִּקְרָא שֵׁם ה' הַדֹּבֵר אֵלֶיהָ אַתָּה אֵל רֳאִי … עַל כֵּן קָרָא לַבְּאֵר בְּאֵר לַחַי רֹאִי" (בראשית טז).

שורש המאבק טמון אפוא במקום שממנו מתגלה הגילוי האלוהי בעולם – הר המוריה: "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים יִהְיֶה הַר בֵּית–ה' נָכוֹן בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא הוּא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ עָלָיו עַמִּים. וְהָלְכוּ גּוֹיִם רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל–הַר–ה' וְאֶל–בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיוֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו". דברים דומים מובאים גם במדרש (פרקי דר' אליעזר כט):

רבי ישמעאל אומר חמשה עשר דברים עתידין בני ישמעאל לעשות בארץ באחרית הימים ואלו הן… וירבה השקר ויגנז האמת וירחק חק מישראל ותרבה עונות בישראל… ויבנו ההרים הערים החרבות ויפנו הדרכים ויטעו גנות ופרדסים ויגדרו פרוצות חומות בית המקדש ויבנו בניין בהיכל.

הווה אומר: בסופו של התהליך המאבק בין ישמעאל לישראל יתמקד במקום המקדש, בהיכל אשר אמור להיות בית התפילה לכל העמים.

מלחמת כול בכול

בהתגלות הראשונה של המלאך להגר הוא מבשר לה על לידת ישמעאל ומברך אותו בברכה הבאה: "וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ וְעַל פְּנֵי כָל אֶחָיו יִשְׁכֹּן" (בראשית טז). את תכונת הפראיות של ישמעאל אנו מכירים היטב מן העבר ומן ההווה. אולם מה משמעות הביטוי "יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ"?

למילה "כל" בתנ"ך משמעות מיוחדת. כך דרשו חז"ל:

שלשה הטעימן הקב"ה בעולם הזה מעין העולם הבא. אלו הן: אברהם, יצחק ויעקב. אברהם דכתיב ביה "בכל", יצחק דכתיב ביה "מכל", יעקב דכתיב ביה "כל" (בבא בתרא טז, ב).

אברהם הוא הראשון שמקבל את ברכת ה"כל": "וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַה' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל" (בראשית כד). הוא מוריש את הברכה ליצחק שאמר: "ואֹכַל מִכֹּל". יצחק מוריש את הברכה ליעקב אבינו האומר לעשו: "קַח נָא אֶת בִּרְכָתִי אֲשֶׁר הֻבָאת לָךְ כִּי חַנַּנִי אֱ–לֹהִים וְכִי יֶשׁ לִי כֹל" (בראשית לג).

מידת "כל" לפי חז"ל מסמלת את היכולת לטעום את טעם העולם הבא בעולם הזה. זו מידה של נצח ואינסוף. "אך מי שדבוק בשורש עליון מה שיש לו הוא בחינת 'כל'. כי כל דבר יש בו נקודה חיות מהשם יתברך ובנקודה זו כלול ה'כל'… ואין חילוק אם יש לו רב או משהו" (שפת אמת, וישלח תרל"א). כפי שמספר האינסוף יישאר ללא שינוי גם אם נחסר ממנו או נחלק אותו במספר אחר, כך גם מידת ה"כל" מסמלת מצב של יציבות ללא כל חיסרון, בשל היכולת לחבר כל חפץ ומושג לממד הרוחני שלו.

מידה זו מיוחדת היא לארץ ישראל שעליה נאמר: "אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ"; "אֶרֶץ אֲשֶׁר… תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱ–לֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה". בארץ ישראל גם הגוף מסוגל להרגיש את הנשמה ולחבר כל דבר גשמי לשרשו הרוחני: "בשביל זה לא תחסר, שאין בו שום חסרון מפני 'כל בה' היינו שיש להם מידת 'כל', שהוא רזא דמהימנותא [= סוד האמונה]" (דגל מחנה אפרים, פרשת תולדות).

ברכת "כל" אשר עברה בירושה מאברהם הגיעה גם לישמעאל. כך כותב בעניין זה בעל השפת אמת (חיי שרה תרנ"א): "וזה שאמר בישמעאל 'ידו בכל' שהיה לו חלק במדת אברהם. 'ויד כל בו' שמדת יעקב גובר ושולט עליו". מסיבה זו יש לישמעאל הכוח לעכב בעד עם ישראל, ולאחוז בחלקים מארץ הקודש. מידה זו מתגלה דרך אות הקודש של ברית המילה, המסמלת את יכולתנו לקדש את הצדדים הגופניים ביותר באדם. לכן, כפי שמופיע בזוהר, לישמעאל תהיה זכות על הארץ "כל עוד היא ריקנית מכל" – כל עוד אנו לא מגלים בה את מידת ה"כל", את המשמעות הרוחנית של חיינו בארץ ישראל.

לא עניין של טריטוריה

למלחמה רוחנית יש חוקים אחרים, העשויים לשפוך אור על תופעות שאנו רואים בתקופתנו, כמו אלימות קיצונית של ארגוני טרור או מחבלים ומחבלות בגילאי העשרֶה המוסרים נפשם רק כדי לפגוע ולהרוג אזרחים חפים מפשע.

"ולמה נקרא שמו ישמעאל? שעתיד הקב"ה לשמוע באנקת העם ממה שבני ישמעאל עושין להם באחרית הימים" (ילקוט שמעוני בראשית ו, מה). ישמעאל נקרא על שם הכאב שבניו עתידים לגרום לבני ישראל, עד שהקב"ה ישמע צעקתנו. ר' חיים ויטאל (בפירושו על תהילים, קכד) כותב על סמך המדרש את הדברים הבאים:

יש גלות חמישי אחרון לכולם וקשה מכולם. והוא גלות ישמעאל הנקרא פרא אדם… לסיבת היותו בן אברהם ויש לו זכות אבות כמו שמצינו שאמר לו ישמעאל יחיה לפניך. וגם יש לו זכות המילה… ולכן גלותו תקיפה משאר ד' מלכויות, וכמו שאמרו רז"ל כי לכן נקרא ישמעאל על שעתידין ישראל לצעוק צעקות גדולות בימי גלותו ואז ישמעם אל ויענם.

מדוע נאמרו דברים אלו כלפי ישמעאל? מדוע הצרות שלו נחשבות לקשות ביותר? הרי העם היהודי עבר סבל רב מאויבים רבים במהלך ההיסטוריה?

אכן, בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, אבל בדרך כלל המאבק הוא גשמי. כאן, במאבק מול ישמעאל, מדובר במאבק ששורשו רוחני, ולכן עלולה להתגלות בו אכזריות קיצונית, כפי שמסביר הנצי"ב מוולוז'ין על נבואת בלעם (העמק דבר במדבר כד, כג):

הן כמה אומות העולם כבשו מלכיות תחתם כדי להרחיב ממלכתם. ולא בקשו להשחית אלא מלכים ושרים ולא ההמון. לא כן הלוחם בשביל אמונה המה לוחמים ומאבדים כל מי שאינו מאמין בא–לוה כמותו. וזהו שראה בלעם ברוח הקודש וצעק "אוי מי יחיה משמו אל" – ממי שמשים דבר אלקות בעולם.

לוחמי הג'יהאד אינם נלחמים רק נגד כוחות הצבא אלא גם ובעיקר נגד אזרחים, ללא הבדל וללא רחם, יהיו אלו ילדים או קשישים. הסיבה היא, כאמור, שזהו מאבק שאיננו טריטוריאלי אלא דתי. בזה טמון המפתח הראשון לניצחון. למאבק רוחני יש מטרה רוחנית: לעורר אותנו לצעוק לקב"ה, להזכיר לנו מדוע הגענו כאן לישראל – "ארץ אשר לא תחסר 'כל' בה" – ארץ שבה איננו אמורים להקים מדינה ככל המדינות, אלא מקום שישמש כמרכז ערכי, רוחני ואידיאולוגי לכל העמים, להיות "אור לגויים" ולקרוא לכולם להתפלל במקום הקדוש: "כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים" (ישעיהו נו, ז).

דרוש שיח אחר

החברה הישראלית נמצאת בייאוש ממציאת פתרון לסכסוך. ניסיונות השלום השונים כשלו ורק החריפו את המצב הביטחוני. גם כאשר ממשלות היו מוכנות לעשות צעדים מרחיקי לכת למען השלום, נענינו תמיד בחרב ובמלחמה. מה יאמרו הטוענים שהפלשתינים נלחמים בנו בגלל הכיבוש לאחר ההתנתקות מגוש קטיף? הפלשתינים קיבלו חבל ארץ שהיה פורח ובמקום לבנות מדינה משגשגת הם בנו מרכז טרור והפכו את חיי התושבים לגיהנום עלי אדמות.

דומני שהבעיה של מנהיגינו, יחד עם כל מנהיגי העולם המערבי, היא בעיית השפה. אנו מדברים בשפה מערבית, פרגמטית ותכליתית, ואילו הערבים מדברים בשפה דתית ורוחנית: "אללה אכבר". לא פלא שהמאבק מתעורר כל פעם מחדש על מקום הר הבית, המקום שממנו עתיד הקב"ה להתגלות לעולם. שורש המאבק הוא כאמור רוחני. המאבק הוא על המילה, על מידת ה"כל", על השם "א–ל" – על גילוי האלוהות בעולם. כל עוד ננסה לפתור את המאבק בצורה פרגמטית עם דפוסי חשיבה מערביים, נגיע למבוי סתום. מה אם כן עשוי לתת סיכוי לשלום?

המלבי"ם, בפירוש מרתק על נבואת זכריה, מציע מתכון לפתרון. זכריה מתנבא גם הוא על הגויים שירצו להסתפח לאמונת ישראל: "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת בַּיָּמִים הָהֵמָּה אֲשֶׁר יַחֲזִיקוּ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִכֹּל לְשֹׁנוֹת הַגּוֹיִם וְהֶחֱזִיקוּ בִּכְנַף אִישׁ יְהוּדִי לֵאמֹר נֵלְכָה עִמָּכֶם כִּי שָׁמַעְנוּ אֱ–לֹהִים עִמָּכֶם" (זכריה ח, כג). מסביר המלבי"ם על אתר:

עתה מודיע ענין אחר מה שיהיה באחרית הימים שיתחילו להכיר אמונת ישראל ותורתם ויאמינו בתורת ה' כי קדושה היא, ואז לא לירושלים ילכו לדרוש שם את האמונה רק הישמעאלים יכירו אמיתת דת ישראל, ואז לא ילכו עוד עיר אחת אל אחת ומשם לירושלים לדרוש את ה', רק הישמעאלים ידרשו את האמונה האמתית מפי ישראל ויכירו שאלוהים עם ישראל… לאמר נלכה עמכם – לא ילכו לירושלים, רק ילכו עם היהודי ללמוד דתו ואמונתו באשר ידעו שאלוהים עם ישראל…

הווה אומר: אם שורש המאבק הוא רוחני, ממילא גם הפתרון יצמח על רקע של שיח תיאולוגי. רק במשא ומתן דתי–רוחני נצליח למצוא פתרון ארוך טווח לסכסוך. אם יֵשבו רבנים ומנהיגים רוחניים על שולחן הדיונים יחד עם שייח'ים ואימאמים, ילבנו יחדיו נושאים תיאולוגיים וידברו על שיתוף פעולה רוחני כדי להפיץ את דבר ה' בעולם, או אז יחזרו ישמעאל ויצחק לגור יחדיו, כפי שקרה גם בעבר: "וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיְבָרֶךְ אֱ–לֹהִים אֶת יִצְחָק בְּנוֹ וַיֵּשֶׁב יִצְחָק עִם בְּאֵר לַחַי רֹאִי" (בראשית כה).

גם המלחמות וגם הסכמי השלום טרם הביאו את הפתרון המיוחל. אולי הגיע הזמן לנסות מתכון אחר? מי ירים את הכפפה?

*

הרב רונן נויבירט הוא רב קהילת "אהל ארי" ברעננה

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ' טבת תשע"ו, 7.1.2016