מיכאל בהט ראה את הישראליות כפרק המשך בתנועה המתמשכת של היהדות עצמה. על האיש שנקרא מהטרקטור אל שדה החינוך והפך לעמוד אש לרבים 

בן מאה היה מיכאל בהט במותו, ובמותו אבד לחברה הישראלית דמות ייחודית; צירוף נדיר של חלוץ ומגשים שצירף יחדיו חלום ומעשה. בספר "בתנועה מתמדת", המספר את סיפור חייו וחיי רעייתו אסתר ז"ל, שירטט מיכאל את ה'אני מאמין' שלי דרך שירו של טשרניחובסקי: "אני מאמין". מיכאל הזקן לא פסק מלחלום ומלהאמין באדם וביהודי: "שחקי שחקי על החלומות,/ זה אני החולם שח/. שחקי כי באדם אאמין/ כי עודני מאמין בך//.

ממרום שנותיו לא בחר מיכאל להביט אל העבר ולנוח על זרי הדפנה של הישגיו, והם רבים מספור, שכן עוד היו לו חלומות ותקוות הקשורות באדם, בעם היהודי ובמדינת ישראל. מיכאל לא ידע שובע מהחלום. כי האיש בן המאה היה איש העתיד, שביקר את החברה ושאף לתקנה, לא במלל אלא במעשה.

מדוע קסם מיכאל בהט לאנשים כה רבים שראו בו עמוד אש המאיר את דרכם? מה הפלא שהיה גנוז באיש זה? התשובה היא קלה: הוא היה אדם ויהודי בשלמות וברמ"ח איבריו. מיכאל נתן ביטוי רפלקטיבי לשלמות זאת בדברים שכתב על עצמו:

התנ"ך בשבילי הוא ספר חינוך האדם. האדם נברא בצלמו ובדמותו של הא–ל… זוהי יהדותי, לה נשארתי נאמן עד עצם היום הזה. אינני רפורמי, אינני קונסרבטיבי, אינני אורתודוקסי, אינני חילוני, אני יהודי!

המשמעויות הגנוזות בין קפלי המשפטים מרתקת במיוחד. המשפט הפותח המדבר על האדם והתנ"ך כולו חיוב: מיכאל רואה בתנ"ך ספר שאמור לעצב את האדם. הוא מניח כי לספר יש משמעות עבור כל אדם ובמיוחד לו. אכן, בפירוש שכתב לפרקים הראשונים של ספר בראשית מיכאל פותח את דיונו בשאלה: "מהו בעצם הספר המיוחד הזה? על מי הוא מדבר, בין שנכתב באצבע אלוהים ובין שנכתב בידי אדם? מה הוא רוצה ממני (והוא רוצה)?".

מיכאל מכיר בכוחה העמוק של המסורת היהודית, ובמיוחד בכוחו של התנ"ך לאתגר את הקיום האנושי. הוא מתייצב מולו כנתבע ולא כתובע. ונתבעות זאת מתגלמת בשאלה המנחה אותו לחדור פנימה אל הטקסט ולחפש בו את התשובה לשאלה הקיומית. עבורו כוחו התובע של התנ"ך לא מעוגן בהכרח בהיותו כתוב בידי האל. הוא מונח בו עצמו כיסוד מוסד של המסורת והקיום היהודי. כמה רחוק מיכאל בהט מהמאבק שבין דתיים לחילוניים על ההגמוניה ועל הבעלות על טקסט יסודי זה. הוא מתייצב מולו כבן למסורת, וכבן למסורת הוא מרגיש נתבע, הן לערכי היסוד של התנ"ך כפי שהוא מפרשם והן לתהליך המתמשך של דיאלוג בין הווה לעבר המכונן את המסורת עצמה.

‭"‬אינני‭ ‬אורתודוקסי‭, ‬אינני‭ ‬חילוני‭, ‬אני‭ ‬יהודי‭!". ‬מיכאל‭ ‬בהט
צילום‭: ‬באדיבות‭ ‬המשפחה


התנ"ך כתשתית הקיום

מיכאל הוא בן למסורת היהודית, החי אותה בכוליותה, לפיכך לא יכול היה למצוא את עצמו נכלל בקבוצות המתחרות על ההגמוניה של הקיום היהודי. מכאן האופי השלילי של המשפט השני שלו. הוא אינו משתייך לזרם כלשהו של הדת היהודית אבל הוא גם אינו חילוני. הוא חורג מהדיכוטומיות שתפקידן הבלעדי הוא משטור ויצירת גבול המבחין בין מי שכלול בפנים למי שנותר בחוץ; הוא מסרב להיות חבר בקהילה כלשהי המתיימרת לבטא את האמת האחרונה על היהדות. זאת משום ש"אני יהודי".

עבור מיכאל להיות יהודי משמעו לחבור למסורת היהודית בכוליותה ולראות את מכלול ביטוייה כאפשרויות שלה עצמה. פתח מיכאל בתנ"ך וגם סיים בו משום שלהערכתו תשתית הקיום היהודי בכוליותו מצויה בספר זה ובספרות הדורות הנבנית על גביו כשכבה על גבי שכבה. הטקסטים של מסורת זו כולם הם מקור ההשראה, החלום והמעשה החינוכי המפואר של מיכאל בהט. הספרים העתיקים הם רעיו של מיכאל. עמם היה משוחח ואותם ניסה לדובב.

היסוד הדיאלוגי עבורו אינו רק עניין ביוגרפי. כך הוא הבין את טיבה של המסורת היהודית עצמה. עבורו המונח "יהדות" לא ציין סוג של ישות סגורה וחתומה הנמסרת ליחידי סגולה האמורים לשמור אותה בסגירות זאת. היהדות היא מה שנוצר בדיאלוג המתמשך בין הדורות, והדור הזה בכלל. כל דור מביא עמו את ערכיו ואת עולמו לשיחה עם הדורות שקדמו, וכל דור מוסיף אריח לבניין ההולך ונבנה. הקיום היהודי בישראל לא יכול להיות התחלה חדשה. הישראליות לא נולדה מן הים. היא פרק בתנועה הדינאמית המתמשכת של היהדות עצמה.

תובנות אלה לוו במעשה חינוכי מפואר. כבר בראשית שנות השישים בנה מיכאל את בית הכנסת בקיבוצו כפר בלום. לבית כנסת זה באו לא רק זקני הדור שעוד דבק בהם זיכרון העבר. לבית כנסת זה באו ילדים וילדות להשלים את טקסי בת המצווה ובר המצווה לנוכח ארון הקודש והתורה. מיכאל בחכמתו צירף את הילדות לזקנת הדורות בתוככי מקדש מעט זה, שהיה לאבן שואבת לרבים.

שילוב‭ ‬בין‭ ‬חלום‭, ‬ביקורת‭ ‬ועשייה‭. ‬מיכאל‭ ‬עם‭ ‬אשתו‭ ‬אסתר‭ ‬ליד‭ ‬ביתם‭ ‬בכפר‭ ‬בלום
צילום‭: ‬באדיבות‭ ‬המשפחהֿֿֿ

ביקורת משולבת בחלום

צאו וראו, בשנות הארבעים עוד היו להורים הדתיים של חברי קיבוצים בתי כנסת וחדר אוכל כשר שבו יכלו להמשיך במסורת אבותם. אבל בית הכנסת הלך ונעלם, כשם שהלכה ונסתלקה הספרייה היהודית וספריה הבלים מזוקן. במרחב שומם זה מזיכרון יהודי חי היה מיכאל בין יחידי הסגולה שאור התורה האיר בתוכם. הוא וחבריו המועטים נשאו את הזיכרון היהודי החי וביקשו להנחילו לדורות הבאים: אברהם אדרת מקיבוץ איילת השחר התמקד בחז"ל. אריה בן גוריון מקיבוץ בית השיטה התמקד בחגים. מאיר איילי מקיבוץ יפעת התמקד בספרות חז"ל ובהלכה ומיכאל התמקד בתנ"ך.

רק לאחר מלחמת ששת הימים התקבצו צעירי התנועה הקיבוצית מסביב לחוג שדמות באורנים והפכו את החלום שנשאו יחידי סגולה אלה לנחלת הרבים. ביחד הצליחו ליצור את חידושה של היהדות כמרחב חיים כולי, פתוח ודינמי, שנבנה לא על ידי שלילה, יצירת חומות והיבדלות. גם בקרב דור חדש זה לא התעמם מפעלו הענק של מיכאל. הוא המשיך ללמד ולדרוש ברבים. הוא המשיך להורות קטנים וגדולים בחדוות חידוש עמוקה האופיינית לאוהבי התורה ולומדיה, הרואים בתורה בכל עת חידוש.

מיכאל היה איש חינוך עד אחרון ימיו, משום שהיה איש שהיה מופת בחייו האישיים, בתשוקתו לדעת, לאמת. כמבקר חברתי אוהב ומיוסר הוא לא פסק מלבקר ולדרוש תיקון, בדיוק כשם שלא פסק מלחלום. השילוב שבין חלום, ביקורת ועשייה מתמשכת הנעשית בתמימות, בתום ובשלמות כל כך ייחודיים הביא לכך שכל מי שהכירו לא יכול היה שלא להיפתח אליו ולאהוב אותו אהבת נפש. אהבה זו שקרנה מאישיותו השלמה פתחה את הלבבות והכשירה את שומעיו לראות את הנשמע, להבינו, לכבדו ופעמים רבות להירתם כמותו למשימות.

ברם, מיכאל לא היה רק איש של אידיאות, יהדות וחינוך. כדרך שעסק בקימומה של היהדות, כך עסק בהצלת יהודים מזרועות השלטון הסובייטי לאחר מלחמת העולם השנייה. עוד לא סופר בהרחבה המפעל הנועז שמיכאל בהט היה אחד ממוביליו וראוי לספרו ברבים. טרם שירד מסך הברזל על ברית המועצות הצליחו מיכאל וחבריו שסייעו עמו לחלץ אלפי יהודים מהסוגר הסובייטי ולהובילם אל החופש. הוא היה כה חיוני במפעל זה עד שנתבקש על ידי ההנהגה להמשיך בפעילותו שם ולא לעלות לארץ. רק סמוך מאוד להקמת המדינה "הורשה" מיכאל לסגור את השערים, לעלות לארץ ישראל ולהצטרף לחבריו בקיבוץ הנבנה – כפר בלום. בלהט האופייני לו היה שותף לעבודת הקרקע שנדרשה לשם הכשרת הקיבוץ. פנינת החן כפר בלום בעמק החולה השובה לב כל הבא בשעריה ספוגה בעבודת חייו של מיכאל וחבריו, שהפכו שממה למקום פורח ומשגשג.

מהטרקטור נקרא מיכאל אל שדה החינוך והפך במהרה להיות דמות מרכזית לא רק עבור תלמידיו בבתי הספר שבהם לימד וניהל אלא גם עבור שומעי לקחו הרבים, חבריו ואפילו דמויות מרכזיות בהנהגה המדינית. ובכל אלה לא גבה לבו ולא נשאו להעמיד עצמו מעל לזולתו. תמיד ראה עצמו כתלמיד צמא שאינו יכול לרוות את צימאונו. הוא נפטר בן ק' והיה בן כ' לחלום, תשוקה ועשייה. #

פרופ' אבי שגיא מלמד באוניברסיטת 
בר–אילן ומשמש חוקר בכיר במכון שלום הרטמן בירושלים

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ' טבת תשע"ו, 7.1.2016