הזמנה לדיאלוג | שמעון קליין

הקב"ה יכול היה להוציא את ישראל לחירות על כורחם של המצרים. מדוע אם כן הוא התעקש שפרעה ישלחם?

מה יודעת מצרים על אלוהי ישראל? מה יודע עליו פרעה? ניכר כי שאלות אלו נוכחות בלבו של סיפור היציאה ממצרים. כך בפתיחה לעשר המכות: "וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה' בִּנְטֹתִי אֶת יָדִי עַל מִצְרָיִם" (שמות ז, ה), וכך בדיבורים החוזרים ונשנים אל פרעה, שנועדו ליידע אותו "כי אני ה'", או "כי אני ה' בקרב הארץ".

עובדה זו מעוררת שאלות ותהיות: מדוע מחשבת מצרים היא נושא כה משמעותי בסיפור? מהו הערך בתיאור מפורט של עמדת פרעה בכל שלב ושלב? הקושי קיים גם במשפט המשמש כבריח התיכון לסיפור היציאה: "שלח עמי ויעבדוני". אלוהים מזמן את פרעה לשלח את העם, וללא מעורבותו הוא לא יוציאם. מוטיב זה בולט במשמעות הטעונה של המילים "וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם" (שם יג, יז), המתארות את הרגע המיוחל שבו נעתר פרעה לשלח את העם. השאלה מתבקשת: שילוח זה – את מה הוא משרת? מה היה חסר אילו בא אלוהים למצרים והוציא ממנה את ישראל על אפם ועל חמתם של פרעה ובני עמו?

איור: מנחם הלברשטט

איור: מנחם הלברשטט

מסר לצופים

תשובה ראשונית תניח את האצבע על ישראל ועל התהליך העובר עליהם. בפתיחה לפרשה אלוהים מציג בפניהם ייעוד: "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵא-לֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם". תגובתם היא בהתעלמות: "וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל משֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" (שם, ט). בני ישראל נתונים בעבודה קשה, ורוחם אינה פנויה לרעיונות גבוהים. כמענה אלוהים מניח לדיבור איתם, ופותח בדיאלוג עם מצרים: "בֹּא דַבֵּר אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וִישַׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ" (ו, י-יא). ואם לא ישלח, יראהו אלוהים את ידו החזקה.

מכאן והלאה, במשך פרקים רבים, מתוודע אלוהים לפרעה, ואולם מבחינה מהותית זהו המשך לדיאלוג עִם ישראל. העם, המשועבד ברוחו למצרים, צופה כעת מן הצד כאשר דרכה הרוחנית של מצרים עומדת למבחן. כעבור עשר מכות, שבהן יראה במפלת המצרים, ישוב אלוהים אליו, ואז הוא כבר יהיה בעמדה אחרת – בשל לדיבור, ואף לנטילת חלק פעיל ביציאה.

זהו צד אחד של המטבע, המתמקד בנעשה בגבול ישראל. בצידו האחר נמצאת מצרים, המעצמה הגדולה בעולם, ומשמעות רבה יש לנעשה בתחומה. על כך בדברינו הבאים.

עימות תיאולוגי

כוח רב מופעל על פרעה בפרשותינו, ועם זאת העימות במהותו הוא תיאולוגי ומוסרי. כך עולה כבר מן הדיבור הראשון, שבו מוצבת התביעה לפתחו: "שַׁלַּח עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי". לא היציאה ממצרים או ההליכה לארץ כנען מהוות נושא, כי אם עיקרון בעולם הרוח: חירותו של עם ישראל לעבוד את אלוהיו. בשלוש טענות משיב לכך פרעה: "מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל?" – אינני מכיר אותו, וממילא התביעה הנאמרת בשמו מופרכת; "לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה'" – גם אם הוא קיים אינני יודע אותו, אין לי היכרות עומק איתו, ולכן אינני מחויב לו; "וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ" – אין לי כל כוונה לשלח את ישראל. למה? ככה.

מול נוכחותו של אלוהים, מעמיד פרעה את שרירות לבו. שלוש טענות הוא טוען, ומרגע שהן נטענות יוצא לדרך עימות ארוך ומורכב. המוקד המעשי שלו הוא עשר המכות, אך לבו הוא עולמו הרוחני של פרעה, מערכת המושגים של מצרים והתהליך שהם נדרשים לעבור.

זהו המקום להתייחס אל המונח "הכבדת לב פרעה" החוזר על עצמו שוב ושוב. במבט ראשון נראית ההכבדה כשומטת את הקרקע תחת טענה המזהה תהליך אמיתי העובר על פרעה, שהרי אלוהים התערב בבחירותיו, אך הקשבה למילות הכתוב עשויה לפוגג את הקושי. הכבדה או חיזוק לב אינם פעולות של התערבות במחשבת פרעה ובדרכו.  לפרעה ישנה עמדה, ואלוהים אינו עומד לשנותה. לצד זאת, היא עומדת למבחן כעת, וקיימת אפשרות שבשל חולשה או חוסר מוכנות לשלם את המחיר הוא ייסוג בו. אלוהים מחזק את לבו ובכך מאפשר לו להמשיך לטעון את טענותיו. חיזוק זה הוא שמאפשר את הבירור הנוקב שמקיים עמו אלוהי ישראל.

לא בחשכת לילה יצאו ישראל ממצרים, כי אם "בעצם היום הזה", לעיני פרעה ולעיני מצרים. לא במדבר קיבל העם את חירותו, כי אם באינטראקציה מול המעצמה הגדולה בעולם. ומהו מקומה של מצרים בתהליך? מצרים היא שיקוף לעמדה האנושית בעת ההיא, לטוב ולרע. כעת מתברר ששני הפירושים שהצענו עולים לכדי אחד. התהליך הרוחני העובר על העם מהווה השתקפות ועיבוד לתהליך העובר על מצרים. במובן זה מצרים משמשת סוג של רחם שבו נוצר העובר, והיא גם שותפה בתהליך הלידה.

שליחות לדורות

וממעוף הציפור: מעורבות מצרים ביציאה אינה אירוע חד פעמי אלא מאפיין החוזר על עצמו בצמתים חשובים בתולדות העם. דוד בא לירושלים ובונה אותה כעיר בירה רק לאחר הסכמת היבוסי היושב בה (בהשתקפות מדרשי חז"ל). לימים הוא מבקש לבנות מקדש, ואלוהים משיבו שרק לאחר שישרור השלום עם אומות העולם ייכון המקדש. ישראל יוצאים לגלות, והם מחויבים בשבועה שלא למרוד באומות העולם בדרכם לשיבת ציון.

תנאי זה, של קבלת רשות מאומות העולם, מצביע על חלקן של האומות בתהליך. זהו המשך ישיר לעמדה שאליה הוזמן פרעה – לשלח את העם. פרעה אמנם שלח את העם ובהמשך חזר בו, אבל בעצם השליחה הוא הניח אבן פינה לשליחות ההיסטורית של עם ישראל – להניף דגל של חירות, מוסר ורוחניות, מתוך מחויבות עמוקה לעתידה של האנושות כולה.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ' טבת תשע"ו, 7.1.2016

מודעות פרסומת

פורסמה ב-9 בינואר 2016, ב-גיליון וארא תשע"ו - 961 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: