קנאות גסי הרוח | רפאל בנימין פוזן
אף אם הופעלו שיטות לחץ על החשודים, הרי שמרגע שנעשתה הפעולה הנפשעת חובה לטפל בה בתקיפות. טענת "יהודי לא מענה יהודי" היא הסטת הדיון משורש הדברים
כשהיו התלמידים נפטרים מישיבתו של רב חסדא, כך אמרו להם: "אלופינו מסבלים אין פרץ ואין יוצאת ואין צוחה ברחובותינו" (תהילים קמד).
"אין פרץ" – שלא תהא סיעתנו כסיעתו של דוד שיצא ממנו אחיתופל,
"ואין יוצאת" – שלא תהא סיעתנו כסיעתו של שאול שיצא ממנו דואג האדומי,
"ואין צוחה" – שלא תהא סיעתנו כסיעתו של אלישע שיצא ממנו גחזי,
"ברחובותינו" – שלא יהא לנו בן או תלמיד שמקדיח תבשילו ברבים (ברכות יז, א).
*
הקדחת התבשיל היא מליצה נאותה למוציא דברי תורה לדעות רעות וכוזבות. שהתבשיל יפה מצד עצמו, כן דברי ה' ישרים המה והפושע מוציאם לדברי בלע. והנה כל זה בא מפני ששמע איך מרחיבים דברי תורה על ידי דרשות ורעיונות טהורות ועל כן נכשל לחשוב שיוכל להעמיד גם חזון לב המהופך מכללה של תורה. על כן דייק מ"ברחובותינו", שהיא מליצה להרחבתה של תורה. בזה צריך תפילה לשמור מבן או תלמיד שאינו הגון, שמשתמש בהרחבה זו להפוך דברי אלוהים חיים (הראי"ה קוק, "עין איה" שם).
גם אם נכונים דברי פרקליטי עצורי דומא, אני מתייחס לטענותיהם בקרירות ומשני טעמים: מצאנו בתלמוד שכדי להפקיע קידושין מאדם שהכריח אישה לקבל ממנו קידושין נשענו חז"ל על הכלל "הוא עשה שלא כהוגן, לפיכך עשו עמו שלא כהוגן" (בבא בתרא מח, ב). ובנוסף, חז"ל השתמשו הרבה ברעיון "רגליים לדבר" שמשמעו: יש יסוד להניח, מסתבר, מתקבל על הדעת, כגון: "שחזקת טמא טמא וחזקת טהור טהור, שרגלים לדבר" (משנה, נזיר ט ב).
לכן, כשהשב"כ עוצר חבורה בריונית בעלת אידיאולוגיה מסוכנת ומטורפת, כשתפקידו הראשון והמרכזי הוא למצות את הדין עם רוצחי משפחת דוואבשה בדומא, הוא פועל על פי הכלל "שרגליים לדבר". ואף שאיני שלם עם שיטות חקירה קשות – כשהנבל מגייס לטובתו את החוק האוסר זאת, עליו להבין שהוא המיט את הצרה על עצמו בחינת "הוא עשה שלא כהוגן, לפיכך עשו עמו שלא כהוגן".

היתלות בפרשנות עקומה של התנ"ך כדי להצדיק שפיכות דמים. סרטון החתונה
צילום: מתוך חדשות ערוץ 2
רוצח אידיאולוגי נשאר רוצח
כמו הקוראים גם לי אין ידיעה על העובדות עצמן (האם ברור שתמיד החשודים והפרקליטים הם דוברי אמת? לי לא. במיוחד כשהשב"כ מזים את טענותיהם בתוקף). ואולם אפילו אם הופעלו שיטות לחץ על החשודים – אין בכך לבטל את הקול שאני מרים, שאותו צריך היה להשמיע מזמן: הואיל והם עשו שלא כהוגן, משעה שנעשתה הפעולה הנפשעת חובה עליונה היא לטפל בה בתקיפות.
לכן גם היללה "יהודי לא מענה יהודי" שתפסה תאוצה בעקבות החקירות – שאליהן נקלעו מכורח הנסיבות ושלא בטובתם מעגלים יותר רחבים של הורים, רבנים מחנכים – אינה ראויה: במקום שהמוחים יוקיעו את הסיבה שבגללה נפתחה הרעה (ולהסיר ספק: זהות החשודים ומעגל קרוביהם אינם ידועים לי בעת כתיבת שורות אלה בראשית השבוע), הם פוטרים עצמם בהסטת הדיון לתוצאה ומתחמקים מהתמודדות עניינית עם שורש הדברים.
בנוסף אני זועם על האידיאולוגיה עצמה הנמתחת מאז הסיקריקון שבחורבן בית שני ועד יגאל עמיר בימינו. ובהקשר זה אזכיר דמות מקראית – המלך יהוא. יהוא הכרית את הבעל מישראל והשמיד את כל בית אחאב ברצחנות אכזרית, העיד שעשה זאת מכוח נבואת אליהו הנביא ואף זכה על כך לברכת ה':
וַיְהִי בַבֹּקֶר וַיֵּצֵא וַיַּעֲמֹד וַיֹּאמֶר אֶל כָּל הָעָם… הִנֵּה אֲנִי קָשַׁרְתִּי עַל אֲדֹנִי וָאֶהְרְגֵהוּ… דְּעוּ אֵפוֹא כִּי לֹא יִפֹּל מִדְּבַר ה' אַרְצָה אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' עַל בֵּית אַחְאָב וַה' עָשָׂה אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד עַבְדּוֹ אֵלִיָּהוּ. וַיַּךְ יֵהוּא אֵת כָּל הַנִּשְׁאָרִים לְבֵית אַחְאָב בְּיִזְרְעֶאל וְכָל גְּדֹלָיו וּמְיֻדָּעָיו וְכֹהֲנָיו עַד בִּלְתִּי הִשְׁאִיר לוֹ שָׂרִיד… וַיַּשְׁמֵד יֵהוּא אֶת הַבַּעַל מִיִּשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר ה' אֶל יֵהוּא יַעַן אֲשֶׁר הֱטִיבֹתָ לַעֲשׂוֹת הַיָּשָׁר בְּעֵינַי כְּכֹל אֲשֶׁר בִּלְבָבִי עָשִׂיתָ לְבֵית אַחְאָב, בְּנֵי רְבִעִים יֵשְׁבוּ לְךָ עַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל" (מל"ב י, ט–ל).
אבל קנאות אינה ערובה ליראת שמים אמיתית כמסופר בהמשך:
וְיֵהוּא לֹא שָׁמַר לָלֶכֶת בְּתוֹרַת ה' אֱ–לֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּכָל לְבָבוֹ לֹא סָר מֵעַל חַטֹּאות יָרָבְעָם אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל.
על כן בחשבון הסופי עם יהוא יכריז הנביא הושע:
וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו: קְרָא שְׁמוֹ יִזְרְעֶאל כִּי עוֹד מְעַט וּפָקַדְתִּי אֶת דְּמֵי יִזְרְעֶאל עַל בֵּית יֵהוּא וְהִשְׁבַּתִּי מַמְלְכוּת בֵּית יִשְׂרָאֵל (א,ד).
ועל כך בדיוק כתב רש"י לפרשת ויחי: "וירא ישראל את בני יוסף – בקש לברכם ונסתלקה שכינה ממנו, לפי שעתיד ירבעם ואחאב לצאת מאפרים, ויהוא ובניו ממנשה" (מח, ח); רש"י מלמד אפוא שגם רוצח אידיאולוגי נשאר רוצח ויעקב אבינו סולד ממנו.
קנאות ושפיכות דמים
גם הצהרתו של ראש ארגון להב"ה "הנוצרים הם ערפדים מוצצי דם, יש לסלק אותם מישראל" היא מהסוג שהזכרתי: שימוש במעטה של קנאות נלוזה הקוראת לשפיכות דמים. חמור ממנה ריקוד השנאה המבחיל שבו נראו פעילי ימין רוקדים בחתונה כשרובים בידם ואחד מניף סכין ודוקר את תמונת הילד שנשרף בדומא, והדברים מזעזעים. אותם גיבורים הזויים מעִזים בחוצפה לנכס לעצמם את פסוקו של שמשון הגיבור במותו "זָכְרֵנִי נָא וְחַזְּקֵנִי נָא אַךְ הַפַּעַם הַזֶּה הָאֱל–ֹהִים וְאִנָּקְמָה נְקַם אַחַת מִשְּׁתֵי עֵינַי מִפְּלִשְׁתִּים" (שופטים טז), שאותו פירשו חז"ל ורש"י שם: "זכרני נא – זכור עשרים שנה ששפטתי את ישראל". ומה מבקשים הבריונים הללו שנזכור להם? את "תג מחיר"? את ניסיונות ההצתה והרצח שלא עלו בידם?
וכבר מנו חז"ל את התופעה הזאת – היתלות בפרשנות עקומה של התנ"ך כדי להצדיק שפיכות דמים – בין התסמונות שגרמו לחורבן: "משרבו זחוחי הלב רבו מחלוקת בישראל והן שופכי דמים" (תוספתא סוטה פרק י"ג). ופירש רש"י: "זחוחי הלב, שאין מטין את אזנם לשמוע יפה מפי רבם וסומכים על בינתם לדקדק שמועתם" (סוטה מז, ב). וביתר חריפות פירש רד"ק: "משרבו זחוחי הלב, פירוש: גבוהי לב וגסי רוח" (ספר השרשים, זחח). #
הרב ד"ר רפאל בנימין פוזן מלמד במכון להכשרת מורים בישיבת "כרם ביבנה" ומחבר "פרשגן" על תרגום אונקלוס
פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ' טבת תשע"ו, 1.1.2016
פורסם ב-1 בינואר 2016,ב-גיליון שמות תשע"ו -960. סמן בסימניה את קישור ישיר. 7 תגובות.
בס"ד כ"ג בטבת ע"ו
הרב ד"ר ר"ב פוזן טוען שחומרת החשדות מצדיקה שימוש ב'אמצעי חקירה חריגים'.
יעויין לעומת זאת בדברי הרה"ג יעקב אריאל, שצוטטו בכתבה, 'הריגת גוי אסורה', ב'ערוץ 7', מיום ט"ו בטבת תשע"ו:.
הרב נשאל:
'בימים האחרונים נשמעות טענות שדין אחד למחבל ערבי ול"מחבל" יהודי. האמנם כן?…
כמו כן, האם בדין תורה יש רשות למלך (אם יש למדינה סמכות כזאת) לענות אדם על מנת להוציא ממנו הודאה על פשע שעשה?'
והשיב הרב:
'הריגת גוי אסורה מהתורה! מבחינה מסויימת, יהודי רוצח חמור יותר. הרי הוא מחוייב לתורה האוסרת זאת בהחלט.
זסחיטת הודאה בפשע ע"י עינויים, מאדם שלא פשע – אסורה, וגם אין בה שום תועלת. היא לא קבילה'.
על הבעייתיות של הודאה במשטרה, עומד הרב אריאל במאמרו 'זכות השתיקה' (תחומין כד), בפרק 'ההבחנה בין משטרה לבין בית משפט' (עמ' 19-21), הן מצד השאלה העקרונית האם ניתן למסור את סמכות החקירה ל'שליח בי"ד', והן משום ש'חקירה משטרתית נעשית ללא כללי הפרוצדורה המקובלים בבית המשפט. הנתבע עומד לבדו מול חוקריו, ללא יכולת להתעמת ישירות ולהתאמת עם המתלוננים עליו…. המשטרה משתמשת באמצעים מתוחכמים כדי להוציא מהנאשמים הודאות, ובין היתר גם לחץ נפשי. יש מצבים שהוא נתון במעצר מבודד בתנאים קשים של חוסר שינה ודיס-אינפורמציה'.
בס"ד כ"ג בטבת ע"ו
בכתבה: 'העדויות על עינויים חייבות להיבדק' (אתר 'ערוץ 7', י"ב בטבת תשע"ו), אומר עו"ד אילן בומבך, שמאחר שהטענות על עינויים נשמעו ממקורות רבים, יש צורך בבדיקה רצינית של העניין..
לדבריו, גם לשב"כ אסור לנקוט בעינויים פיזיים או נפשיים, "קודם כל, אין שום ערך להודאה כזאת, כי הודאה צריכה להיות חופשית ומרצון, לא תחת איומים לחץ או מניעת שינה… אלה אמצעים פסולים. ואם יש עדויות על כך, הן צריכות להיבדק במלוא החומרה. וגם מי שטוען שזה לא היה, צריך לשמוח בבדיקה כזאת, כי הדברים חמורים'.
שימוש באמצעי חקירה פסולים נעשה בעבר, והיו מקרים שאנשים הורשעו הרשעות שווא בשל מעשים אלה, ידועות פרשיות עמוס ברנס וחבורת מע"ץ, שישבו שנים רבות בכלא עד שהוכחה חפותם. לא אחת סובלות מערכות חקירה מלהיטות יתר להגיע להרשעה, ושוכחים שכשמרשיעים חף מפשע – משאירים את האשם האמיתי חופשי.
לענ"ד יש לנקוט בכמה אמצעים מעשיים שיביאו לפיקוח הולם ויבטיחו שרדיפת הצדק אכן תיעשה בצדק:
א. לא להתרברב.
שר הביטחון התפאר שהמערכת מכירה את מבצעי הפיגוע. ומה יצא בסוף? חלק ניכר מהעצורים שוחררו, לאחר שבועות ארוכים של חקירה 'באמצעים מיוחדים' ובסוף התברר שאין להם כל קשר לפרשה.
ב. לאפשר לנציגי 'הסנגוריה הצבורית' לעקוב אחרי חקירת חשודים,
המנועים מטעמי ביטחון לפגוש עו"ד מטעמם. הרי אנשי הסנגוריה הצבורית אינם חשודים על הדלפת מידע לגורמים עויינים.
ג. להקליט ולצלם את החקירה.
רק לפני זמן קצר זוכה ראש עיריית נצרת עלית מר שמעון גפסו מאשמת שוחד, כשבין השאר נתברר שבתמלול דבריו בחקירה הוכנס משפט מפליל שכלל לא נאמר על ידו. רק ערנות סנגוריו בהקשבה להקלטת החקירה מנעה סילוף דבריו בחקירה..
ד. לקיים ב'זמן אמת' פיקוח של הנציבה המבקרת את הפרקליטות, השופטת הילה גרסטל.
לאחרונה חשפה הנציבה פרשה מזעזעת של נסיון של אנשי הפרקליטות ללחוץ על ד"ר חן קוגל לשנות תצהיר שהגיש לבית המשפט, כדי להתאימו לרצון התביעה. לא בכדי אנשי הפרקליטות מתנגדים לביקורתה של הנציבה גרסטל. דווקא משום כך חשובה ביקורת זאת.
ה. להימנע מפרובוקציות.
רק בשבועות האחרונים, מתחה השופטת חגית מאק-קלמנוביץ ביקורת על פרובוקציה שעשו אנשי משטרה ליד היישוב סוסיא, ששלחו אנשים מחופשים לערבים כדי לעורר את אנשי היישוב לתגובה ואז לעוצרם, ובכך גרמו לסיכון חיי אדם. האם מגמת אנשי הביטחון למנוע מעשים לא חוקיים או להעצימם ולעודדם? האם חזרנו לימי 'ארגון אי"ל' העליזים, שבהם סוכן השב"כ אבישי רביב היה המעורר והמניע למעשים קיצוניים ביותר?
ו. לא לפעול מתוך שנאה.
בפרשה האחרונה, בה נעצר ונחקר בברוטליות מחנך מכוכב השחר, שלא היה לו כל קשר עם העניין, אדרבה, הוא פעל בין נערי הגבעות כדי לנתבם לפעילות מועילה. כשתהו ראשי היישוב על מעצרו, אמר להם אחד מאנשי השב"כ: 'כל מי שיש לו 'גוזמבות' הוא מחבל! ואתם אוכלוסיה תומכת טרור'. מי שפועל מתוך שנאה, לא מסוגל להבין את העומד מולו. לא פלא שהצלחתם של חוקרים מלאי שנאה שואפת לאפס. התמודדות עם יריב, היא משחק 'שחמט', שלא תצליח בו אם אינך מבין את ה'יריב' ומה שמניע אותו.
ז. פיקוח שופט נוער על כוחות המשטרה והביטחון המטפלים ב'נערי הגבעות'.
ככל שמטרת המשטרה והשב"כ למנוע מעשים פליליים מנערי הגבעות, צריך להבין שכנוער נבוך ומבולבל, המטרה הראשונה צריכה להיות שיקום, תיעול התיסכולים שלהם לאפיקים של עשייה חיובית, ומניעת הידרדרותם למעשים חמורים שמהם אין דרך חזרה. כלפי נוער זה צריך לנקוט בשילוב של 'מקל וגזר'. מחד, להקשיב ולהבין למה שמציק להם, ומאידך, להציב להם גבולות. צריך להיות כאן תיאום מלא בין המשטרה וכוחות הביטחון ולבין אנשי חינוך ועובדים סוציאליים, בפיקוחו של שופט נוער מומחה, שיידע להנחות מתי יש לפעול במידת הדין ומתי במידת הסבלנות.
בברכה, ש.צ. לוינגר
לגבי מה שהזכרתי (בפיסקה 3) שלעיתים להיטות היתר למצות כיוון חקירה מסויים, מונעת חקירה בכיוון שונה – כדאי לציין לכתבתה של שרה ב"ק, 'הכל בוער: השאלות הקשות שצריך לשאול על ההצתה בכפר דומא' (באתר 'מעריב'), בה היא מדווחת על שלוש שריפות נוספות שאירעו בכפר, שכולן כוונו כלפי משפחת דוואבשה: האם נעשתה חקירה רצינית בכיוון של סכסוך בתוך הכפר שהביא לגל ההצתות?
בברכה, ש.צ. לוינגר
ביקורתה של השופטת דיאנה סלע על התביעה בפרשת גפסו (סעיף ג) – יאיר קראוס, גפסו חוזר לעירייה: הייתי יותר מדי טוב לב', אתר nrg,
ביקורתה של הנציבה הילה גרסטל (סעיף ד) – ברוך קרא, 'מכתב נדיר בחריפותו של נציבת הביקורת…', באתר nana 10.
ביקורתה של השופטת חגית מאק קלמנוביץ, בפרשת סוסיא (סעיף ה) – אורלי הררי, 'פרובוקציה שעלולה היתה לעלות בחיי אדם', באתר ערוץ 7.
ובאשר לאמור בסעיף ו: צחי ברוך, 'הנהגת כוכב השחר: נחצו הקווים האדומים', ערוץ 7, כ"ז בכסלו תשע"ו; הרב אהד קרקובר, 'שעות אפלות של השב"כ', ערוץ 7, ב' בטבת תשע"ו; 'האם מותר לנו לחשות?', ערוץ 7, ג' בטבת תשע"ו.
[כדאי לציין שהמחנך שנעצר, בשבת הראשונה אחר ששוחרר היה עדיין בתנאי מעצר-בית והתקיים מניין בביתו. הוא הקפיד, למרות כל מה שעבר, שהחזן לא ידלג על ה'תפילה לשלום המדינה'. 'ממלכתי' נשאר 'ממלכתי'].
אכן יש להרבות תפילה שה' ישלח אורו ואמיתו לכולנו ויסיר שנאת חינם מעלינו.
בברכה, ש.צ. לוינגר
פינגבק: תגובות לגליונות קודמים – 961 | מוסף "שבת" - לתורה, הגות ספרות ואמנות