חי את הרוח בתוך המעשה | אריאל הורוביץ

לאחר שני ספרים מכתבי שד"ל, ההדיר יונתן בשיא את ביאוריו לתורה. בשיחה עמו הוא מספר 
על הרלוונטיות של הפרשן מהמאה ה–19, על לימוד התורה שלו בשעות הקטנות של הלילה וגם על התחושות עשר שנים אחרי ההתנתקות

בעשר השנים האחרונות מחלק יונתן בשיא את זמנו לשניים: הוא קם מוקדם בבוקר, יוצא לעמל יומו – שלל עיסוקים הקשורים לעולם החקלאות והיזמות העסקית – ובערב הוא חוזר לביתו בקיבוץ מעלה גלבוע, ועמל על כתביו של שמואל דוד לוצאטו, הוגה הדעות היהודי–איטלקי בן המאה התשע–עשרה. לאחר שפרסם שני ספרים מכתבי שד"ל ("על החמלה ועל ההשגחה" ו"הוויכוח"), מפרסם בשיא מהדורה חדשה של פירוש שד"ל על התורה, פרויקט שעבד עליו בשלוש השנים האחרונות (הוצאת כרמל).

בשיא משלב באופן מעורר השתאות בין שלל עיסוקים ציבוריים לבין לימוד תורה. בשיחה איתו הוא מספר על הקשר שלו עם תורתו של שד"ל, על הרלוונטיות של שד"ל לחברה הישראלית, על יהדות איטליה וגם על ההתנתקות, עשר שנים לאחר ששימש ראש מנהלת סל"ע ועמד בעין הסערה באחד המהלכים הדרמטיים בתולדות מדינת ישראל.

צילום: אבישג שאר ישוב

צילום: אבישג שאר ישוב

בין הפשט לרלוונטיות

העבודה על פירוש שד"ל לתורה התחילה במקרה. יום אחד מצא בשיא בביתו ספר ישן, ובו צרור כתבי יד צפופים שהתבררו לו ככתבי היד של יצחק ויעקב פארדו, שני אחים שהיו תלמידיו של שד"ל בבית המדרש לרבנים בפאדובה. יצחק פארדו הוא סבא של סבתו של בשיא. בשיא גילה שכתב היד של האחים פארדו שונה בכמה מקומות מן הגרסה המודפסת והמוכרת של פירוש שד"ל לתורה, שראה אור לראשונה אחרי מותו, והחליט לעבוד על מהדורה חדשה לפירוש שד"ל שבה ישלב את הגרסאות השונות של הפירושים.

"אני נמשך לשד"ל בגלל התפיסה המוסרית שלו", אומר בשיא. "זה מה שהביא אותי אליו; לא העיסוק שלו בחכמת ישראל. בספר הראשון שלו שהוצאתי לאור, שד"ל מעמיד שני יסודות בתשתית התורה: החמלה וההשגחה. כלומר, אדם יהודי צריך להאמין בהשגחה של הקב"ה עליו, וכן צריך לדעת שכל מצוות התורה נועדו לגרום לכך שיחוש חמלה. לא תמיד קל להסביר את זה. ברור שפסוק כמו 'וגר לא תלחץ' משתלב יפה עם התפיסה הזו, אבל צריך גם להסביר מצוות כמו מחיית עמלק.

"אגב, החמלה של שד"ל הייתה מופנית לא רק כלפי בני אדם, אלא גם כלפי בעלי חיים. הוא כותב באריכות על כך שאסור להתעלל בבעלי חיים וצריך לכבד אותם, ובכך הקדים מאוד את זמנו. יש לו גישה של חמלה והבנה, כחלק מתפיסה מאוד מודרנית".

וכפי שציינת, הוא עסק גם בחכמת ישראל.

"כן. כבר במאה ה–19 מתעמת שד"ל עם התפיסה שלפיה הזוהר נכתב על ידי רבי שמעון בר יוחאי, וטוען שמקורו במאה ה–13. אבל זוהי דוגמה קטנה. בעיניי העיסוק בזוהר הוא חלק מהתמודדות רחבה יותר, שמאפיינת את כל הגותו של שד"ל: ההתמודדות של יהודי מאמין בעולם מודרני, המוקף בהשכלה, במדע ובמחקר. בפירוש לתורה, למשל, שד"ל מתמודד עם המתח הבלתי נסבל בין הרצון שלו להגיע לפשט שיעמוד בקשר עם המחקר ההיסטורי שהתפתח במאה ה–19 לבין האמונה שלו בתורה מן השמים. האמונה בתורה מן השמים הייתה מאוד חשובה לו. יש בידינו מכתבים שכתב לחכמים אחרים בני התקופה, ובהם הוא תוקף אותם משום שחשד שלא האמינו בנצחיות התורה.

"המתח הזה ניכר בהרבה מאוד מקומות בכתביו. שד"ל מעלה שאלות כמו באיזה כתב נכתבה התורה – בכתב אשורי או בכתב אחר? ואיך אפשר להסביר לפי זה את המדרש על ר' עקיבא, שהיה דורש תילי תילים של הלכות מכל קוץ וקוץ? דוגמה נוספת: רש"י מסביר את הפסוק 'זה יתנו כל העובר על הפקודים' בכך שיש מטבע, שעל ערכו הוסיפו שישית. אך במאה ה–19 ידעו שבתקופת התורה לא היו מטבעות. איך מסבירים את זה? איך מסבירים את קריעת ים סוף, כשבשנת 1860 חוקרים מגיעים לתעלת סואץ וחופרים אותה, ועיני אירופה כולה ממוקדות במקום שבו בני ישראל חצו את הים? זה מה שמעסיק את שד"ל. הנאמנות המוחלטת שלו לעקרון התורה מן השמים גורמת לו לא פעם לווירטואוזיות פרשניות מאוד לא פשוטות".

שד"ל מגלה את הספקות שלו גם בפירוש עצמו?

"לא כל כך. לפני הכול, שד"ל הוא מחנך. יש לו תלמידים בבית המדרש לרבנים, והוא לא יכול להרשות לעצמו להתלבט מולם. אבל אין זה אומר שהוא לא היה אדם אמיתי. הוא לא התבייש לומר שחזר בו או להודות בטעות. במקומות רבים הוא כותב: 'בשנה זו וזו חשבתי כך, ואחר כך שיניתי את דעתי'. המילה 'ספקות' לא מתאימה בהקשר שלו: הוא רואה את עצמו כמי שתפקידו למצוא את ההסבר הנכון לכל התופעות שמתגלות במאה ה–19, ולהתאים אותן למה שכתוב בתורה".

מה אם כן הרלוונטיות שלו היום? לכאורה אלו התמודדויות של לפני מאתיים שנה.

"אני חושב שאי אפשר לקרוא את התורה ולעיין בפרשניה מבלי להידרש לשד"ל. שד"ל מציג את הדברים ומפשט אותם באופן שמאפשר לאדם אינטליגנטי להבין אותם בצורה הנכונה. נכון שהתורה היא נצחית, אבל בכל דור יש אנשים חדשים שצריכים ללמוד אותה, וזה לא קל. לימוד תורה בלי שד"ל הוא לימוד שחסר בו משהו.

"נחמה ליבוביץ ציטטה אותו הרבה, ויש אומרים שהיא זו שהציבה אותו על המפה. לדעתי גם היא חשבה כך – אם אתה רוצה להישאר רלוונטי בלימוד התורה, ואם אתה רוצה ללמוד בהקשר הארכיאולוגי, הפיזיקלי, ההיסטורי, אתה לא יכול בלי שד"ל".

בשיא מודע לכך שאת הגישה המורכבת של שד"ל, שביקש לאחוז גם במדע וברציונליות וגם בעקרון התורה מן השמים, קשה מאוד להנחיל. "יש משהו שקל להנחיל אותו?", הוא שואל. "אנחנו חיים בעולם מורכב. מי שמבין את העולם בצורה של 'אנחנו והם' פתר את כל הבעיות. 'אנחנו מולם' – זה הכי קל. אספר לך משהו מעניין: חלק גדול מפרשני התורה במאה השש–עשרה ובמאה השבע–עשרה היו כמרים נוצרים, שלמדו עברית כדי שיוכלו ללמוד את הברית הישנה בשפת המקור. שד"ל מצטט אותם ומתווכח איתם, וכך הוא – וכל מי שלומד אותו – גם לומד את הדעה האחרת, וגם מפתח דרך התמודדות איתה. שד"ל היה מומחה גדול בארמית, בסורית עתיקה, בשומרונית, ביוונית עתיקה. הצורך להשוות בין השפות האלו וכך להבין מילים הוא חלק מהעניין; זה מעמיק את ההבנה של התורה – כל עוד אתה שומר על המסגרת".

הקשר האיטלקי

בשיא, בן 67, נולד בקיבוץ הדתי שדה אליהו, שם התגורר עד 2007. הוא היה מנהל המפעלים של קיבוצי עמק בית שאן, וכיהן כמנכ"ל משרד החקלאות תחת השר יעקב צור. הוא ממשיך כיום לעסוק בחקלאות, בין היתר כיו"ר יקבי רמת הגולן, ובעשייה ציבורית כדירקטור בחברות ובגופים שונים, בהם גם "תגלית". את העבודה על כתבי שד"ל הוא מתחיל כאמור בערב ומסיים בשעות הקטנות של הלילה, ולדבריו הוא מפריד הפרדה מוחלטת בין לימוד התורה לבין העבודה והעשייה.

"אני מאמין שהמוח של כל אחד מאיתנו בנוי בצורה של תיקיות", הוא אומר. "כשילד נפגש עם אביו הוא לא חושב על בית הספר, וכשאדם הולך להתפלל הוא לא חושב על האוטו שלו. יש הפרדה. היכולת הנכונה היא לשלב בין הדברים בלי שאחד מפריע לשני. לא תתפוס אותי מדבר על שד"ל בזמן העבודה. זה לא שייך. הראש שלי נמצא בדברים אחרים. כשאני נמצא ביקבי רמת הגולן אני עוסק ביין ובשיווק שלו, וכשאני נוסע משם ל'מיטרוניקס', שזו חברה שמייצרת רובוטים שנוסעים על קרקעית הברכה ומנקים אותה, אני לא חושב על יין. אין השקה בין התחומים. עם זאת, הלימוד הוא חלק ממני. אני לא יכול לעסוק רק בחיי המעשה בלי שיהיה לי עולם רוחני. זו הנשמה היתרה שבגללה אני חי".

אתה בן למשפחה של יוצאי יהדות איטליה. איך אתה רואה את הקהילה היהודית באיטליה היום, ואת הקשר שלה לישראל?

"יהדות איטליה תמיד הייתה קטנה. יש היום 30 אלף יהודים באיטליה, והם מפוזרים בקהילות קטנות, וכן ברומא ובמילאנו. לישראל הגיעו מעטים מהם, וצריך לנסות בשיניים לשמר את הקשר. המשפחה שלי למשל גרה בוונציה. אבא שלי עלה לארץ, ואילו אחיו ואחותו נשארו שם והקימו משפחות. לא מזמן ביקרתי אצל דודי, שוחחתי איתו ועם אשתו וילדיו. הייתי מאוד רוצה שהילדים שלי יהיו קשורים אליהם, אבל ילדיי כבר לא יודעים איטלקית, ומטבע הדברים יש התרחקות. אני מנסה לתרום את חלקי לקשר הזה, בין היתר באמצעות שד"ל".

קיים אצלם מתח בין הרצון לשמר את הקהילה יהודית באיטליה ובין הציפייה לעלות ארצה?

"אני לא רואה את יהודי איטליה שנשארו שם כ'נפולת של נמושות'. אני חושב שזה לגיטימי שהם יחיו את חייהם שם, אף שאני חושב שזו שגיאה. זה נכון שהצעירים היהודים באיטליה שמתחזקים ביהדותם עולים מיד לארץ. אולי גם הם מבינים שהעתיד של העם היהודי הוא כאן. הנה, רק לפני זמן מה אמר הרב הראשי של איטליה באחת מדרשותיו שאין עתיד ליהודי איטליה בגלות, ושיהדות איטליה שתשרוד היא זו שתעלה לארץ. אבל בן דודי, שהוא מהנדס וגר ברומא, עושה כעת הסבת מקצוע ולומד להיות רב, והוא חושב אחרת. לי אין ספק שיהודים צריכים לעלות לארץ. אנו נמצאים בתהליך של גאולה שאי אפשר להתעלם ממנו, אך עם זאת גאולה לכלל איננה דווקא גאולה לפרט".

כותל של כעס

בשנת 2005 פנה ראש הממשלה דאז אריאל שרון לבשיא וביקש ממנו לעמוד בראש מנהלת סל"ע, שנועדה להסדיר את הליכי הפינוי והפיצוי של תושבי גוש קטיף וצפון השומרון. בשיא, בן הציונות הדתית, מצא את עצמו עד מהרה בעמדה מורכבת מבחינה אישית וציבורית. כיום, עשר שנים לאחר מכן, הוא שלם עם המהלך שמדינת ישראל ביצעה.

"מדינת ישראל עשתה את מה שהיא הייתה צריכה לעשות", אומר בשיא. "אני חושב שההוכחה הטובה ביותר לכך היא המאמר שכתב אורי אליצור כמה חודשים לפני מותו: בעיניו, הפתרון הרצוי הוא מדינה דו לאומית. הוא הסביר את המתמטיקה שלו, ולא שם לב שבכך הוא נתן לגיטימציה ענקית לכך שלא היינו צריכים להיות ברצועת עזה, כי הסיכוי היחיד אולי למדינה אחת הוא כשרצועת עזה בחוץ. מי שחשב שמציאות של 8,000 יהודים שחיים בקרב 1.4 מיליון פלסטינים בשטח כזה תוכל להתמיד לאורך זמן חי באשליה. תתפלא, אבל חלק גדול מהאנשים שגרו שם חושבים כך גם כן, ואף אמרו לי את זה".

יש דברים שהיית עושה אחרת, בדיעבד?

"אני לא חושב. הפתגם אומר 'אין לוויות שמחות', וזה נכון גם כאן. אין פינויים שמחים. זה היה תהליך עקירה כואב, טראומתי, דואב, לאנשים שזה היה ביתם במשך שניים ושלושה דורות. אי אפשר לעשות דבר כזה בצורה נחמדה. אבל גם אי אפשר להתעלם מכך שהיה קשר ישיר בין הטראומה ובין השקפת העולם של האנשים. קח למשל יישובים כמו גנים וכדים. מישהו זוכר היום את היישובים האלה, שגרו בהם מאות תושבים? הם לא ראו בהתיישבות שם עניין פוליטי–אידיאולוגי, והיום הם גרים בעפולה ובבלפוריה ובכפר יחזקאל, ובנו את חייהם מחדש. ביישובים אחרים, לעומת זאת, היה הרבה יותר קשה. שוב, קשה לעשות את זה בצורה שלא תיתפס אכזרית בעיני אלה שמפנים אותם, ויחד עם זאת אני יכול להגיד לך שמזל שהבעיה הזו מאחורינו. אוי לנו אם היום היו יישובים יהודיים בחבל עזה".

אתה שואל את עצמך לפעמים: למה הייתי צריך את זה?

"לא. אני גאה במה שעשיתי. חשבתי אז שכשאדם רוצה לעבד את האבל שלו, הוא צריך כותל להטיח בו את הראש ולזרוק עליו אבן. ידעתי שאני הכותל שמטיחים בו את הכעס והרוגז. חשתי שליח לעם ישראל ואני חש כך גם היום".

אתה חושש לפעמים שיהיו אנשים שלא ירצו לקרוא את הספרים שאתה מוציא בגלל התפקיד שמילאת?

"מי שיחשוב כך, זה לגיטימי. אני לא יודע למה שד"ל אשם בזה, אבל זה לגיטימי. אני חושב שעשר שנים אחרי אפשר להתייחס לשד"ל בתור שד"ל, במקום להתייחס למי שערך אותו".

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ' טבת תשע"ו, 1.1.2016

מודעות פרסומת

פורסם ב-1 בינואר 2016,ב-גיליון שמות תשע"ו -960. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. הדברים על שד"ל מעניינים ויפה שיונתן בשיא לקח על עצמו לעסוק בפרשן מעניין אך לא כל כך מוכר והוא עוסק בהיכרות של שד"ל לציבור ועל כך יישר כוחו

    אך למרות התשבחות סוף הראיון העיב על שאר הדברים ותמהני על דבריו של יונן בשיא בקשר לעקירה הנוראה מגוש קטיף שבה הייתה לו סוג של שותפות

    רבים מתמכיה ומאלו שעסקו במלאכה המפקוקפקת באותם ימים מרים ונמהרים הבינו עד כמה הם טעו ועד כמה העקירה מגוש קטיף יבנה ויכונן גרמה להקמתה בפועל של מדינת חמאסטן שאין צורך להכביר במילים על תוצאותיה אך בשיא עודנו מאמין שזה היה צעד נבון? אתמהה

    וחוץ מזה שמה הוא בא לומר לנו שהוא משווה בין תושבי גנים וכדים יבנו ויכוננו "הלא אידיאולוגים" לבין שאר המתיישבים בהקשר של הטראומה שבעקירה? שהעקירה עצמה לא הייתה קשה כמו עצם עקירת האידיאל שבהתיישבות? וכי מה בכך? עצב רב על מפעל חיים ואמונה בו הוא הוא לא מספק בשביל להבין את הטראומה ותחושת האובדן? ההיפך! זה מקשה פי כמה וכמה מאשר מעבר דירה בעלמא כך שמה שבשיא מנסה לומר אולי בשביל להשקיט את עצמו הוא ראיה לסתור של עצם הטיעון

    בקיצור מאכזב מאוד היה לקרוא את הדברים שנתנו תחושת ניכור לאחר קרית מפעלו המבורך של בשיא בההדרת פירושו של שד"ל לתנ"ך

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: