עינוי חשודים במשפט העברי | עידו רכניץ

האם מותר למנוע מפגש עם עורך דין לפני חקירה ולהכות חשוד תוך כדי חקירתו? האם הודאתו העצמית של אדם שניתנה תוך כדי לחץ קבילה? מסע בין דעות שונות בהלכה 

בעקבות המעצר הממושך של חשודים בביצוע הרצח בדומא, והטענות על כך שהם עוברים עינויים (או לחץ פיזי) במסגרת חקירתם, יש מקום לבחינת יחס ההלכה לחקירות חשודים באמצעים שונים. חשוב לציין כבר כעת כי לא ניתן להתייחס באופן ספציפי למקרה שלפנינו מבלי להיחשף לפרטיו המלאים שאינם ידועים כעת לכותב שורות אלה. הערה חשובה נוספת היא שכיוון שמדובר בדיני נפשות הרי שההכרעה בעניינים אלה אינה נתונה לכותב מאמר זה, אלא לגדולי ישראל, שהתקבלו בציבור כמי שמכריעים בסוגיות החמורות ביותר.

דיני‭ ‬נפשות‭. ‬מפגינים‭ ‬נגד‭ ‬העינויים‭ ‬של‭ ‬עצורי‭ ‬פרשת‭ ‬כפר‭ ‬דומא צילום‭: ‬תומר‭ ‬נויברג‭, ‬פלאש‭ ‬90

דיני‭ ‬נפשות‭. ‬מפגינים‭ ‬נגד‭ ‬העינויים‭ ‬של‭ ‬עצורי‭ ‬פרשת‭ ‬כפר‭ ‬דומא
צילום‭: ‬תומר‭ ‬נויברג‭, ‬פלאש‭ ‬90

הפללה עצמית 

על פניה, ההצדקה להפעלת לחץ פיזי על חשודים היא כדי לגרום להם להודות בעברות שביצעו בעבר, או כדי לקבל מהם מידע על עברות המתוכננות לצאת לפועל (סיכול). לגבי קבלת מידע לצורך סיכול, ברור שכל זמן שהמידע הוא אמין ומסייע לכוחות הביטחון למנוע פשעים, הרי שניתן להסתמך עליו. אולם נשאלת השאלה מה דינה של הודאה על עברה שבוצעה בעבר – האם מבחינת ההלכה ניתן להסתמך עליה?

בעניין זה ידוע הכלל התלמודי "אין אדם משים עצמו רשע" (יבמות כה, א). דהיינו, אדם שהודה בעברה אינו נענש על סמך הודאתו. הרמב"ם נימק דין זה כך (רמב"ם סנהדרין יח, ו):

גזירת הכתוב היא שאין ממיתין בית דין ולא מלקין את האדם בהודאת פיו אלא על פי שנים עדיםשמא נטרפה דעתו בדבר זה, שמא מן העמלין מרי נפש הוא המחכים למות שתוקעין החרבות בבטנם ומשליכין עצמן מעל הגגות שמא כך זה יבא ויאמר דבר שלא עשה כדי שיהרג וכללו של דבר גזירת מלך היא.

לדברי הרמב"ם הסיבה לכך היא החשש שמא ההודאה איננה אמינה, והיא ניתנה משיקולים זרים (כגון אובדנות). הרמב"ם מסכם בכך שלמרות הנימוק זוהי "גזרת מלך", ולכן לא ניתן להסיק מהנימוק את פרטי הדין אלא יש לקבל את הכלל במלואו. על פי זה אין כל הצדקה לעינויים במסגרת חקירה, כיוון שגם אם החשוד יודה לא ניתן יהיה להסתמך על הודאתו כדי להרשיע אותו.

אלא שכבר הרמב"ם באותה הלכה ציין שבמסגרת משפט המלך ניתן להרשיע אדם על סמך הודאתו:

וזה שהרג יהושע עכן ודוד לגר עמלקי בהודאת פיהם, הוראת שעה היתה או דין מלכות היה.

בדומה לכך כתבו ראשוני ספרד שיש סמכות לקהילה לתקן תקנות בתחום הפלילי ולקבל ראיות שאינן כשרות על פי ההלכה. כך למשל כתב הרשב"א (שו"ת הרשב"א ג, שצג):

שאם העדים נאמנים אצל הברורים [= הממונים], רשאים הן לקנוס קנס ממון או עונש הגוף, הכל לפי מה שיראה להם, וזה מקיים העולם. שאם אתם מעמידין הכל על הדינין הקצובים בתורה, ושלא לענוש אלא כמו שענשה התורה, בחבלות וכיוצא בזה, נמצא העולם חרב, שהיינו צריכים עדים והתראה.

הנימוק של הרשב"א הוא שעמידה על דיני הראיות של התורה בדין הפלילי אינה מאפשרת שמירה על הסדר הציבורי, ולכן ההלכה עצמה מאפשרת מסלול מקביל של ענישה אזרחית.

גישה זו הורחבה על ידי הר"ן (דרשות הר"ן, יא) שהסביר שמשפט התורה נועד לממש צדק אלוהי, ואילו משפט המלך נועד ליצור סדר ציבורי, ואלו דבריו:

ואין ספק כי כל זה ראוי מצד משפט צדק, כי למה יומת איש, אם לא שידע שהכניס עצמו בדבר שיש בו חיוב מיתה ועבר עליו, ולזה יצטרך שיקבל עליו התראה, וכל יתר הדברים השנויים באותה ברייתא, וזהו משפט צדק אמיתי בעצמו הנמסר לדיינים. אבל אם לא יענש העובר כי אם על זה הדרך, יפסד הסידור המדיני לגמרי, שיתרבו שופכי דמים ולא יגורו מן העונש, ולכן צוה השם יתברך לצורך ישובו של עולם במינוי המלך.

במילים אחרות, כדי להעניש אדם ללא כל פקפוק יש צורך בראיות מוחלטות (שני עדים כשרים), במוּדעות מלאה של העבריין (התראה) ועוד. אולם המשמעות של דרישות אלה היא שפושעים רבים לא ייענשו והסדר הציבורי ייפגע. כדי למנוע מצב כזה הוסמכו המלך והקהילות לתקן תקנות שיאפשרו ענישה רחבה יותר.

הגביע והכפייה

לגבי הנושאים שבהם ניתן להסתמך על הפללה עצמית כתב הרצי"ה קוק ("הודאת בעל דין", ההד שנה יג, תרצ"ח, חוברת ח–ט, עמ' כא):

משפט המלך הוא משפט מדיני, מקצוע מיוחד במשפטים אפילו על פי תורת ישראל. המלך רשאי להמית גם על פי סברה, בראותו כי כך הוא צורך השעה. הנה, גם על פקוח נפש אחת מישראל בשבת אין צריכים להקדים לנטול רשות מבית דין, וכל הזריז לחלל שבת במקום פקוח נפש הרי זה משובח, ומכל שכן כשבטחון מדינה והמוני אוכלוסייה תלוי בפקודת השעה העוברת, שאין השליט לפי שעה זקוק לנטילת רשות מן המשפט.

הרצי"ה מזכיר את ביטחון המדינה ואת שלום האוכלוסייה, ומכאן שכאשר מדובר על נושאים הנוגעים לענייני ביטחון, ועל אירועים שאי פענוח שלהם עלול לסכן את חיי הציבור, יש מקום להסתמך על הפללה עצמית במסגרת משפט המלך.

כדי לסיים את העניין חובה להזכיר את דבריו של הראי"ה קוק שקבע שסמכויות מלך ישראל נתונות בידי הציבור כאשר אין מלך (שו"ת משפט כהן, קמד). קביעה זו התקבלה על ידי פוסקים רבים מאוד, ובכלל זה הרב עובדיה יוסף והרב אליעזר וולדינברג. לפיכך, רשאית מדינת ישראל על פי ההלכה להרשיע פושעים על סמך הודאתם, ובלבד שהיא אמינה.

עינוי במסגרת חקירה

ישנם כמה מקורות תלמודיים ביחס לעינוי במסגרת חקירה. הידוע יותר הוא הסיפור על מר זוטרא (בבא מציעא כד, א, בתרגום לעברית):

ממר זוטרא חסידא נגנבה כוס כסף [יש המפרשים שהכוס נגנבה מאדם אחר] כאשר היה באכסניה. ראה תלמיד אחד שניגב ידיו בבגדו של חברו. אמר מר זוטרא: זהו אדם שלא אכפת לו ממונו של חברו. כפת אותו עד שהודה בגנבה.

בעקבות המעשה נחלקו הפוסקים. הרא"ש (בבא מציעא ב, ה) הסביר שהכו את החשוד בשוטים עד שהודה ואילו בספר אור זרוע (חלק ג, בבא בתרא, רכז) כתב: "אין לפרש כפתיה ממש אלא כפתיה במילי שתפסו בדברים עד שלא היה בו כח לכפור". אולם גם לשיטה המתירה הפעלת לחץ ואפילו עינויים במסגרת חקירה יש לעשות זאת רק כלפי מי שיש רגליים לדבר ("דברים הניכרים") שהוא מעורב בעניין, כפי שכתב בספר חפץ חיים (הלכות לשון הרע, כלל ז, סעיף יג):

לפעמים ניתן רשות לבית דין מפני צורך שעה, כגון שאחד בא לצעוק לפניהם על דבר גנבה שנגנב ממנו, והוא משער בודאי בדברים הניכרים ממש שפלוני גנב ממנו החפץ, וגם הבית דין רואין את הדברים הניכרים, או שעדים העידו בפניהם על הדברים הניכרים, ניתן להם רשות להכותו כדי שיודה. אבל ליחיד, או אפילו לבית דין רק שלא נתברר להם הדברים הניכרים כי אם על ידי התובע, לא ניתן רשות הזה.

רוצה לומר – יש לקיים הליך שיפוטי מקדים כדי להתיר הפעלת לחץ פיזי על הנחקר, וזאת כדי למנוע מצב שבו יטפלו האשמות על אדם חף מפשע ויפעילו עליו לחץ פיזי שהוא בעצמו סוג של עונש.

כל זאת בנוגע לאדם שגנב ועומד לפני הליך אזרחי בבית דין של תורה. אולם כאשר מדובר על הליך פלילי במסגרת משפט המלך ותקנות הקהל מסתבר שניתן לקבוע בחוק היתר להפעלת לחץ פיזי על נחקרים באישור בית משפט, וזאת כאשר יש "רגליים לדבר" שהם מעורבים בפשע חמור.

אמצעי נוסף שההלכה מאפשרת הוא מניעת מפגש עם עורך דין לפני החקירה, כפי שכתב הריב"ש (שו"ת הריב"ש, רלה):

אמנם עתה שנהגו לקבל הודאת פי העובר, אם ראו בית הדין לקבל הודאת פיו קודם שימנה טוען שיטעון בשבילו, כדי שלא ילמדהו טענות של שקר, ושיצא הדין לאמתו, הרשות בידם.

אמינות הודאה תחת לחץ

גם אם מותר להפעיל לחץ פיזי על חשוד בנסיבות מסוימות, יש לשקול היטב מה משקלה של הודאה שניתנה תחת לחץ פיזי. עיון במקורות התלמודיים מעלה שאמנם במקרה של מר זוטרא מסתבר שהחשוד החזיר את הכוס בעקבות החקירה, ובכך הושגה המטרה ולא היה צורך להסתמך על הודאתו. אולם במקורות האחרים, שם מדובר בין השאר על חשד לזיוף שטר, לא היה ניתן להכריע מבלי להסתמך על הודאתו של החשוד למרות שזו ניתנה תחת לחץ.

בהקשר זה יש להזכיר את דברי הריב"ש שעסק בתוקפה של הפללה עצמית (שלא ניתנה תחת לחץ), ודרש שמלבד ההודאה של החשוד יהיו גם ראיות נוספות כדי להרשיע אותו (שו"ת הריב"ש, רלד): "לזה נהגו לקבל הודאת פי העובר אף בדיני נפשות, למען יתברר הדבר גם מתוך דבריו, עם קצת אמתלאות, אם אין עדות ברורה". דבריו אלה מזכירים את הדרישה הקיימת בחוק הישראלי ל"דבר מה נוסף" מעבר להודאת החשוד.

דרישה זו מתעצמת מאוד כאשר מדובר בהודאה שניתנה תחת לחץ, והיא מחייבת את בית המשפט שידון בעניין לנקוט עמדה ביקורתית מאוד בבואו להסתמך על הודאות שניתנו תחת לחץ.

כאמור לעיל, ההלכה מתירה לציבור לתקן תקנות מרחיבות בנוגע לדין הפלילי. אולם גם על דין המלך חלות מגבלות, ובכלל זה עקרון השוויון שמתנה את תוקפו ההלכתי של החוק בכך שהוא חל באופן שוויוני, כפי שכתב הרמב"ם (רמב"ם גזלה ואבדה ה, יד): "כל דין שיחקוק אותו המלך לכל ולא יהיה לאדם אחד בפני עצמו אינו גזל, וכל שיקח מאיש זה בלבד שלא כדת הידועה לכל אלא חמס את זה הרי זה גזל".

בנוסף, לאחר חקיקת חוק יש לפעול על פיו גם אם הוא מגביל את החוקרים יותר מאשר ההלכה. עקרון שלטון החוק הוא עקרון יהודי בסיסי המחייב את הרשויות לפעול אך ורק במסגרת החוק ולא להתיר לעצמם לפעול מעבר לו.

לפיכך, ההיתרים שהוזכרו לעיל אינם מתירים לפעול בניגוד לחוק ולהפעיל על חשוד לחץ פיזי שהחוק אינו מתיר. במילים אחרות, ייתכן שעל פי ההלכה ניתן להפעיל לחץ פיזי על חשודים, בזמן שעל פי עקרונות המשטר הדמוקרטי במדינת ישראל הדבר אסור. זאת גם אם באופן אירוני החשודים עצמם פועלים להקמת מדינת הלכה ומתנגדים למשטר הדמוקרטי הקיים.

*

כפי שנכתב בפתיחה, מדובר כאן על דיני נפשות והדבר מחייב שיקול דעת מעמיק. מעבר לכך, דומני שהשיח הציבורי שמתמקד בשאלות אידיאולוגיות (כגון שאלת הנאמנות למדינה) מקשה על קבלת החלטה שקולה במקרים שלפנינו. גם השיח המחנאי, בין מחנה תומכי השב"כ לבין מחנה תומכי העצורים, אינו מועיל – שהרי מי שרוצה להגיע לחקר האמת ומי שרוצה שלא לפגוע בחפים מפשע חייב לנהוג במשנה זהירות ובביקורתיות כדי למנוע הודאות שווא וכפי שחתם הרשב"א באחת מתשובותיו (שו"ת הרשב"א ג, שצג):

ומכל מקום, הברורים [= הממונים] צריכין להתיישב בדברים, ולעשות מעשיהן אחר המלכה [=התייעצות], ולהיות כוונתם בכל עת לשמים.

הרב עידו רכניץ הוא חוקר במכון משפטי ארץ בעפרה ודיין בבית הדין "ארץ חמדה – גזית"

מאמר זה מבוסס על מאמריהם של הרב ד"ר איתמר ורהפטיג, תחומין כ; ד"ר מיכאל ויגודה, "הודיית נאשם", אתר "דעת"; 
הרב עו"ד ירון אונגר, תחומין כד

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ' טבת תשע"ו, 1.1.2016

פורסם ב-1 בינואר 2016,ב-גיליון שמות תשע"ו -960. סמן בסימניה את קישור ישיר. 4 תגובות.

  1. בס"ד כ"ז בטבת ע"ו

    לר' יצחק ב"ר מרדכי (שבאור זוע, בבא בתרא סי' רכז) שהזכיר הרב רכניץ נר"ו, שכפיה היא לתפסו בדברים עד שלא יוכל לעפור – יש להוסיף את המאירי (ב"ב קסז,א) הסובר שהותר רק לכפות לעמוד ולאיים במלקות, אך לא להלקות ממש. אף ה'יש מפרשים' השני (המובא בשיטה מקובצת, ב"מ כד,א) מפרש שאין מלקים אותו אלא מנדים אותו אם לא יאמר את האמת, וייתכן שלדעתו ההרתעה היא מפחד עונשי שמים הכרוכים בנידוי.

    אף לשיטת הרא"ש (ב"מ ב,ה) שמר זוטרא כפה את החשוד בשוטים, ביאר החפץ חיים (הל' לשון הרע ז,י), שהואיל וברור היה שהגנב הוא מבני הבית בצירוף זלזולוו של החשוד בממון חברו – נוצרו כאן 'דברים הניכרים ממש'.

    כדאי לציין ש'דברים הניכרים ממש' יוצר בירור ודאי באשמת החוטא (לעניין קבלת לה"ר), ורק כדי להוציא ממון ולהעניש צריך עדות (אם לא בהוראת שעה'). לפי זה יש מקום לומר שהודאת החשוד לא באה להוסיף ראיה לאשמתו, אלא להמריצו לתשובה ולהחזרת הגניבה.

    מדרי תשובת הרא"ש (כלל סח,כג), נראה שחריצת הדין במקרה של טענה בלתי סבירה של קרובי הנתבעים באה מכח 'אומדנא דמוכח', ורק כשהנתבעים נמצאים כופים ורודים אותם עד שיאמרו את האמת כדי 'לון את הדין לאמיתו'. אולי כוונתו שהצורך לשמוע את האמת מפי בעל הדין רק מצטרפת לבירור העיקרי שנעשה ע"י ה'אומדנא דמוכח'.

    אמנם בדברי ה'גנת ורדים' (המצוטט בפס"ד ביה"ד הרבני בחיפה, שיובא להלן בכ"ה) נראה שיש כאן צירוף של ה'רגלים לדבר' עם החזקה שגם ע"י ייסורים 'אין אדם משים עצמו זייפן' ואינו מודה הדבר חמור שלא עשהו.

    הרמב"ם מתייחס למקרים של חשד זיוף שהוזכרו בב"ב קסז,א שמחמתם כפתו אביי ורבא את החשודים עד שהודו, אך אינו מזכיר כלל כפיתה כדי להודות. וכך הוא אומר (הל' מלוהה כז,יב): 'ומתקון השטרות, להתבונן בשטר בווין ובזיינין שבהם,יהיו ין בין התיבות שמא זייף והוסיף וולא יהיו מרוחקים שמא מחק אות אחת… והניח רגלה האחת מקום ואו…' נראה לענ"ד שסובר שבמקרה כזה חוששים עד שתתברר כרותו של השטר, ואולי מפרש 'כפתיה' בדרישה וחקירה..

    אף מדברי הרמ"ה (יד רמ"ה, ב"ב פרק ח,סז) משמע שכל שיש חשש לזיוף 'לא מגבינן ביה עד דבדיק לה למילתא שפיר'. משמע לכאורה שכל עוד שלא נבדק היטב מה שקרה – אין לגבות בשטר. את הכפיה הוא מסביר כמשמעה, ומסביר שלפעמים יש בורך לכפות ולהכות את בעל השטר 'כדי שיצא הדין לאמיתו וכדי שלא יהיו בני אדם רגילין לעשות כן'.

    לעומת זאת דעת הריטב"א (ב"ב קסז,א), שלוא ההודאה לא היה השטר נפסל. אמנם לא מבואר בדבריו אם ה'כפתיה' הוא כמשמעו, או רק בדברים כדעת האו"ז וסייעתו.

    כל זה הבאתי רק כדי להציע שיטות הראשונים. למעשה כמובן הדברים צריכים להיות מוכרעים ע"י פוסקים מובהקים, וכפי שכתב הרב רכניץ.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    • פיסקה 1,שורה 1:
      … (שבאור זרוע…

      פיסקה 4, שורה1:
      מדברי תשובת הרא"ש…

      שם, שורה 3:
      … כדי לדון את הדין…

      פיסקה 5, שורה 2:
      … ואינו מודה בדבר חמור

      פיסקה 6, שורה .3:
      … להתבונן בשטר בווין וזיינין שבהם, שלא יהיו בין התיבות…

      שם, שורה 5:
      …עד שתתברר כשרותו…

    • 'כפתיה' בפוליגרף?

      על יישומו של 'כפתיה' ב בפסיקת בית דין רבני לחייב לערוך בדיקת פוליגרף לבעל/ת דין שיש לחשדות כלפיו 'רגליים לדבר ' – בכתבה 'בדיקת פוליגרף כאשר יש רגליים לדבר – בית הדין חיפה', באתר 'לשכת הטוענים הרבניים בישראל'

    • תיקונים נוספים

      פיסקה 7, שורה 3:
      …שלפעמים יש צורך…

      פיסקה 8, שורה 1:
      …שללא ההודאה…

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: