הטענה שההבדלים בין נשים לגברים אינם מהותיים מתפקדת כמתקפה על המיניות הגברית. על הקרבה שבין הפמיניזם הרדיקלי לתיאוריה הקווירית, בעקבות פולמוס המהותנות 

ברכות ליהודה יפרח על העלאת נושא חשוב (גיליון פרשת ויגש) – שאלת המהותנות המגדרית אל מול הטענה ההפוכה שיחסי המגדר מובנים חברתית ותרבותית וממילא משתנים מתרבות לתרבות ואינם מייצגים אמת אוניברסלית, ביולוגית או רוחנית, לגבי היחסים בין המינים. עמדה זו, שאותה מקדמים הפמיניזם הרדיקלי והתיאוריה הקווירית, היא הרווחת כיום בחוגים למדעי החברה והרוח באוניברסיטאות. אינני מסכים לכל קביעותיו, ובמיוחד לא לכך שצריכה להיות היררכיה בין נשים וגברים, אמירה שהוא הסתייג ממנה בהמשך, אך היה בדבריו פתח לדיון חשוב ואני מבקש להרחיב את היריעה בנושא.

סוף שלטון הגברים

אני בהחלט יכול להבין את החששות של רונית עיר–שי ואוריה מבורך (גיליון פרשת שמות), שכל הודאה בכך שקיימים הבדלים מהותיים בין גברים ונשים תוביל לאפליה ולהגבלת נשים למקצועות מסוימים ולתפקידים ביתיים. אני תומך בעמדתן שנשים אינן צריכות להיות מוגבלות באופן זה. התרומה הנשית במגוון תחומים היא היום ברורה. אני מסכים גם שרבים מההבדלים בין נשים לגברים הם אכן תרבותיים ואין ספק שהתנועה הפמיניסטית הרימה תרומה עצומה לאנושות בכך שהיא שחררה נשים ואפשרה להן לבטא את עצמן.

נהוג לחלק את התנועה הפמיניסטית לגלים. הגל הראשון בראשית המאה העשרים הסתפק בדרישת שוויון זכויות פורמלי לנשים והתמקד במיוחד בזכות ההצבעה. הגל השני, שהחל בשנות השישים, קרא בין היתר להעצמה נשית מתוך תפיסה שקיימת מהות נשית שונה מזו הגברית. גל זה של פמיניזם דווקא חגג את הנשיות הייחודית והתייחס אליה כאלמנט אוניברסלי המשותף לכל הנשים. מתוך כך יצאה קריאה לחשיפת האופנים הפחות גלויים שבהם מתרחשת אפליית נשים בעולם שמנוהל על ידי גברים ומותאם לצורכיהם. הגל השלישי, הדומיננטי כיום, קורא לשינויים רדיקליים ביחסים בין המגדרים על מנת להביא לסוף שלטון הגברים.

ההנחה שלו היא הפוכה מזו של הגל השני. המשתייכות לגישה זו סבורות שאין מהות נשית אחת, ושאפיון הנשים כשונות באופן מהותי מהגברים נועד לדכא אותן בעזרת טענות שמקומן הוא בבית, שכן הן מותאמות במיוחד למלאכות הכרוכות בגידול משפחה. ישנן אף תיאורטיקניות פמיניסטיות מגל זה הקוראות לביטול מוחלט של ההבחנה המגדרית מתוך אמונה שכל עוד הבחנה זו תמשיך להתקיים תימשך גם השליטה הגברית.

קריאה זו מתכתבת עם גישתה של מייסדת התיאוריה הקווירית, פרופ' ג'ודית באטלר. בספרה שנחשב לפורץ דרך, Gender Trouble (1990), כמו גם בפרסומים אחרים, היא טוענת שלא רק המגדר אלא אפילו ההבחנה הביולוגית בין נשים לגברים היא הבניה חברתית. הרופאים ומערכת הבריאות הם שדואגים למיין את הילודים כבנים או בנות בהתאם לציפיות החברה שלכל אדם תהיה זהות מגדרית ברורה, בעוד שלמעשה רבים מאיתנו נולדים אנדרוגינוסים מסוגים שונים. ההבחנה המינית והמגדרית כרוכה לשיטתה בדיכוי ולכן צריך להילחם כנגדה על ידי קידום זהויות החוצות ומשבשות את קווי המגדר המסורתיים באופנים שונים: הומוסקסואלים, טרנסקסואלים ועוד. מבחינתה הזהויות הללו הן חלק ממאבק תרבותי רחב ולא רק ביטויים של זהות אישית שונה.

השוויון‭ ‬הגובר‭ ‬הוא‭ ‬שינוי‭ ‬לטובה‭, ‬הבעיה‭ ‬היא‭ ‬ברצון‭ ‬לבטל‭ ‬את‭ ‬ההבחנה‭ ‬המגדרית‭. ‬פמיניסטיות‭ ‬בהפגנה‭ ‬במדריד‭, ‬2015
צילום‭: ‬גטי‭ ‬אימג‭'‬ס

הבדלים במערכות הנפשיות

הבעיה המרכזית בטענה שהפערים המגדריים וחלוקת התפקידים המגדרית היא תרבותית בלבד ומשתנה ממקום למקום הנה שהיא מתעלמת ממה שידוע לנו מבחינה היסטורית ומדעית על יחסי המגדרים. בכל החברות המוכרות לנו בעולם כיום ובעבר, ההבחנה בין גברים לנשים משחקת תפקיד מרכזי. לו היה מדובר בעניין תרבותי בלבד היה ניתן לשער שיהיו חברות שבהן חלוקה זו לא תהיה מרכזית או אפילו לא תהיה נוכחת כלל.

יתרה מכך, בכל החברות הפשוטות ללא טכנולוגיה מתקדמת (מה שנהוג היה בעבר לכנות חברות פרימיטיביות) חלוקת העבודה בין גברים לנשים די דומה. האנתרופולוגית הפמיניסטית שרי אורטנר, שנדרשה עוד בראשית שנות השבעים במאמרה “Is female to male as nature is to culture?“  למאפיין אוניברסלי זה של יחסי המגדר, טענה שהוא נובע מהעובדה שנשים יולדות ומיניקות, מה שהביא בחברות אלו להכרח שהאישה תהיה צמודה לתחום הבית והמשפחה בעוד הגברים היו משוחררים יותר ויכלו לצאת לצוד ולעסוק בעניינים אחרים. אורטנר איננה סבורה שהבית הוא ייעודן של הנשים גם כיום ואף אני אינני סבור כך, אך עצם העובדה שמשך אלפי שנים חלוקה כזו התקיימה הטביעה באנושות דימויי עומק לגבי נשיות וגבריות. האם לא נכון להגדיר גם דימויים כאלה שליוו את האנושות משך אלפי שנים "מהותניים"?

בנוסף להבדל הנובע מכך שנשים יולדות, מדע הביולוגיה מלמד אותנו על הבדלים נוספים במערכות הנפשיות של גברים ונשים. דווקא המקרים של טרנס–סקסואלים – נשים שמבקשות להפוך לגברים ומתחילות לשם כך ליטול את הורמון הטסטוסטרון – מלמדים עד כמה הורמון זה משפיע על ההתנהגות והחשיבה, וישנם גם הבדלים במוח הגברי והנשי (קיימות מחלוקות עד כמה הבדלים אלו חשובים, אך לא לגבי עצם קיומם). ובכלל, אחת התובנות שהמחקר החברתי הגיע אליהן בשנים האחרונות היא שהתנהלות בעולם עם גוף מסוים משפיעה על זהותנו, אז מדוע שזה לא יהיה כך לגבי גברים ונשים? נראה ברור שהתרבות בנויה על התורשה ומשולבת עמה לבלי הפרד.

האם כל זה אומר שנשים צריכות להיות רק מטפלות וגברים רק לוחמים? לא ולא, תרבויות יכולות להשתנות. לדוגמה, חוקר התלמוד דניאל בויארין, בספרו "הבשר שברוח: שיח המיניות בתלמוד", לומד מהסיפור על רבי יוחנן וריש לקיש בנהר הירדן שהיהדות הרבנית העדיפה את הגבריות הלמדנית של התלמיד–חכם על פני הגבריות הכוחנית של הלוחם. השוויון הגובר בין נשים לגברים בעת הנוכחית הוא ללא ספק שינוי לטובה ביחס לעבר. בעיניי, הבעיה היא בהתעקשות על כך שההבדלים בין נשים לגברים אינם מהותיים וברצון לבטל למעשה את ההבחנה המגדרית. אני חש שיש כאן מתקפה, לאו דווקא מודעת, על המיניות הגברית ההטרוסקסואלית. ואולי גם על זו הנשית, אך כגבר אני אתמקד בגברים.

הגבר ההטרוסקסואל נמשך לאישה מפני שהיא שונה ממנו באופן מהותי, הקסם שמביא למשיכה הוא בשוני, ולא מדובר כאן רק בשוני הגופני אלא באמונה שיש שוני פנימי בין קטגוריית הגברים לקטגוריית הנשים. זהו הרי שורש המילה הטרוסקסואל: הטרו – שונה, בניגוד להומו – דומה. הגישה של הפמיניזם הרדיקלי והתיאוריה הקווירית הופכת את כולם למעשה להומוסקסואלים, שהרי אם אין באמת הבדלים כלשהם בין גברים לנשים, אזי כולנו נמשכים אל הדומה לנו. החוקרים הקווירים בוודאי יטענו שהם דוגלים בריבוי זהויות כצבעי הקשת ושכל אחד יימשך למי שבא לו, אך הם רואים בכל הזהויות הללו זהויות שנושאיהן מציגים, הם אינם מבטאים מהות פנימית מפני שלשיטתם אין מהות כזו.

את כל זה אני כותב דווקא כגבר "צנום", כפי שאוריה מבורך הגדירה זאת, לא ג'יימס בונד. אני שמח על האופנים השונים שבהם ניתן להביע נשיות וגבריות. ובכל זאת, כגבר הטרוסקסואל חשוב לי להאמין שהנשים שאני נמשך אליהן שונות ממני באופן מהותי ולא רק בגלל הבדלים בין האיברים שלנו או בגלל עניין תרבותי נלמד שאיננו מבטא שום מהות פנימית.

הקווירים ו"עצת נפש"

התיאוריה הקווירית היא למעשה גם תיאוריה וגם פרקטיקה, בחינת ללמוד ולעשות. לכן יש המוסיפים את האות ק' בסוף ראשי התיבות להט"ב על מנת להכליל קווירים, כאלה שחוצים גבולות מגדריים וחותרים תחת החלוקה המגדרית המסורתית באופנים שונים. גישה זו מאפיינת חוגים רדיקליים אך זוכה לתמיכה בקרב חוגים רחבים יותר. במובן מסוים היא יוצאת כנגד הגישה הרווחת עדיין בתנועות למען זכויות ההומוסקסואלים אשר חוזרות ומדגישות שהזהות ההומוסקסואלית איננה ניתנת לשינוי, כלומר שהיא מהותית לאדם.

מבחינה זו, התיאוריה הקווירית מקיימת ממשק מפתיע עם ארגונים דתיים כגון "עצת נפש" הפועלים להמרת ההומוסקסואלים חזרה להטרוסקסואליות. אלה כאלה סבורים שההומוסקסואלית כתופעה היא תלוית תרבות ואיננה מהותית לאדם. אך הסכמה זו היא רק לכאורה, שכן הדוגלים בתיאוריה הקווירית סבורים שהעובדה שזהות מובנית תרבותית אין פירושה שהאדם שנושא זהות זו יכול לשנותה כרצונו. מעבר לכך, כאמור לעיל, הם רואים בחריגה מהסטנדרט ההטרוסקסואלי עניין חיובי, ובכך הם בוודאי חלוקים לחלוטין על אנשי "עצת נפש".

לדעתי, הניסיון לאכוף על התרבות העכשווית את התיאוריה הקווירית הרואה בזהויות מיניות עניין משחקי שניתן לשינוי מביא לתופעות לעומתיות. הסוציולוגית לין דווידמן שחקרה יהודיות ניו–יורקיות שחזרו בתשובה טוענת בספרה Tradition in a Rootless World שרצונן של נשים אלו לחיות בחברה שבה תפקידי המגדר מוגדרים מילא תפקיד מרכזי בהחלטתן לשנות את חייהן. בתורות הניו–אייג' למיניהן, החל מיוגה, דרך תקשור, ניאו–שמניזם ועוד, הגבריות והנשיות כתכונות מהותיות לאדם הן רכיב מרכזי. נשים שמשתתפות בסדנאות בפסטיבלי ניו–אייג' שומעות שוב ושוב על הצורך להתחבר לשאקטי (אלה הודית המסמלת נשיות) פנימית ואילו הגברים מונחים להתוודע ללוחם שבתוכם לקול רעם תופים או בזמן הרקדה חופשית. המהותנות חוגגת כאן. מבחינת המשתתפים זו היא מהותנות רוחנית ולא רק ביולוגית. הם מאמינים שיש להם מהות פנימית גברית ונשית שאליה הם יכולים להתחבר.

הוגה הדעות הדגול מקס ובר, שחי במפנה המאות התשע–עשרה והעשרים, הלין על אבדן הקסם שבא עם הרציונליות המודרנית ועל אבדן האמונה בעל–טבעי. גברים ונשים רבים עדיין כמהים לקסם שבהבדל המגדרי המלווה את האנושות מראשיתה בצורות שונות. מכיוון שהמדע דווקא מלמד על הבדלים בתחומים שונים בין גברים ונשים, נראה שיש מקום לאפשר לרבים המעוניינים בשימור ההבדלים לעשות זאת ואין צורך במצג שווא כאילו אין הבדלים בין גברים ונשים רק למען המטרה האסטרטגית של צמצום פערים שאכן ראוי לצמצמם. למעשה, כאמור, המטרות של חלק מהפמיניסטיות הרדיקליות ומהדוגלים בתיאוריה הקווירית מרחיקות לכת הרבה יותר.

*

ד"ר ארי אנגלברג הוא סוציולוג ואנתרופולוג המרצה בבית הספר לתלמידי חו"ל באוניברסיטה העברית ובחוג למדעי החברה באוניברסיטת 
בר–אילן

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ' טבת תשע"ו, 7.1.2016