הילד בן שלושים | אביבה זרקה

האיש שאיבד את אמו כותב מכתבים לריצ'רד גיר, הנערץ עליה, כדי לשמר את דמותה בחייו. רומן הנכנס לתודעתו של לקוי תקשורת רגיש ותמים 

אמא-copyרגעי המזל הקטנים של אמא

מתיו קוויק

מאנגלית: קטיה בנוביץ'

אחוזת בית, 2015, 
272 עמ'

זהו רומן על ילד גדול של אמא. גיבור שהוא למעלה מבן שלושים. שלושים ותשע בעצם. מובטל מאהבה ועבודה. אך בעיקר מתאבל על מות אמו שנפטרה ממחלת הסרטן ושהייתה כל עולמו, מי שתחת חסותה וצל קורתה הוא חי עד למותה.

לאחר רב המכר הקודם שפרסם, "אופטימיות היא שם המשחק", מתיו קוויק, מורה בדימוס, שבשנות הארבעים לחייו פצח בקריירת כתיבה מצליחה, טווה בחמלה וברגישות רבה רומן חניכה על בחור טוב לב אך מעוכב התפתחותית בשם ברתולומיו ניל, אדם בודד שבמאמצים קשים לומד לחיות בלי מי שהייתה האדם היחיד הקרוב אליו בחייו.

תודעה  חודרנית

ספק אם שיעור ניכר מהקוראים יעריכו את מאמציו ההתחלתיים של ברתולומיו, או יטו חסד לדפיו הראשונים של הרומן. שכן בתחילה אי אפשר שלא לבטלם בהינף יד ספקני: מה נחוש כלפי מאמציו של גיבור להתאבל על אמו באמצעות הפיכתו של כוכב הקולנוע ריצ'רד גיר, אלילה של האם, לחברו הדמיוני שבפניו הוא משיח את לבו? כלפי רומן ההופך את המכתבים הנכתבים לאליל לראשי פרקים של רומן מכתבים, שבמסגרתם מדווח הגיבור לגיר, שאותו הוא הופך לכמו מדריכו הרוחני, על עצות ששאב מחייו וממאבקיו, מקשריו עם הדלאי לאמה והעם הטיבטי ועוד; עצות שבעזרתן הוא מנסה לפתוח בחיים חדשים.

הרומן מצליח לדלג על מהמורת המופרכות הזו ולנתץ את הפרוטוטיפ הפורסט-גאמפי התמים והפטפטני לכאורה של הגיבור רק בשלבים מתקדמים של הקריאה. הדבר קורה כאשר ברתולמיו מתחיל לשוחח פחות עם גיר ויותר עם עצמו. למעשה, עד לאותה נקודה מכתביו לכוכב הקולנוע הם בעיקר שטף של דיווחים על צומתי הכרעה שבהם נתקלת תודעתו בשעה שהיא פועלת כמו מתוך הכוונות שכוכב הקולנוע לבטח היה נותן לה. או במקרה הגרוע יותר, הם דיווח על ביקורתיות היתר של תודעתו – על האיש הקטן המכה בבטנו של ברתולומיו ומבקר בנבזיות את פעולותיו.

קוויק מעצב את שיח המחשבה של גיבורו באורח טיפוגרפי, באמצעות פסקאות של זרם התודעה המודגשות בהשחרה. כך אנחנו למדים כי בעיותיו של גיבור הספר נעוצות ככל הנראה בתודעה הזו, בעודף מודעות עצמית לתהליכיה, ובכך שאין לו דבר מלבדה. תודעה חודרנית מדי, שחוזה את הממשמש ובא, ומתקשה להתמזג בנחת עם העולם בשל עודף הידיעה המציף אותה.

ומאחר שמדובר בתודעה שרואה יותר מדי, אך לה עצמה אין נראות בעולם, כי בעליה מתקשה – בשל הגודש המאפיין אותה וכישורי הסובלימציה הירודים שלו – לתווכה מהפנים אל החוץ, ברתולומיו נתקל בבעיות קשות בתקשורת. ומה משמעות הדבר? הוא חוזה למשל את מותה הקרב של אמו, אך מתקשה להתאבל עליה ולהביע את כאבו בפני אחרים. כפי שהוא קולט כי יועצת האבל שהוצמדה לו הינה אישה מוכה הלכודה בסבך של אהבה אלימה, עניין שהוא מטיח בפניה בישירות ובדרמטיות קודחת.

אלילה‭ ‬של‭ ‬האם‭ ‬הופך‭ ‬למדריך‭ ‬רוחני‭. ‬ריצ‭'‬רד‭ ‬גיר‭ ‬עם‭ ‬הדלאי‭ ‬לאמה‭, ‬2013 צילום‭: ‬אי‭.‬פי‭.‬אי

אלילה‭ ‬של‭ ‬האם‭ ‬הופך‭ ‬למדריך‭ ‬רוחני‭. ‬ריצ‭'‬רד‭ ‬גיר‭ ‬עם‭ ‬הדלאי‭ ‬לאמה‭, ‬2013
צילום‭: ‬אי‭.‬פי‭.‬אי

להתקיים דרך האחר

קוויק מגולל סיפור על תודעה שמעצבת את המציאות שלפניה. כי היא כל מה שיש לגיבור להציע. אם כי קשה לבטל את תוקפה או לצאת בגנותה ואפילו שלא להתפעם ממנה. כך למשל, היא מצליחה להמחיש את עקרון הסינכרוניות של יונג. הדבר קורה כאשר דבר מה שהתודעה מהרהרת בו פתאום מוצא לו ביטוי גם במציאות, בהתרחשות שקורה לנגד עיניה.

הספר קיבל את שמו על רקע נקודת מבטו הייחודית על העולם: אחרי רוע אנושי בא הטוב. באים רגעי מזל קטנים. כשחבריך מתגייסים לעזרתך, למשל, אין הרע רע כל כך. וכאן טמון הרעיון הבנאלי אך החשוב של הספר: תודעה אנושית, מפותחת ככל שתהיה, זקוקה לאנשים. כדי לא להישאב אל חזיונות פרפסיכולוגיים עקרים. או כדי שתוכל בעצמה לחוות את תיאוריית רגעי המזל הקטנים, שהגתה למעשה אמו של ברתולומיו. זו שבניגוד אליו ידעה לאהוב, ולכן זכתה עוד בחייה שמישהו ירוץ לעזרתה כאשר רק קראה בשמו.

ברתולומיו, שמבקש להשתנות, מציב לעצמו מטרות חברתיות וארציות כמו לרכוש לעצמו ידיד, ולראשונה בחייו לשתות בירה עם בחורה בפאב. ותוך כדי שהוא מגבש קול משלו, עצמיות נפרדת מאמו, מגיר, או מהאיש הזועם המכה לו בבטנו, הוא לומד את הכלל החשוב ביותר: כשאתה חומל על האחר, ומוותר לרגע על התרכזותך בעצמך, הוא מבחין בקיומך, וגם אתה מתחיל דרכו פתאום להתקיים, לחיות.

נכון יהיה לקבוע כי הגיבור של קוויק לוקה בתסמונת אספרגר בדרגה כזו או אחרת. ונכון יהיה גם לקבוע כי "רגעי המזל הקטנים של אמא" הוא לא יצירת ספרות גדולה. אבל קוויק ראוי בכל זאת להערכה על המאמץ להיכנס לתודעתו של אדם הלוקה בתסמונת זו. לתאר תמונת עולם המזוהה עמה. ואולי ספרו הוא בכלל אלגוריה על דור של ילדים בני שלושים שאין להם דבר מלבד אבא או אמא. שכל אחד מהם עדיין מחכה למכתב, לניצוץ, לאהבת חייו.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ' טבת תשע"ו, 1.1.2016

פורסם ב-1 בינואר 2016,ב-גיליון שמות תשע"ו -960, סיפורת. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: