בשפה אחרת 961 | זאב שביידל

סקירת כתבי עת מן העולם – סקירת דצמבר 2015

ימנים חסרי מנוח

לנוכח ההגירה המוסלמית הגואה והמדיניות הכלכלית הכושלת של הממשל, הימין הקיצוני בגרמניה נראה אחרת לחלוטין מזה שלפני שבעים שנה

מפלגות הימין החדשות מעוררות דאגה במדינות רבות באירופה, אך במיוחד בגרמניה, מסיבות מובנות. צוות כתבים של "דר שפיגל" הכין כתבה ארוכה הסוקרת את הדינמיקה של הימין הגרמני החדש. הדבר החשוב ביותר שהכתבה מציינת הוא חוסר הדמיון הבולט בין הימין החדש לימין הקיצוני המסורתי. על פי רוב צירוף המילים "ימין קיצוני בגרמניה" מעלה אסוציאציה של בריונים גלוחי ראש עם זרועות מקועקעות בצלבי קרס, הצועדים במועל יד כשברקע תמונות של היטלר. אך תמונה זו כבר מזמן איננה תואמת את המציאות. מי שיגיע להפגנות הימין בגרמניה של היום עלול להיות מופתע.

בהפגנות הימין בגרמניה ניתן לפגוש כיום אנשים ממעמד הביניים החשים עצמם מאוימים על ידי המהגרים. עוד ניתן למצוא שם אנשים שעד לא מזמן היה ניתן לשייך אותם לשמאל, לצד פעילי שלום ומתנגדי הגלובליזציה. מה מחבר בין כל האנשים האלו? נכון שמדיניות ההגירה של אנגלה מרקל הביאה לגרמניה מיליון פליטים ממדינות ערב, אך לא זה הנושא הבלעדי שמדאיג אותם. האנשים הללו חוששים גם ממדיניות כלכלית כושלת וגם מכך שממשלתם מפקירה אותם באופן כללי.

החברה הגרמנית מוטרדת, הפגנה נגד מדיניות ההגירה הגרמנית, 2015 צילום אי. פי. אי

החברה הגרמנית מוטרדת, הפגנה נגד מדיניות ההגירה הגרמנית, 2015
צילום אי. פי. אי

החברה הגרמנית היום מוטרדת. סקר של מכון מחקר יוקרתי שהתבצע בהזמנה של "דר שפיגל" מעלה כי 84% מהגרמנים סבורים שההגירה תחולל בגרמניה "שינויים מפליגים", 54% חוששים מטרור כתוצאה ממנה, 51% מאמינים שהפשע צפוי לזנק מאותה סיבה ו–43% חוששים מעלייה באבטלה. ואת מי ניתן להאשים? את הממשל, כמובן. גרמנים רבים חושבים שהממשלה והפרלמנט לא מייצגים אותם. למעשה, החלופה הפרלמנטרית היחידה לקואליציה הנוכחית היא השמאל והירוקים. אין ימין פרלמנטרי ימינה ממרקל. לכן, גרמנים רבים חשים "חסרי בית" מבחינה פוליטית. גוף שני שאליו מופנות ההאשמות הוא התקשורת. זו מואשמת ב"הפעלת צנזורה פנימית" במגוון סוגיות – החל מהסתרת מידע על אודות ההתחממות הגלובלית שכנראה אינה נוראה כל כך, וכלה בעובדה שארה"ב מערערת את השלום בעולם ופוטין הוא זה שמחזק אותו.

הימין החדש איננו בוחל באמצעים כדי להלך אימים על דעת הקהל. הוא מתאר השתלטות מוסלמית גורפת על הערים, שתוביל לכך שיהיה מסוכן להסתובב ברחובות ושנשים יוטרדו על ידי מהגרים. הוא קורא להתנגדות אלימה למדיניות ההגירה הנוכחית ולנטישת נאט"ו, ובכלל מתנגד לבנקים ולתאגידים, מה שמושך אליו גם את לוחמי הגלובליזציה. כך, השיח נגד המהגרים והפוליטיקאים שתומכים בהשתלבותם נעשה תוקפני יותר ואף מקרי תקיפה נעשים תכופים יותר, כשפעילים בולטים בימין החדש לכל היותר מגנים זאת בשפה רפה.

היסטוריונים גרמנים מזהים דמיון רב למצבה של גרמניה ערב עליית הנאצים – חוסר סיפוק מהמשטר הדמוקרטי הנוכחי, איום ממשי על ידי זרים ורצון להחליף את המבנה הדמוקרטי הקיים במבנה אחר, עוד לא ברור איזה. מעניין לציין שלאורך כל הכתבה יהודים אינם מוזכרים אף לא פעם אחת. הם נזכרים אמנם בעקיפין, כאשר אחד מפעילי הימין החדש כותב בעמוד הפייסבוק שלו בדיון בשאלה מה ניתן לעשות עם מהגרים – "שמעתי שבדכאו פעם היה מחנה, לא?". תמיהה זו מופיעה יותר ויותר לצד תמונה אחרת שרצה ברשתות החברתיות  – אישה בלונדינית מושיבה את ילדה הבלונדיני על ברכיה, ומתחת לציור מופיעה כתובת: "גרמניה תעבור גם את הרפובליקה הפדראלית".

העתיד, לפי שעה, לוט בערפל גם עבור מפלגתה של מרקל. שיעורי התמיכה של תנועת הימין הקיצוני הם באזור 8–10%, ולאחר פיגועים הם מזנקים לסביבות 22%. כעת נותרה השאלה עד כמה מרקל תהיה מוכנה להתמודד עם ההשלכות של מדיניות ההגירה שלה.

—-

חלומות אימפריאליסטיים

המשטר הרוסי כולל רק גברים, שרובם יוצאי הקג"ב. יש עוד מקום להתפלא מדוע פוטין מזכיר יותר ויותר את מנהיגי העבר של בריה"מ?

רשימתה של אן אפלבאום ב–Commentary מחברת בין ביקורה של המחברת בברית המועצות לפני שלושים שנה ובין ההתפתחויות השונות העוברות על רוסיה היום. בתחילת 1985, עוד בטרם התחילו הרפורמות של גורבצ'וב, ביקרה אפלבאום בברית המועצות יחד עם קבוצה של סטודנטים אמריקנים שרצו להכיר את התרבות הרוסית. הם התגוררו במלון יוקרתי בלנינגרד והאזינו לקורסים שונים. אך סקרנותם של האנשים שהצליחו להציץ מתחת למסך הברזל הייתה גדולה, והם יצרו קשר עם תושבים מן הרחוב במוסקבה על מנת להבין כיצד הם באמת חיים. בשיחה איתם העלו אותם תושבים תמונה לא נעימה של מדינה עם מחסור במוצרי צריכה בסיסיים, כלכלה קורסת ומשטר דכאני. הנורא מכול היה שאותם תושבים חששו לבטא את תחושותיהם מחשש שמא הקג"ב עוקב אחריהם.

בתום הביקור חזרה אפלבאום לארה"ב בכוונה לשוב לברית המועצות כדי להבין את הדברים לעומק, אך הדבר לא עלה בידה. מיד אחרי הביקור החלה הפרסטרויקה וברית המועצות התפרקה. מאז אפלבאום כותבת רבות על הזיקה שבין ההווה הרוסי והעבר הסובייטי, ואף פרסמה שני ספרים מוצלחים בתחום – ספר על הגולאג שזכה בפרס פוליצר וספר על ההשתלטות הקומוניסטית על מזרח אירופה (אפלבאום עצמה גרה היום בפולין. בעלה, ולדיסלב סיקורסקי, שימש בעבר יו"ר הפרלמנט הפולני וגם שר החוץ).

מדוע אפלבאום נזכרת היום בסיפור מלפני שלושים שנה? כי לדעתה הוא מתחיל לחזור על עצמו. רוב הצמרת המדינית הרוסית מאוישת כיום על ידי גברים שהוכשרו בקג"ב. חוקרים ואף פוליטיקאים צעירים יותר מתקשים להבין זאת, כי חלקם נולדו או התבגרו אחרי התפרקותה של ברית המועצות, והם אינם מכירים את השיטות שבהן פעל הקג"ב. אך אפלבאום זוכרת היטב, והיא טוענת שמשטרו של פוטין מחדש את פעילותו לאור השיטות מן העבר. פוטין משתלט היום על אוקראינה בשיטות שמזכירות מאוד את האופן שבו הקומוניסטים השתלטו לאחר מלחמת העולם השנייה על פולין והונגריה. אמנם, כעת משטרו אינו מעוניין להנחיל לעולם דיקטטורה קומוניסטית, והמטרות שלו כיום צנועות בהרבה: לחזק את שלטונו היחיד. אך לצד זאת קיימת מטרה נוספת: חזרתה של רוסיה למעמד של מעצמה גלובלית והפרה של "האיזון החד–קוטבי בעולם", כפי שנוהגים לכנות זאת פוליטיקאים רוסים.

איראן מעוניינת בשליטה במזרח התיכון, סין חולמת לחלוש על אסיה, אך רק רוסיה, לדעתה של אפלבאום, מטפחת שוב חלומות על הנהגה בקנה מידה עולמי. נטייה זו מתחזקת לאור תמיכה בינלאומית שלה זוכה רוסיה מכוחות שונים מהשמאל ומהימין הקיצוני גם יחד. מארי לה פן היא תומכת נלהבת בסיפוח של קרים, קנצלר גרמניה לשעבר שרודר גם הוא בין התומכים, וכך גם תנועת השמאל הקיצוני ביוון "סיריזה". מי יהיה הבא בתור אחרי האוקראינים שיצטרכו לשלם את מחיר תיאבון ההתפשטות האימפריאלית של פוטין – המדינות הבלטיות? פינלנד? פולין? ואולי המערב מתמקד באיום האסלאמי ומחמיץ את המלחמה הקרה הבאה?

להיות אישה פוליטיקליתקורקט

החוקרת הפרובוקטיבית נגד הפמיניזם העכשווי: במקום לקדם חופש אמיתי התנועה מדכאת בשיח אלים את כל מי שאינו חושב כמותה

הפרויקט המקוון Spiked אוהב לפרסם תפיסות לא שגרתיות שמערערות את התקינות הפוליטית. אחת הדמויות שבמשך שנים מספקת את "ההצגה הטובה בעיר" מבחינה זו היא החוקרת והסופרת הפמיניסטית קמיל פליה. פליה מפורסמת בעיקר בתור תומכת עקבית בחופש הפרט – כולל החופש לעסוק בזנות, לצרוך סמים ולצפות בפורנו (תפיסה הנוגדת באופן דרמטי את ההשקפות בגל השני של הפמיניזם האמריקני). כעת היא בוחנת את התפתחות הפמיניזם בארה"ב ואת הזיווג בינו לבין תרבות התקינות הפוליטית.

ובכן, פליה רואה את התנועה הפמיניסטית דרך מטפורה של גלי גאות ושפל. לדעתה, מאפיין מרכזי של הפמיניזם העכשווי הוא ייצור של שיח טוטליטרי, שנועד לטפח מספר "דמויות מפתח" האמורות להוביל אותנו אל עבר אוטופיה דמיונית שבה לא נדע כל צורה של דיכוי והדרה, והוא מבצע זאת על ידי התנכלות אלימה לכל תוכן שלדעתו חורג מהאופנה של תקינות פוליטית. כך, למשל, היא טוענת שאם פעם המטרה הייתה "להשמיע את הקול הנשי" גם אם הוא פוגע ברגשות מסוימים, היום היא מתחלפת לעתים תכופות במניעת השמעה של הקולות האחרים. פליה מאמינה שהדבר נוגד בצורה מוחלטת את עקרונות חופש הדיבור, שלמענם, בין היתר, נאבקה התנועה הפמיניסטית בראשית דרכה.

פליה אינה חוסכת את שבטה מהפעילות המובילות של הפמיניזם העדכני – גלוריה סטיינם ואנדראה דבורקין. לגבי סטיינם היא טוענת שהתנהלותה הייתה סטליניסטית ושהיא לא אפשרה במגזין שלה, "Ms.", השמעת דעות שונות. למרות מטבע הלשון המפורסם המיוחס לסטיינם, "אישה זקוקה לגבר כמו שדג שזקוק לאופניים", פליה נזכרת שהיא מעולם לא נראתה במסיבות היוקרה של מנהטן בלי גבר אטרקטיבי לצדה. ביחס לדבורקין, פליה טוענת ששנאתה למין הגברי היא פתולוגית.

פליה מאוד לא מרוצה מההחמרה העכשווית של החקיקה שנועדה למנוע הטרדה מינית. אליבא דפליה מדובר בחקיקה עם מניעים ראויים אך תוצאות גרועות, כיוון שהיא אינה מתחשבת באופייה החמקמק והיצרי של האינטימיות המינית. לכן, ניסיונות לווסת על ידי חקיקה אינטימיות של שני אנשים מבוגרים לעולם יידונו לכישלון. פליה גם מזכירה לטובה את המוסיקאית קריסטי הינדי, שמוקדם יותר השנה סיפרה בריאיון על אונס קבוצתי שעברה בתור בחורה צעירה לאחר שהתחברה לחבורה של אופנוענים קשוחים. הינדי לא חששה ליטול אחריות ולומר שזה מה שקורה כשאישה בודדת מצטרפת לחבורות מן הסוג הזה.

פליה נזכרת בימים היפים שבהם בנות הדור שלה נטלו על עצמן כל מיני סיכונים ולמדו מטעויות, בניגוד לפמיניסטיות של היום השואפות ליצור עולם סטרילי. לגבי השתלבותן של נשים בעולם העבודה היא אומרת שהן צריכות ללמוד להשתלב שם ולהצליח מבלי שהדבר יגרום להן להתנתק מהמשפחה, ושוב עוקצת את סטיינם, שלא הייתה נשואה עד גיל 66 ולא הפגינה הבנה לנשים שרצו קריירה לצד ילדים. פליה סבורה שצעד חיוני לשם השגת שוויון לנשים הוא שיפור תנאי העבודה ומניעת ניצול של נשים מטפלות, רבות מהן בנות מדינות לטיניות המטפלות בילדים של נשות מעמד הביניים בזמן שאלו מטפחות להן קריירות. השאלה כמה מהדברים הם בגדר ביקורת הגותית ראויה או פרובוקציה לשמה נשארת בידי הקורא.

—-

אירוניה הצומחת מן האפר

לאחר היסטוריה ארוכה של אנטישמיות, פולין החופשית של היום נראית כמבקשת לכפר על העבר. האם אפשר לסמוך עליה?

פרוייקט הרשת היהודי Mosaic, שירש את ה–Jewish Ideas Daily, פרסם את רשימתה של חוקרת היידיש הנודעת רות וייס על ביקורה בפולין. הביקור נערך לכבוד כנס לציון מאה שנה לפטירתו של יצחק לייבוש פרץ, יליד פולין. לראשונה ביקרה וייס בעיר הולדתו, זאמוש, בשנת 1987, כשרבים מתושבי העיר הזקנים עוד זכרו את שכניהם היהודים מלפני המלחמה. אז יהודים מנו כמחצית מהאוכלוסייה בזאמוש, כשלצדם גרים פולנים, ארמנים, יוונים, רוסים, גרמנים וסקוטים. הם, כולל פרץ הצעיר, גדלו באווירה ליברלית ופתוחה והאמינו שחופש הדת שממנו נהנים שכניהם היהודים בקיסרות האוסטרו הונגרית יהיה בקרוב גם מנת חלקם.

חוץ מפרץ, זאמוש יכולה להשתבח בעוד כמה בני עיר יהודים מפורסמים – אלכסנדר צדרבוים, עורכו של העיתון העברי "המליץ", המשורר והמחזאי שלמה אטינגר והפעילה הקומוניסטית רוזה לוקסמבורג, שכנראה לא הייתה מאושרת מכך שהיא מוזכרת בתור יהודייה, אלא שבפולין של היום, המשוחררת ממשטר קומוניסטי ומטפחת זיכרונות שליליים ביחס אליו, הקשרה היהודי של לוקסמבורג הוא הדרך היחידה לזכור אותה.

הייתה‭ ‬זירת‭ ‬ויכוחים‭ ‬בין‭ ‬חסידים‭, ‬ליטאים‭ ‬ומשכילים‭. ‬זאמוש‭ ‬כיום צילום‭: ‬MarW

הייתה‭ ‬זירת‭ ‬ויכוחים‭ ‬בין‭ ‬חסידים‭, ‬ליטאים‭ ‬ומשכילים‭. ‬זאמוש‭ ‬כיום
צילום‭: ‬MarW

אין זו האירוניה היחידה לגבי יהודי זאמוש הנעלמים. בשל מיקומה בפולין, זאמוש הייתה זירת ויכוחים בין חסידים, ליטאים ומשכילים, כאשר ידם של הראשונים הייתה על התחתונה. עברו שבעים שנה וחורבן גדול, והמצבות היחידות בבית העלמין היהודי שהן מטופחות וניכרת סביבן תנועה הן מצבות של אדמו"רי החסידות. האירוניה העצובה ביותר היא כמובן העובדה שחורבן הקהילות היהודיות בפולין, שהתאפשר לא מעט בזכות שיתוף הפעולה של רבים מהפולנים, מסייע להם היום לשגשג מבחינה כלכלית.

וייס התרשמה בכנות מהמאמץ הגדול שמשקיעים כיום הפולנים בשימור אתרי מורשת יהודית ובמחקר על קורותיה של יהדות פולין, יהדות שההיסטוריה שלה נמשכת על פני כאלף שנים. וייס גם מציינת לטובה את מכריה הפולניים שמקפידים ללמוד כל דבר הקשור לעברה היהודי של מולדתם ואף מבקרים באתרים היהודיים כשהם בחו"ל. חבריה הגויים של וייס צופים בדאגה בזרם המהגרים המוסלמים שזולג לאיטו גם לארצם ומקווים שיוכלו להמשיך לבקר באתרים יהודיים ללא חשש.

אגב, וייס מציינת שהיא חשה מוגנת מאוד בסיוריה באתרי יהדות, וכן חשה חופשייה לדבר על ספר חדש שהתפרסם על הטבח בעיירה ידבובנה, שבו מחצית מאוכלוסיית העיירה רצחה את המחצית האחרת – היהודית, עוד טרם כניסת הגרמנים. המחקר מדבר על הסתה אנטישמית, על כמרים שונאי יהודים ועל טבח נורא של שכנים.

יש מי שרואה בבחירת ממשלה חדשה בעלת אג'נדה של מדיניות נוקשה נגד פליטים חזרה לשנאת הזרים הפולנית האופיינית. וכאן וייס קרועה בין החששות שלה ובין האמפתיה הכנה שלה כלפי מאבקו של העם הפולני לחופש ועצמאות. בכל מקרה, דבר אחד בטוח לדעתה של וייס – פרשת ידבובנה נשארת אקטואלית, בהיבט הבא: אם שכנים פולנים שחיו לצדם של יהודים במשך כאלף שנה מסוגלים היו לחולל מעשה טבח שכזה, למה מסוגלים שכנינו במזרח התיכון, שחיים לצדנו תקופה קצרה יותר וניזונים מתעמולה ארסית לא פחות?

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ' טבת תשע"ו, 7.1.2016

פורסם ב-9 בינואר 2016,ב-בשפה אחרת / זאב שביידל, גיליון וארא תשע"ו - 961. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: