תגובות ל"משבר הגבריות"

 מאת יהודה יפרח, גיליון פרשת ויגש

שליטה בכסות שוויונית

אני מעריכה כתיבה שאינה נכנעת לפוליטיקלי קורקט, ועל כן אני מכבדת את המאמץ והאומץ לומר דברים שאינם פופולריים, ובכל זאת אני חולקת על טענותיו של יהודה יפרח מן היסוד. דבר אחד הוא להאשים את הפמיניזם הרדיקלי בכל תחלואי העולם הזה (פירוק המשפחה, הגבריות, הארוטיקה; הטרדות מיניות והאסלאם הרדיקלי), אבל להחזיר את ההיררכיה בין גברים לנשים, ועוד במסווה של תיאולוגיה "עמוקה" הטוענת כי שוויון הוא כביכול גם כפירה באלוהים? זה כבר דורש ניתוח יסודי היורד לשורשי הקשר בין מהותנות, היררכיה ושליטה.

בעיקר אני רוצה להתייחס לטיעון המהותנות, שנדמה לי שהוא לב לבו של העניין, ולומר שהמאמר של יפרח מוכיח את מה שהוא רוצה לכאורה (כנראה רק לכאורה) לברוח ממנו. כלומר – הטיעון שלו קורס אל תוך עצמו.

בין מהותנות לשונות

אני בין אלה שחושבים שמהותנות היא אם כל חטאת ועדיין חושבת שאפשר לטעון להבדלים בין המינים. וכל כך למה? כי מהותנות היא ההצדקה המרכזית לאפליית נשים: שאסור להן ללמוד, להנהיג, או פשוט להיות מה שהן רוצות להיות מבלי להיכנע ל"טבע" שאיש באמת לא ראה. מהותנות היא פשוט אנטי חופש. שונות היא משהו אחר לגמרי. בעוד "מהותנות" גורסת כי גברים ונשים ניחנו בתכונות מולדות שלא ניתן לשנות, שונות מציעה בחירה חופשית. מהותנות מניחה שונות מולדת, קבועה, בלתי ניתנת לשינוי בין נשים לגברים בעיקר במבנה הרגשי, המנטלי, שממנו נגזר סדר העולם החברתי, אך מתעלמת מהעובדה הפשוטה שהגבריות והנשיות עצמן השתנו לנגד עינינו בדור או שניים האחרונים.

מהותנות שוללת בחירה חופשית, עושה הכללות לא ראויות ונגמרת בסופו של דבר בשליטה, בעוד שונות ללא היררכיה וללא שליטה אינה בעייתית כלל וכלל. אדרבה, היא יופיו של המצב האנושי. יפרח טוען שאינו רוצה לבטל את הישגי הפמיניזם (הליברלי) אולם טענתו תמוהה, כיוון שהמהותנות היא החסם האפקטיבי ביותר נגד זכויות נשים בעולם בכלל ובעולם הדתי בפרט.

העובדות הפשוטות הן שמהותנות שימשה ועדיין משמשת כלי יעיל מאוד לשליטה בנשים. בשמה מנתבים נשים לעסוק רק במקצועות "נשיים" (לזה יש "חן נשי"…), בשמה מצדיקים את הדרתן של נשים מהתחום הרוחני (לעולם גברים ילמדו נשים במדרשות ובאולפנות, אבל נשים לא יוכלו לומר דבר תורה בבית הכנסת). בשם המהותנות נאסר על נשים בעבר ללמוד תורה, בשמה נדחקות נשים להרות וללדת ברצף בלי שתמיד הן בוחרות בכך (כי זה "בטבע" שלהן, זה לא באמת קשה להן). חמור מכך – בשמה מקבלת המיניות הגברית האסרטיבית (הכובשת) לגיטימציה, עד שפגיעוּת מינית היא עניין שהעולם הדתי לא באמת היה מוכן להכיר בו.

יפרח נזהר בלשונו – הוא בעד הפמיניזם הליברלי החיובי שבא לתקן עוולות חברתיות. אבל הוא לא שם לב שדווקא סוג הפמיניזם הזה הוא שקרא לאישה להיות כמו הגבר כדי לקבל זכויות שוות. וגם הפמיניזם הליברלי, זה שמשום מה לאנשים דתיים קל יותר להזדהות עמו, שלל את המהותנות מכול וכול. כי אם אישה מטבעה "רכה" ו"רגשנית" איך היא תוכל להיות רופאה כירורגית למשל? יותר מכך, צריך להודות ביושר שהפמיניזם הליברלי לא עסק בפגיעות מיניות כי הוא לא זיהה את המבנה החברתי הכוחני שמאפשר לרב לפגוע מינית בתלמידותיו, ולהיות בטוח שהן ייאלמו וישתקו. ועכשיו, כאשר אנחנו מתחילים להיחלץ ולהשמיע קול, מציע לנו יפרח לוותר על זיהוי מנגנוני הכוח, לוותר על הרדיקליות.

יפרח סבור שמהותנות קשורה בטבורה להיררכיה. אני מסכימה. ברגע שמגדירים הבדלים בינאריים בלתי ניתנים לשינוי, יש גבוה ויש נמוך. יש שולט ויש נשלט. אבל יפרח סבור שאפשר לעצור כאן. שהיררכיה לא חייבת לייצר שליטה. שתיתכן היררכיה בין גברים לנשים (שהיא תנאי לארוטיקה!) מבלי לשלוט בהן. אך האם זה אפשרי? האם אפשר להעלות על הדעת היררכיה שלא תייצר בסופו של דבר שליטה? הרי ההצדקה לשליטה נובעת ישירות מתוך ההיררכיה.

נבצר מבינתי להבין מדוע אי אפשר לכונן עולם אמוני עמוק, יציב ומשמעותי ויחד עם זאת להחזיק בתפיסה שוויונית בין גברים לנשים. איך נעשתה ההיררכיה מזוהה עם תפיסה אמונית עמוקה ושוויון הפך רדוד?

היררכיה בדלת הקדמית

ועכשיו לסב–טקסט הסמוי, זה שיפרח מכחיש את קיומו, אבל אולי אצליח לשכנע אתכם שהוא קיים בכל זאת במאמרו: יפרח מבקש מצד אחד לטעון ברצינות שהשונות ההיררכית היא רק לצורכי מיניות תקינה. מצד שני הוא מסכים שאת האפליה צריך לבער ושאישה יכולה להיות כל מה שהיא רוצה. אבל אם היא תהיה כל מה שהיא רוצה אולי היא כבר תהיה גבר בתחפושת של אישה, אולי היא תהפוך, בניגוד לטבעה, לאישה חזקה, עצמאית ודעתנית המבלבלת את גבריותו של הגבר, ואז על פי התיאוריה שלו – הארוטיקה כבר לא תהיה משהו. אם כך, כנראה עדיף שהיא באמת תחזור לעסוק רק באותם מקצועות "נשיים" ואולי בכלל עדיף שהיא תישאר בבית ותגדל את הילדים.

מאמרו של יפרח נפתח אם כן בתשלום מס שפתיים לפמיניזם הליברלי, כביכול הוא באמת מאמין שמבחינה אנושית גברים ונשים צריכים להיות שווים, אבל נמצאנו למדים שאי אפשר להחזיק את החבל בשני קצותיו. לשיטתו אי אפשר. לכן אין מנוס מלקבוע שאחת משתיים: או שמאמינים שביעור האפליה הוא אפשרי, שלנשים מותר לחלום ולהיות כל מה שהן רוצות, ושזה טוב וראוי, או שלא. אני סבורה שיפרח אמנם מנסה להסתיר את התוצאות הקשות של טיעוניו, אבל איך שלא נסובב את זה – שיבתה הלא מפוארת של ההיררכיה אינה יכולה למנוע את שיבתה של השליטה ושליטה של גברים בנשים היא אכן דבר מתועב. אין בה לא חן ולא כבוד ולא אמונה.

ולסיום, הפמיניזם מעולם לא ניסה לפגוע בגבריות. מעולם לא נטען שהדרך לשוויון עוברת דרך שליטה של נשים בגברים, דרך היפוך ההיררכיה, שכן נשים מבינות היטב את הפגיעה שמייצרת שליטה. אם אפשר למצוא נימות קשות בשיח הפמיניסטי הרי זה רק בגלל שסבלן ופגיעותן של נשים לא הוכרו מספיק, לא בחקיקה ולא בחברה. אבל עושה רושם שההפך לא תמיד נכון. הדרך של מתנגדי הפמיניזם רצופה ככל הנראה ברצון להמשיך ולשלוט בנשים, להמשיך ולהחזיק בסדר העולם הישן והטוב, אחרת איך אפשר להסביר את ההיררכיה שחוזרת כאן ואפילו לא בדלת האחורית?

רונית עיר–שי

ד"ר רונית עיר–שי היא חברת "קולך", מרצה בתוכנית ללימודי מגדר ועמיתת מחקר במכון הרטמן בירושלים

———–

התנפצות ההבניה

אני רוצה לשבח את מאמרו הנפלא של יהודה יפרח, שלדעתי הקדים את דורו. בתור מי שגדלה על הפמניזם הרדיקלי, ערכיו נראו לי משכנעים, הגיוניים ומנצחים כל אמירה אחרת שנאמרת מולם. כל טיעון נגד שנתקלתי בו נשמע לי רדוד ולא עדכני. הכול היה יפה וטוב עד שהתחתנתי.

המפגש עם הגוף והמיניות לאחר החתונה פתח לי צוהר לעולם חדש. התפיסה שחונכתי עליה, שכל ההבדל בין גברים לנשים הינו הבניה חברתית בלבד, התנפצה לי בפרצוף. הבנתי שתפיסה שכזו מדחיקה גורם מרכזי בחיים שביחס אליו גברים ונשים לעולם לא יהיו שווים, שתפיסה זו קוברת את הגוף והמיניות.

בחפשי אחר מענה לחיבור מחודש לנשיות, לגוף ולמיניות נדדתי במחוזות הניו אייג'. שם קיבלתי מענה רחב לבקשתי, אך לא קיבלתי את המענה למפגש של הנשיות עם הגבריות.

אני מזדהה עם המצוקה הגברית בדורנו שאותה מתאר יהודה בהרחבה במאמרו, ואכן המיניות הגברית שמאבדת פרופורציות מעידה על כך. כל מי שמכחיש מוזמן לקרוא את הסטטיסטיקות ההולכות וגוברות לגבי צריכת פורנוגרפיה על ידי גברים. החיבור לגבריות נתפס בעיניים הרדיקליות כמבוזה, אלים, יצרי ותוקפני. כל עוד זו הגישה הרי שהמצוקה הגברית תגבר ואיתה גם העלייה באלימות ובפורנוגרפיה. כל עוד לא יתאפשר שיח כן ואמיתי על הצרכים הגבריים והנשיים הבלבול המגדרי יגבר וכולנו נשלם את המחיר.

מקורות החסידות והקבלה לעניות דעתי מאפשרים מקום לשיח עמוק על נשיות וגבריות עכשווית בדיוק בהתאם לחזון שיהודה מציג במאמרו. שיח שמאפשר מקום להיררכיה עדינה עם מקום להיפוך ולמורכבות מתוך השיח הגברי והנשי. לדוגמה, כך מובא בתורה ע"ג בליקוטי מוהר"ן:

וְיָדוּעַ הוּא כִּי מִי שֶׁמְּקַבֵּל תַּעֲנוּג מֵאַחֵר נִקְרָא נוּקְבָא. רוֹצֶה לוֹמַר לְגַבֵּהּ. וְנִמְצָא כְּשֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מְקַבֵּל תַּעֲנוּג מִיִּשְׂרָאֵל מִתְּפִלָּתָן, כִּבְיָכוֹל נַעֲשֶׂה נוּקְבָא לְגַבֵּי יִשְׂרָאֵל. וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב (בְּמִדְבַּר כ"ח): "אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ לַה'", כִּי עַל יְדֵי רֵיחַ הַנִּיחוֹחַ שֶׁמְּקַבֵּל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מִתְּפִלּוֹת שֶׁל יִשְׂרָאֵל, נַעֲשֶׂה בְּסוֹד אִשָּׁה. "וּנְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר".

זהו שיח שלא מבטל את הגבריות והנשיות, אך מאפשר תנועה והקשבה בתוכן. לעניות דעתי זה השיח שאנו זקוקים לו היום.

 רחלי וינשטוק 

רחלי וינשטוק היא ר"מית במכינת צהלי, מנחת חבורות ללימוד, עבודה פנימית ותפילה ומדריכת כלות

———

לחגוג את השונות

יהודה יפרח העלה נושא חשוב ביותר: הנזק שגרם פירוק המהותנות המינית ליחסים בין המינים בכלל ולגבריות בפרט. דווקא משום שאני שותף לתחושה זו ומעוניין בשיקום השיח המהותני, אני מבקש להצביע כאן על כמה כשלים שהוא עשה לדעתי במאמרו (והם אולי שמשכו את האש הרבה שספג ברשתות החברתיות).

הכשל הראשון הוא העמסת יתר על הפמיניזם הרדיקלי. מאמרו של יפרח בנוי ככתב אישום המצביע על קבוצה מסוימת של הוגות ופעילות. הניתוח בדבר הולדת הפמיניזם הרדיקלי מרוח הפוסט–קולוניאליזם נכונה, אך האמירה ש"השיח האקדמי של הפ"ר פיתח את דוקטרינת שלילת ה'מהותנות'" שגויה בעיניי. פירוק המהותנות הוא תוצר של רשת כוחות ותהליכים רבים. זו כוללת את עצם שלטון המטריאליזם המדעי, המציג אותנו כיצורים ביולוגיים גרידא ואת ה"רבייה הזוויגית" כלא יותר מפתרון אבולוציוני; את ההתכחשות למטענים הסמליים של זכריות ונקביות ולרבדים הרוחניים הנושאים אותם בנו; מודל של מימוש עצמי המניח ניגודיות מובנית בין ה"אני" לבין סביבתו, כולל גופו שלו; ועוד. בנוסף, לפי חכמת הקבלה שיפרח מפנה אליה, השעה אכן בשלה ל"התכללות" בין המינים – פיתוח צד זכרי באישה וצד נקבי באיש – ואם כן טשטוש הבדלי המינים במערב ניתן לפירוש כניסיון פזיז ולא מושכל לממש חזון חיובי בעיקרו, מה שרק מזמין אותנו לבצעו באופן מתוקן.

הטעות השנייה היא ההצעה המשתמעת לשקם את מודל הגבריות המאצ'ואיסטי. שיבה ריאקציונרית למודל שננטש כמעט אף פעם אינה נכונה, על אחת כמה וכמה כשהמודל כה בעייתי, שלא לומר פסול בעיניים יהודיות. הפמיניזם המערבי הקיצוני הוא תגובת–נגד שלילית למודל גבריות שלילי באותה מידה לפחות, שגם דיכא את הנשים וגם הוציא את הגרוע ביותר מהגברים. היהדות מראשיתה, כבר בתנ"ך ועוד יותר בבירור בימי חז"ל, פיתחה מודל גבריות אחר ומאוזן יותר, שבו הנטייה הגברית לכוחנות ובעלתנות מומתקת בידי מרכיב נשי והכרה בה' כריבון העל. המערב מאופיין בתנועות חדות מקצה לקצה, בדפוס המאופיין בקבלה כ"תוהו". לא צריך להיות לנו שום עניין להישאב לכך, אלא לתור אחר מודלים משוכללים של "תיקון", והם קיימים במקורותינו.

זה מוביל לנקודה השלילית השלישית, והיא רעיון ההיררכיה. מילה זו אינה במקום כלל לדעתי בהקשר זה, במיוחד לא בדורנו, ולא מסיבות של תקינות פוליטית. לפי חזון "עליית המלכות" (קרי, הנקביות) המפורט בכתבי האר"י, בדורנו צריכים לשאוף למצב של "שוין בקומתן ומשתמשים בכתר אחד", כאשר הכוונה היא שנשים ילמדו תורה ויחדשו בה חידושים, וכן ישמשו מורות ומשפיעות. אלא מה, שהשוויון לא צריך להיות כרוך בדמיון: אל לעליית הנשיות להיות מבוססת על המודל הגברי. יש לבנותו מתוך קשב עמוק לפוטנציאל הפורה שבהבדלים בין המינים, לחגוג אותו במקום להתכחש אליו. כשווים ושונים יוכלו שני המינים להפרות זה את זה בהדדיות אמיתית.

ניר מנוסי

ניר מנוסי כותב ומרצה בנושאי יהדות ותרבות ומלמד בבית הספר לתורת הנפש

——–

צמצום דמות הגבר

לפני כמה שנים נסעתי באוטובוס לכיוון הר הצופים. שתי סטודנטיות שוחחו על התוצאות שהן קיבלו בבחינה בפסיכולוגיה, או תחום קרוב כלשהו. אחת מהן התלוננה שהמרצה הורידה לה ניקוד באחת התשובות במבחן. הסיבה: היא לא הדגישה מספיק את העיקרון שלפיו גברים נוטים להסתפק בקומות הנמוכות יותר בפירמידת הצרכים על שם מאסלו – צרכים בסיסיים למדי כמו שינה, מזון, מין וכו', בלי להתעלות לרמות הגבוהות יותר של קיום אנושי. נשים כמובן מטפסות מעלה מעלה.

די מפחיד לחשוב שבוגרי קורסים כאלה, לאחר שהלעיטו אותם בסטריאוטיפים השליליים הללו, יעמדו אחר כך לפני שופטים לענייני משפחה, למשל, בתור עובדים סוציאלים או פסיכולוגים או קציני מבחן, וייתנו חוות דעת בנוגע לכשירותו של הצד הגברי בדיון לקבל משמורת על ילדיו. ואפילו לא התחלתי לדבר על הצורה הנלעגת שבה מוצגת דמותו של הגבר הנורמטיבי בפרסומות או בסדרות טלוויזיה.

הטפטוף הזה, שמצמצם את דמותו של הגבר ומוביל בד בבד לטשטוש בין המינים, מתחיל כנראה בגיל מאוד צעיר. לפני שנה יצא לי להשתתף בקורס מעניין מאוד על מסרים פוליטיים בספרות ילדים. לאורך כולו שמעתי שוב ושוב על כך שראוי וצריך להפריד בין הרובד הביולוגי לבין הרובד החברתי, ולטשטש את ההבדלים בין גברים לנשים. הטבעי והחברתי לא אמורים ללכת יד ביד, לפי ההוגים הללו (אם כי בכל הנוגע לחד–מיניות הטבע התקבל כגורם מבורך). משהו בהגות הזאת הפריע לי מאוד, אבל לא ידעתי כיצד לבטא את זה. המאמר של יהודה יפרח העניק לי את המילים החסרות הללו.

נקודה שאולי דורשות השלמה: יפרח מסיים את המאמר בקריאה לכך שצריך לחנך להעצמה גברית, לעודד את הגבר להיות "זכר–אלפא". כדאי להגדיר רק במה מדובר בדיוק: התפיסה הסטריאוטיפית לגבי המושג הזה עלולה להרתיע גברים כמו כותב שורות אלה, שתלו את הנעליים לאחר שחטפו כדור לפרצוף במהלך משחק כדורגל בילדות, או שמעולם לא הובילו פלוגה בהסתערות. בדומה למה שכותב הרב קוק פעמים רבות ביחס לכפירה, אם יצא משהו טוב מהפמיניזם הרדיקלי הרי זה ביעור הסיגים של הסטריאוטיפ  הגברי הקלאסי. כדאי לברר לעצמנו מה להשליך ומה לברור, ולא להשליך את הבן הזכר עם המים המלוכלכים.

בני בר יהודה

בני בר יהודה הוא מידען ועורך פרסומים בארכיון 
הסרטים היהודיים ע"ש שפילברג, הר הצופים

—————————-

להשיב את הלגיטימיות הנשית / יהודה יפרח משיב:

כשנחשפתי לשיח האקדמי של האנטי מהותנות שאלתי את עצמי שאלה פשוטה: איך קורה שאנשים אינטליגנטיים מתכחשים למציאות חיים כה פשוטה וברורה כמו ההבדל המיני, המנטלי והרגשי שבין גברים לנשים? כיצד ניתן להכחיש את אור השמש?

הפלא גדל כששמים לב שהאנטי–מהותנות היא שיח אקדמי–בועתי המנותק לגמרי מהחיים הממשיים של התרבות המערבית עצמה: זו הרי מייצרת אינספור תוצרים המבוססים על הכרה וזיהוי של השונות המגדרית – מיועצי נישואין, פסיכולוגים ומטפלים עד ליצירות קולנוע, ספרות ושירה שעוסקות באובססיביות בלי סוף בתהום שבין "גברים ממאדים לנשים מנוגה"?

התשובה לפער הזה נמצאת בתגובותיהן של אוריה מבורך ורונית עיר–שי: פחד מההשלכות הפוליטיות. הן חוששות שההכרה בשינויים המהותניים תיצור רגרסיה ותחזיר אותנו לעולם הפטריארכלי הישן שבו הנשים לא יוצאות מהמטבח. בשביל זה הן מוכנות אפילו לרבע את המעגל. מבורך הציגה תמרון מבריק אינטלקטואלית אך "טריקי". היא השתמשה בטכניקה נפוצה של הרב שג"ר ז"ל (האירוניה – שהיא כלי לשלילה ולחיוב של תופעה באופן סימולטני) כדי לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה – לאפשר לנשים לא להתנכר לזהות המובחנת שלהן מבלי להכיר בכך שיש להן זהות מובחנת. מבחינה פסיכולוגית זהו אקמול קצר טווח שכן הוא בנוי על התכחשות. עיר–שי חרדה גם היא מההשלכות הפוליטיות ולכן מנסה לפתור את הפלונטר במשחקי שפה: מהותנות היא "אם כל חטאת", אך "הבדלים בין המינים" זה טוב.

אז זהו הזמן לצפירת הרגעה: אינני מבקש לחזור לאחור. דבריי לא נכתבו מנקודת מבט פוליטית אלא כקריאת כיוון פסיכולוגית–חברתית. המאמר לא עסק בזכויות הנשים, אלא בהתרסקות הזהות של גברים ונשים שמתקשים מאוד למצוא את עצמם תחת מכבש השוויון המהותני המשטח, שהופך אותם לניצבים בפרק של "אבודים" (ייתכן שבמקום לנסח מאמר הגותי הייתי צריך להביא דיאלוגים עם רווקים ורווקות נואשים וזוגות מרוסקים כדי להמחיש את גודל השבר).

בעיניי, השבת השיח המהותני לא רק שאיננה פוגעת בזכויות הנשים אלא בדיוק להיפך – משיבה להן זכות גזולה – הזכות לממש את הזהות המגדרית שלהן. כי עבור ה"סופר–וומן" הממוצעת של היום הנשיות היא כמעט פרבילגיה לא לגיטימית.

בנוגע לדברי ניר מנוסי: המאמר לא הביע שום רצון או כוונה לשחזר את המאצ'ואיזם הישן, שחסרונותיו ופגמיו מוכרים היטב. גבריות ונשיות הן אנרגיות שנמצאות במינונים שונים אצל שני המינים כשלכל צד יש אנרגיה דומיננטית ואנרגיה משלימה. המאצ'ואיסט המנותק מצדדיו הנשיים הוא נכה רגשית ועל כך אין ויכוח.

עיקר דבריי כוון לשיקום השיח המהותני, שכן רק בזכות השוני ההפריה ההדדית היא באמת הפריה, וכל אחד מביא אור חדש לשני. השוני המהותני איננו הופך אף צד ל"חשוב" יותר מחברו או עדיף עליו. "ויקרא שמם אדם" נאמר על שניהם יחד.

אני מקבל את הצעתו של מנוסי לשימוש במודל הלוריאני של "שווין בקומתן ומשתמשים בכתר אחד". השוויון העמוק הוא התכללות הכוללת בתוכה גם את המאפיינים הישנים. שכן הכלל בהתכללות הוא קודם התעצמות עם מינך ואז כלילת המאפיינים הנגדיים. לכן, למשל, החופה היהודית צריכה להישאר כמות שהיא – שהוא אסרטיבי ומקדש והיא מסכימה בשתיקה. כמו כן אני מקבל את הביקורת שלו על השימוש השגוי במונח "היררכיה". זהו מונח בעייתי הטעון בקונוטציות שליליות וצריך להימנע ממנו.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ' טבת תשע"ו, 1.1.2016

פורסם ב-1 בינואר 2016,ב-גיליון שמות תשע"ו -960, תגובות. סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. אהבתי את דבריהם של ניר מנוסי ויהודה יפרח שהגיב לו וכמובן את מאמרו המקורי של יהודה יפרח שעכשיו הוא מסביר אותו יותר מקושיות שעלו סביבו [ושאליהם בין היתר התייחס בתגובותיו על מאמרו המקורי של יפרח ידידי ש.צ לוינגר על כך שצריכה להיות שותפות ולא היררכיה ויעויין שם]

    יש לי רק הערה בונה ליהודה יפרח שאולי תיראה קטנונית אך בכל זאת:

    צרם לי לראות שכשכתבת התנסחת כך "אני מקבל…את השימוש במודל הלוריאני"

    לא מדובר כאן בביטאון אקדמי או בחיבור בעל אופי כזה שמאלץ אותך להשתמש בז'רגון הנ"ל ["המודל הלוריאני"] והרבה יותר משובב נפש ועין של הקורא דיון תורני היה לראות התבטאות כמו "אני מקבל את הצעתו של מנוסי לשימוש במודל של דברי האריז"ל" או "בשיטתו " או ב"דרכו של האר"י " מאשר בביטויים הנראים "מחקריים" ו"קרים" יותר.

    כבן תורה ובוגר ישיבה נראה לי שאתה מבין היטב מה אני מנסה לומר ובכל אופן קח זאת כביקורת בונה על דבריך הנכוחים והבהירים

  1. פינגבק: בכמיהה להבדל המגדרי | ארי אנגלברג | מוסף "שבת" - לתורה, הגות ספרות ואמנות

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: