הנוירוטי, הפסיכוטי והמיתולוגי | שלום רוזנברג

המהפכים שעברו על היהודים במהלך ההיסטוריה לא העלימו את האנטישמיות אלא רק שינו את פניה. על שלושה גלגולי שנאה

אחת הפנינות של ההומור הפסיכולוגי מלמדת אותנו שהנוירוטי בונה מגדלים באוויר, הפסיכוטי גר בהם, והפסיכולוג והפסיכיאטר מקבלים את שכר הדירה. בדיחה זאת מתארת לדעתי באופן לא–רע שלושה מסוגי האנטישמיות הקיימים בעולם. נתחיל מהאנטישמיות הנוירוטית: לפנינו מקרה פרטי של תופעה אוניברסלית, הנטייה הכמעט "טבעית" להפוך את הזר–האחר למעין מסך שעליו משליך האדם את הפחדים, הקנאות והטראומות שלו. על אחת כמה וכמה כאשר אותו "זר" מצליח במעשיו.

איור‭: ‬גונן‭ ‬מעתוק

איור‭: ‬גונן‭ ‬מעתוק

שנאה כנשק פוליטי

כך, למשל, מתייחסים הפלשתים ליצחק (בראשית כו, יג–יז): "וַיְקַנְאוּ אֹתוֹ פְּלִשְׁתִּים… וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל יִצְחָק לֵךְ מֵעִמָּנוּ כִּי עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ מְאֹד". כך גם מתייחסים הגיסים ליעקב (שם ל, מג): "וַיִּשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי בְנֵי לָבָן לֵאמֹר לָקַח יַעֲקֹב אֵת כָּל אֲשֶׁר לְאָבִינוּ", וכך גם חותנו: "וַיַּרְא יַעֲקֹב אֶת פְּנֵי לָבָן וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ עִמּוֹ כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם" (שם לא, ב). אנו, היהודים, היינו לאורך שנות הגלות ה"אחר" בה"א הידיעה. עם ראשית הציונות ניתן היה לצפות שמצב זה ישתנה, אך האנטישמיות לא נעלמה. עדיין נותרו בעינם הסוגים האחרים שלה.

בפרשת שמות מתחולל המפנה: "הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ… וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שׂנְאֵינוּ" (שמות א, ט–י). השנאה מגיעה לשיאה במגילת אסתר והופכת לאנטישמיות במובן המודרני, כבדברי המן הרשע: "יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים… וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל עָם וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים וְלַמֶּלֶךְ אֵין שׁוֶֹה לְהַנִּיחָם" (אסתר ג, ח–ט). הקיום היהודי המוזר, קיום שמעבר לגיאוגרפיה ולהיסטוריה, נתפס כשטני ומסוכן. זוהי האנטישמיות מהסוג השני – האנטישמיות הפסיכוטית.

בעולם המודרני התפתחה מוטציה של האנטישמיות הפסיכוטית, המשתמשת בשנאת היהודים כבנשק פוליטי. היא התפתחה ברוסיה הצארית, כאמצעי להפנות את זעם ההמונים מהאשמים האמיתיים לכיוון היהודים. אנטישמיות זו שרדה את המהפכות, וחזרה לחיים בנוסח קומוניסטי; אז הפכה לנשק במלחמות הפוליטיות כדי לקנות את אהדת הערבים לעולם הקומוניסטי. תעמולה אנטי–ישראלית זאת הרעילה את המזרח התיכון. הקומוניזם מת, אך כמו הערפדים הוא ממשיך עם מזימותיו עד עצם היום הזה, בתנועות שמאל שונות. ואנו ממשיכים לסבול מהאנטישמיות שצמחה מזרעים רעילים אלו.

ייצוג של הרוע

הנאציזם מייצג אנטישמיות מסוג אחר. הוא חיבר את כל השנאות, אך הוסיף להן ממד מיתולוגי. היהדות הפכה לאויב המטפיסי של גרמניה. או בעצם, גרמניה הפכה לאויב הפילוסופי של ישראל. האנטישמיות הנאצית ציירה את דמותו של היהודי כמייצג את הרוע. אך מתחת לפני השטח, בתת–ההכרה הקולקטיבי של הנאציזם, התרחש תהליך הפוך: האנטישמיות הפכה למאבק נגד אלה שבעיניהם דווקא ייצגו את המוסר. פותחו כאן שורשים קודמים. העם היהודי אשם בגלל שהוא הוליד את הנצרות, ומתוך כך את כפיית המוסר על אירופה. לפיכך רצה הנאציזם להשמיד לא רק את היהודים אלא גם את ספריהם. הוא ראה בתורתם ניגוד מוחלט לכל מה שהוא לימד. ולמרבה האירוניה – כאן צדקו הנאצים.

גם כאן נשארו ערפדים. תנועות נאציות עוד פרות ורבות. אך גרוע מכך, התפתחה תופעה איומה שאליה לא פיללנו. האנטי–ישראליות שכבשה את העולם היא תוצאה של רגשות האשמה של אירופה שלא עשתה מספיק כדי להציל את יהודיה. רק דבר אחד יכול להרגיע כאבי מצפון אלה, והוא לטעון שמדינת ישראל הינה מדינה אלימה, רוצחת, שבעצמה פוגעת ב"אחר". מכאן הצורך הנפשי לעזור לעמותות המנסות להוכיח זאת בעזרת עדויות ישראליות. זאת גם הסיבה לכך שאנו חייבים להיות מודעים לכך ולפעול נגד האנטישמיות והאנטי–ישראליות, ואפילו בארצנו, בין יהודים. כי בגלל כוחה של ההסכמה הכללית בארצות רבות, הבאה לידי ביטוי ביצירותיהם של סופרים, אמנים, עיתונאים ואנשי תרבות למיניהם, גם הדימוי העצמי שלנו – הקרבנות – נפגע.

הפרוטוקולים עדיין קיימים

מבקש אני לסיים בהתייחסות לאחת היצירות האנטישמיות המשפיעות ביותר. מה מיוחד ב"פרוטוקולים של זקני ציון", הלוא העלילות נגד היהודים מקובלות היו מדורי דורות? רבים האשימו את העשירים היהודים כמקור כל נגע, ומנגד השמרנים האשימו את היהודים שהם מהפכנים הרוצים להרוס את המדינה, את הלאומיות ואת המשפחה, כדי ליצור חברה קומוניסטית. אלא שכאן מצויה המלכודת. שתי האשמות אלו מקורן ומטרתן שונים, והן כמובן סותרות זו את זו. אך ה"פרוטוקולים" פתרו את הבעיה. הפשעים הסותרים אינם אלא אמצעים משלימים בתוכנית היהודית המקיאווליסטית להשתלט על העולם. ועמדותיהם הפוליטיות, מעמדם הכלכלי ואף אמונתם הם משניים לתוכנית שטנית זו.

כידוע, הספר הוכח כזיוף וכפלגיאט, ולמרות זאת הוא המשיך לשמש כלי בידי האנטישמים. בעקבות כך, במבוא ל"המזימה", ספר הקומיקס שחיבר ויל אייזנר על ה"פרוטוקולים" ממש לפני מותו, הוא כינה אותו: "ההונאה המבעיתה והערפדית הזאת". ערפדים! ה"פרוטוקולים" הומתו במשפטים ובמחקרים, אך הם ממשיכים לרצוח, כי מאחוריהם עומדים ערפדים. האנטישמיות כולה אינה אלא מזימה ערפדית ועד עצם היום הזה, בארצות ערב ומחוצה להן, הם ממשיכים לנשוך בני אדם ולהפכם גם הם לערפדים.

מי שהבין את משמעות המלחמה כנגד האנטישמיות היה שוב ויל אייזנר. הוא חיבר קומיקס ששמו "פייגין היהודי". כידוע, פייגין הוא דמות יהודית שדיקנס צייר ב"אוליבר טוויסט" והפכה סטריאוטיפ אנטישמי. אייזנר פתח את פיו, והביא לנו את האמת כפי שהוא ראה אותה. האמנם קשה לצפות גם מאנשי התרבות, האמנות, התקשורת והקולנוע היהודים בדורנו הכואב שיציגו לנו את הפרספקטיבה של פייגין ולא רק של ערפדים צמאי מוות?

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ' טבת תשע"ו, 1.1.2016

פורסמה ב-1 בינואר 2016, ב-גיליון שמות תשע"ו -960 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. לשנאה של פרופ' רוזנברג לשמאל יש בהחלט מאפיינים פסיכוטיים.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: