עם נולד | שמעון קליין

עיון בפתיחה לספר שמות מגלה שללא פרעה וגזרותיו, אפשר שמשפחת יעקב לא הייתה מתגבשת לעם. תקלה או תכונה ישראלית מובנית?

הפתיחה לספר שמות מחזירה את הקורא כמאתיים שנה אחורה, אל תיאור ירידת משפחת יעקב למצרים. לעומת ההתחלה הצנועה, שבעים נפש, בסיומו של הפרק הראשון עם ישראל הוא כבר עצום ורב. הופעתן של שתי נקודות ציון ברורות אלו כמוה כהזמנה לבוא אל הכתוב שבתווך, ולהבין איך אירע הדבר; כיצד הפכה המשפחה לעם עצום ורב. עיון במבנה הפרק ובתוכנו מעלה תובנות מעניינות בתחום זה.

איור: מנחם הלברשטט

איור: מנחם הלברשטט

רוח נשבה מבחוץ

על פי חכמי המסורה, פרק א' של ספר שמות נחלק לשתי פרשיות. בראשונה מתוארים היורדים למצרים והתרבותם המואצת: "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם" (א, ז). בשנייה נכנס פרעה לתמונה, ופותח במאבק כנגד ההתרבות. בניגוד לשלב הראשון שבו התהליכים הם פנימיים, בשלב השני התהליכים מתרחשים בתגובה להתערבות פרעה ובני עמו.

פער נוסף קיים בין שתי הפרשיות. בראשונה בני ישראל הם משפחה, ועל אף ריבוים הגדול הם אינם מתגבשים לכלל עם. השימוש בביטוי "וישרצו", שאינו הולם התייחסות לבני אדם, מצביע על התרבות לא מבוקרת, אוסף של אנשים שהחיבור ביניהם רופף. גם המילים "ותימלא הארץ אותם" מצביעות על פיזור, והפעם – במרחב המצרי. ובמדרש: "ותמלא הארץ אותם: שנתמלאו בתי טרטיאות ובתי קרקסיאות מהם" (תנחומא שמות ו). בני ישראל מתרבים ומתעצמים, הם רואים עצמם חלק ממצרים ומתרבותה, ולכלל ישות לאומית הם אינם מתגבשים.

רוח לאומית לא נשבה מבפנים, אבל בפרשייה השנייה היא נושבת, במילותיו של פרעה הפונה אל עמו: "הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ" (שם, ח). פרעה צופה בדאגה על ההתרבות, ובפיו אבחנה: "הנה עם בני ישראל". הוא הראשון שמדבר על "עַם", ועם עובדה זו הוא מתמודד: "הָבָה נִּתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ" (שם, י). דאגתו היא מגיס חמישי, שבעת מלחמה יצטרף אל האויב וישתלט על מצרים (השוו: דברים כח, מג; הושע ב, ב). המענה המבוקש הוא דיכוי, והוא מתחיל להפעיל לחץ. בשונה מציפייתו התוצאה היא: "וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ" (א, יב). פרעה נאבק בישות שהוא יצר במו ידיו, אך הדבר משמש נגדו כבומרנג. כגודל העינוי כן גודל הריבוי והפריצה של העם העושה את צעדיו הראשונים.

מדוע כדי להיות לעם היה צורך בגורם זר כפרעה? האין די במורשת האבות או בפעימות החיים של המשפחה כדי ליצור תודעה זו? חוסר זה אינו עובדה שולית, ודומה שהוא מקפל בתוכו את תשתיות הקיום של העם.

בזיקה לאנושות

סיפורו של עם ישראל התחיל בפרשת לך לך. קריאה רוחנית של אלוהים פילחה את עולמו של אברהם והעמידה תשתית חדשה לחייו: "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (בראשית יב, א). אברהם נקרא לעזוב מערכת חיים שלמה שבה היה נתון – ארץ, מולדת (משפחה) ובית אב, לטובת ייעוד בעולם הרוח: להיות לגוי גדול המביא ברכה ל"כל משפחות האדמה". עד כמה גדול הוא שיוכו אל כלל האנושות ניתן ללמוד מצירופו של לוט ומההסכמה לחלוק עמו את הארץ, מיחסו לישמעאל, מן המאבק על סדום ומכריתת הברית עם אבימלך. שיוך זה משתקף גם בשם שמעניק לו אלוהים: "וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ. וְהִפְרֵתִי אֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד וּנְתַתִּיךָ לְגוֹיִם וּמְלָכִים מִמְּךָ יֵצֵאוּ" (בראשית יז, ה–ו). אברהם הוא אבא, וכולם הם בניו – המון גויים, ומלכים העשויים לצאת ממנו.

כעת ניתן לחזור אל הפתיחה של ספר שמות, ולהבין את תנועת החיים שהייתה חסרה שם. חוסר המכוונות ליצור עם אינו תקלה, כי אם תכונה ישראלית מובנית המתכתבת עם דרכו של אבי האומה. לא יצר קיום לחיים לאומיים הניע את אברהם, כי אם ייעוד להביא ברכה לאנושות. ומשום כך גם בניו, למרות שהם מתרבים, אינם מתגבשים לעם. הם מעורים בתרבות מצרים, וההיבדלות ממנה זרה לרוחם. אל המשבצת הזו נכנס פרעה, וכמו מסיר את הלוט מעל פניה של המציאות. "אתם עם", "אינכם חלק מאיתנו", הוא אומר להם, ומייחס להם כוונות השתלטות. דחייה זו מעירה אותם לחשב מסלול מחדש, ולהבין שללא קיום כעם לא יהיה ביטוי לייעודם והם יאבדו מן העולם.

כותב הרב קוק:

אנו, כלומר כנסת ישראל, רוצה לחיות דווקא מפני התכלית המוסרית שיש בהוויה בכללההננו אוהבים את המגמה המוסרית העליונה שבהוויה, כשם שהננו אוהבים את עצמנו, ויותר ממה שהננו אוהבים את עצמנו (אורות ישראל א, ה).

במילים אלו תולה הרב קוק את הרצון של כנסת ישראל לחיות במידת הזיקה שיש לה אל תכלית מוסרית גבוהה. בהתאם לכך הוא מייחס לה אהבה למוסר יותר משהיא אוהבת את עצמה. העדפה זו היא ביטוי מובהק לדרכו של אבי האומה הנקרא אל דגל הייעוד, ורק בעקבותיו הוא מייסד חיים של עם. כמוהו, העם הנתון במצרים משהה את תנועת החיים שלו כעם. לא חולשת חיים מקופלת בשני אלו, כי אם תביעה העומדת בבסיס הקיום לחיים צודקים ומוסריים.

הרב שמעון קליין מלמד במכללות ליפשיץ והרצוג ובישיבה הגבוהה בבית אל

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ' טבת תשע"ו, 1.1.2016

מודעות פרסומת

פורסמה ב-1 בינואר 2016, ב-גיליון שמות תשע"ו -960 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: