קרבן ההתעמרות התעסוקתית לפעמים אינו יודע שהוא כזה. מחקר מציג את פרופיל הבוס והעובד המתנכל, את מחיר הפוגענות ואת אידיאל היחס החיובי והמכבד בארגון 

קלקלת יחסים

הצד האפל של אינטראקציות 
בין–אישיות בארגונים

יריב איצקוביץ

רסלינג, 2015, 231 עמ'

"קלקלת יחסים" מיועד לכל מי שנמצא בעולם העבודה המאורגנת: בתי ספר, מרפאות ובתי חולים, משרדי ממשלה, מערכות עיתונים, בתי חרושת, מרכולים, חברות למיניהן ובתי עסק קטנים. מעטים נמלטים מהכורח להיות חלק מארגון, קטן או גדול, ולבלות חלק גדול מחייהם, אולי עיקרי אפילו, בשלב כלשהו של מבנה היררכי. ולכן, מעבר לנושא הפרנסה, יש חשיבות עצומה לאווירה נאותה ומכבדת, המאפשרת לכל עובד לפעול בהרמוניה עם עצמו וזולתו ולהעניק לארגון את מיטבו.

בכך מתמקד הפרק הראשון, המתאר את המצב הרצוי, וזאת לאור מחקרים בנושא העבודה המאורגנת. תנאי עבודה טובים מבחינה אנושית פירושם תקשורת מיטבית, שקיפות, סיוע הדדי, רצון טוב של כולם כלפי כולם. הפרק מתאר דגמים אידאליים של יחסי עבודה, שמומשו במקומות נבחרים, דגמים שמבוססים על מתן אוטונומיה לצוותים, באווירה של חופש וספונטניות. מעניינת במיוחד "פילוסופיית הדג", על שם חנות דגים ידועה, שלקחיה הם: תקרין אנרגיה חיובית; תהיה עבור החבר או הלקוח; תשתמש ביכולת הבחירה: בחר באופן מושכל ביחס חיובי. ו"עשה להם את היום": תדאג לאושרם ורווחתם הנפשית של עמיתיך ולקוחותיך.

אבל אחרי הפרק המלבב הזה צולל הספר למציאות עצמה, שיש בה אופל רב, ושאפילו קרבנותיה אינם יודעים לעתים שמה שקורה להם בעבודה מהווה התעללות. כותרת המשנה של הספר היא "הצד האפל של אינטראקציות בין–אישיות בארגונים", כשהכוונה גם לאפלה מבחינת הבלתי נחקר ובלתי ידוע ברבים, וגם לתופעת ההתעמרות שכולה זדון ורוע לב.

פוגענות‭ ‬של‭ ‬בוס‭ ‬כלפי‭ ‬עובד‭ ‬מביאה‭ ‬לבזבוז‭ ‬כספים‭ ‬ענקי
צילום‭ ‬אילוסטרציה‭: ‬שאטרסטוק

גברים פוגעים בגברים

כמויות הזדון הנפרסות מכות בתדהמה: קשה להבין איך עובד בכיר, או בכיר יחסית, רודף, ממש רודף, את חברו לעבודה, פוגע בו בנוכחות אנשים אחרים, מביע זלזול והתנשאות, מפריע לו לבצע את משימותיו, מדווח על אודותיו באופן שקרי וגורם לו להתפטר או לעזוב על כורחו. סיפורה של נ' למשל, שמגולל במלוא פרטיו (עמ' 54–49), יוצר הרגשה של זוועה מוסרית. וכמוהו סיפורים אחרים לאורך הספר. לא הכול קיצוני כמו אצל נ'. ישנן התנהגויות דקות, בלתי מובחנות כמעט, עמומות ומבלבלות, וגם הן משפיעות מאוד: ביטויי זלזול קלים, אי אמירת שלום, ייחוס ההישגים למישהו אחר בארגון, ביטול פגישות. אי–נכונות להקשיב. התעלמות מדוא"ל של העובד. לא אכזריות מפורשת, אבל ארומה של דחייה.

לפי המחקרים העוסקים בהתעמרות, גברים נוטים יותר לפגוע בעובדיהם, הרבה יותר מנשים. במחקרים עלתה גם תובנה מעניינת, שלפיה גברים נוטים לפגוע בגברים ונשים בנשים. גם עמיתים עלולים לפגוע איש ברעהו, אך הפרופיל השכיח הוא של גבר במעמד ארגוני גבוה שמתעמר במי שנמוך ממנו, אפילו מנכ"ל בסמנכ"ל. מבחינה אישיותית המתעמר הקלאסי הוא אדם מחוספס בעל נטייה תוקפנית חזקה. מי אינו מכיר את הטיפוסים המגושמים האלה של "אני ואפסי עוד" שמאמינים בהפחדות ואיומים, ויוצרים סביבם אווירה שלילית של מתח וחנופה.

הקרבן אינו יכול בדרך כלל לקוות לסיוע מהארגון, כי המנהל הוא איש ברוך כישרונות שהארגון זקוק לו, ובהיותו אינטליגנטי מאוד ומניפולטיבי הוא מיטיב להסוות את מעשה ההתעמרות ולהציג אותו כמשהו אחר. הארגון זקוק לשקט ונוח לו להתעלם, כולל מחלקת משאבי אנוש וועד העובדים שלו.

האם אין לקרבן חלק במה שקורה לו? ובכן, הקרבן "אשם" בהיותו בשלב נמוך או נמוך יחסית במדרג התעסוקתי, כשהסובלים ביותר הם עובדי הקבלן. המחבר מציין שהמעמד הנמוך עצמו כבר מזמין את ההתעמרות. מעבר לכך, מתברר שחלק מהקרבנות הם אנשים בעלי מאפיינים של "רגשנות שלילית", כאלה שנוטים לראייה פסימית של העולם, ומפרשים את הקורה להם באופן שלילי. אלה אנשים רגישים מאוד ולכן פגיעים יותר. אך לדברי המחבר, פגיעות הקרבן כמובן אינה מצדיקה מוסרית את הפגיעה. על הארגון להביא בחשבון את קיומם של אנשים רגישים יותר ולפרוש חסות על כולם.

נזקים במיליונים

אנשים שעברו התעמרות ניזוקים נפשית וגופנית, ועלולים לפתח מחלות קשות. ההתעמרות נחווית כטראומה שאינה שונה מאונס, והטיפול הנפשי הוא כמו בנפגעי אונס, כפי שמצהיר הפסיכולוג שדבריו מובאים בהמשך הספר. מתברר שכל אדם שלישי או שני סבל מיחס פוגעני באחת מתקופות חייו, והחוק הישראלי אינו נותן מענה לסוג זה של פגיעה. הממשלה מתעלמת, ארגוני התעשיינים מסרבים לשתף פעולה, וגם המוסדות הפנימיים של הארגונים השונים מעדיפים לצדד בצד התוקף.

האם הארגון מפיק תועלת ממנהלים אגרסיביים שמפחידים את כולם? המחבר טוען שהיחס הפוגעני הוא בלתי רציונלי. לא רק שאין בו כל תועלת לארגון, אלא נהפוך הוא: בעוד שיחס טוב ומכבד מעצים את העובד ואת תפוקתו, פוגענות מביאה לבזבוז כספים ענקי בארגונים ובמוסדות המדינה. אכן, כמו בחוקי הקארמה, לכל מעשה יש תוצאה. פרק שלם מוקדש בספר לתוצאות ההתעמרות, שחלקן פסיביות וחלקן אקטיביות וכולן מזיקות.

במקרה הגרוע העובד הממורמר מחבל בציוד, גונב, מבצע טעויות בכוונה. במקרה הפחות גרוע הוא "ראש קטן", אדיש, לא משתדל. נותן כמה שפחות. יש עובדים שסובלים ושותקים. אחרים עוזבים, כאשר יש להם בררה. הנזקים הישירים והעקיפים נאמדים במיליונים ואף יותר. מסתבר שהרוע והזדון, מעבר לעניין המוסרי, הם בלתי משתלמים בעליל.

תיקון עולם

הספר מאוד מעניין מבחינה אינטלקטואלית, וחיוני לכל מי שעבודתו קשורה ליחסי אנוש, בעיקר בתחומי תעסוקה. בעת קריאת הספר הייתה לי תחושה שאני מכירה את הכותב ומזהה את המוטיבציות שלו. דרך תיאור עיוני של תופעות ופרישת תיאוריות ומחקרים, הצליח יריב איצקוביץ להזרים מטען רגשי עצום ותחושה שהספר נכתב לשם "תיקון עולם".

לאחר תיאור התופעה, סיבותיה ותוצאותיה, מובאות  נקודות המבט של אנשים שונים המתמודדים עם תופעת ההעסקה הפוגענית. מתוארת חוויית הקרבן דרך סיפורה האישי של נועה בק, שעבדה בסביבה אקדמית. היא מתארת ברגישות את המצב של להיות קרבן, ואת הקושי בזיהוי המצב; כי מצד אחד "תופעת ההתנכלות היא כל כך בוטה, גסה ואלימה שזה בלתי נתפס", אך מצד אחר הקורבן אינו בטוח בזיהוי ההתנהגות. אולי המנהל החדש בסדר ואני צריך ללמוד להסתגל אליו? (עמ' 125).

הפסיכולוג איתן מאירי מסביר את מהות הפגיעה, ומספר על טיפול מוצלח באדם חזק ומוצלח שנקלע למציאות בלתי אפשרית. כמו כן מובאים דיונים מכיוון המשפט, החקיקה, משאבי אנוש, הסתדרות העובדים הלאומית וכן מובאים דבריה של ח"כ מרב מיכאלי, שהצעת החוק שהגישה נגד התעמרות זכתה לשיתוף פעולה מצד שר הכלכלה לשעבר דרעי ומצד חברי כנסת רבים. אור נוסף באפלה גיליתי בתיאור היוזמות האנטי פוגעניות של חברת משקאות ידועה. אני מאמינה שהדינמיקה תעשה את שלה, ופעולות נוספות בתחום, מצד מחוקקים, חוקרים וארגונים יביאו לשיפור ניכר.

פרק נפרד מוקדש לפוגענות בעולם האקדמי, של סטודנטים כלפי מרצים ומרצים כלפי סטודנטים. הדבר אינו מפתיע כי מוסדות האקדמיה כבר זכו במוניטין של קיני צרעות. ואין ספק שאפשר היה  להוסיף גם פרק על בתי חולים, על פגיעות ברופאים ואחיות, ובעיקר על פוגענות כלפי החולים עצמם, שנאלצים לעבור את הסיוט הקרוי בית חולים ישראלי. אך בעוד השהות בבית חולים היא מצב זמני, הרי בעבודה אנו מבלים את מיטב ימינו, אנו חרדים לאבד את מטה לחמנו, אבל גם רוצים לחוות נחת וסיפוק ולא להרגיש כמו עבדים ושפחות במובן הפסיכולוגי.

זהו ספר מעניין מאוד, מכמיר לב ומזעזע לעתים. הוא חשוב כספר שמציף את הבעיה, מפנה למקורות שונים, ומצביע על דרכים אפשריות להיחלצות מכלא ההתעמרות.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ' טבת תשע"ו, 7.1.2016