בונד ומונרו כתחליף אירוני | אוריה מבורך

התמודדות עם משבר הגבריות איננה מחייבת אימוץ גישה מהותנית של גבריות ונשיות. אדרבה, זוגיות בריאה עשויה לצמוח דווקא מהכרה שההבדלים המגדריים הם תוצר חברתי 

מאמרו של יהודה יפרח, שבו הוא טוען שמשבר הזהות המגדרית בימינו נובע מהפנמת ערכי הפמיניזם ועל כן הפתרון הוא לחזור לאמונה בטיפוסים מהותניים של גבריות ונשיות, בעייתי באופן חמור, אבל עם זאת גם חשוב. הנקודה החשובה במאמרו היא זיהוי משבר הזהות הגברית והנשית כתוצאה של אובדן המהותנות.

כפמיניסטית שאוחזת בהשקפה אנטי–מהותנית, אני סבורה שאובדן המהותנות הוא אירוע הכרחי ביותר בהתפתחות הפילוסופיה והמוסר האנושי. יחד עם זאת, עלינו לקבל את העובדה שרבים עדיין מתקשים להסתגל לעולם נטול מהותנות ושלקושי הזה שלהם יש השלכות מסובכות על חיי הזוגיות.

צודק יפרח שמשבר הזוגיות נובע בין השאר מכך שאנשים מסוימים לא מצליחים להתמודד עם הפער השורר בין טיפוסי ה"נשיות" וה"גבריות" המאכלסים את התשוקה שלהם לבין המציאות ולבין תפיסתם המוסרית. למרות שאני חולקת מכול וכול על המסקנה של יפרח בדבר החזרה למהותנות, אני מסכימה עם טענתו שמשבר הזוגיות הוא בין השאר תוצאה של השינוי שמחולל השיח הפמיניסטי.

לאור התכתיבים המוסריים החשובים שהפמיניזם מעניק לעולם, הפמיניזם נתפס (ולעתים בצדק) כ"משטרה" שמכתיבה לנו מהם טיפוסי הנשיות והגבריות ה"נכונים" וה"לא נכונים". צודק יפרח שבנקודה הזו פמיניזם עלול להוביל למה שהוא מכנה "נכות ארוטית". הפמיניזם אחראי למשבר הזוגיות לא משום שהוא העלים את המהותנות, אלא משום שהוא טרם הצליח לייצר מודל אלטרנטיבי מוסרי ויעיל, שמכיר באחיזה הרופפת שיש לשיקולים נאורים של "ראוי" ו"לא ראוי" בכל הנוגע למרחב התשוקה והפנטזיה.

בניגוד למודל הפמיניסטי המוכר שנתפס כיום כמשטרת התשוקה, אציע בהמשך קווים לדמותו של פתרון פמיניסטי אלטרנטיבי למשבר הזהות הגברית והנשית. זהו פתרון מסוג לא–מהותני שאכנה אותו "מודל אירוני". אך לפני כן, כמה מילים על מהותנות.

הפמיניסטית‭ ‬צריכה‭ ‬להדחיק‭ ‬את‭ ‬העובדה‭ ‬שהיא‭ ‬נמשכת‭ ‬לג‭'‬יימס‭ ‬בונד‭. ‬בונד‭, ‬מתוך‭ ‬הסרט‭ "‬סקייפול‭" ‬ צילום‭: ‬יח‭"‬צ

הפמיניסטית‭ ‬צריכה‭ ‬להדחיק‭ ‬את‭ ‬העובדה‭ ‬שהיא‭ ‬נמשכת‭ ‬לג‭'‬יימס‭ ‬בונד‭. ‬בונד‭, ‬מתוך‭ ‬הסרט‭ "‬סקייפול‭" ‬
צילום‭: ‬יח‭"‬צ

זהירות ממשמעויות קבליות

בהקשר המגדרי, טענה מהותנית היא טענה שיש בה רכיבים אידיאולוגיים של "אָמור", "ייעוד", או "תפקיד טבעי" הנובעים מההגדרה הביולוגית של האדם: "נשים אמורות להיות X וגברים אמורים להיות Y, כי זה הייעוד שמוכתב להם מתוך הטבע שלהם".

אנשים פמיניסטיים, אנשים הוגנים ואנשים בעלי יושר אינטלקטואלי בשום אופן לא יכולים לקבל גישה מהותנית, גם כאשר היא תמימה ונטולת כוונות זדון, כמו זו המופיעה במאמרו של יפרח. מבחינה פילוסופית, הטבע הביולוגי לא יכול לגזור מתוכו את הרכיב של ה"אמור" או של ה"ייעוד". העובדה שיש לי רחם לא אומרת שאני אמורה להיות אמא ולהקדיש את חיי לטיפול בבית. גם אם אני אוהבת להיות עקרת בית, אינני מקבלת את טענתן של נשים שאוהבות זאת מפני ש"זה הייעוד שלהן כנשים". אין שום יכולת פילוסופית, וגם אין כל הכרח דתי או הלכתי, לגזור מתוך המבנה הביולוגי של האישה את הייעוד שלה.

סוג מסוים של מהותנות נשען על מטאפיזיקה. הניסיון להדביק את המודלים הקבליים של גבריות ונשיות על אנשים קונקרטיים בעולם נובע מאמונה בקיומה של מטאפיזיקה. מתוך עמדה פילוסופית הסוברת שמטאפיזיקה איננה תקפה כאמת אובייקטיבית, ניאלץ להטיל מגבלה על היכולת שלנו ליישם מודלים קבליים על המציאות. עיסוק בטיפוסי ה"נשיות" וה"גבריות" יכול לתרום להמשגה מדויקת של שתי תודעות שונות ומובחנות זו מזו, אך הוא מוגבל.

אין שום דרך לטעון שקיים קשר אונטולוגי בין ה"רחם" של אישה מסוימת לבין ה"רחם" שמופיע בקבלה, וכך גם לגבי איברים נוספים שהקבלה מטעינה אותם במשמעויות שמאמרו של יפרח סבור שהן מיטיבות. גם אם מבחינה אנטומית וביולוגית איבר המין הנשי קולט לתוכו את הזרע הגברי, אין כל יכולת להקיש מכך על איזשהו ייעוד של האישה להוות "כלי" עבור ה"שפע" הרוחני הגברי. זה פשוט לא קביל מבחינה פילוסופית.

מעבר לבעיה הפילוסופית, הטיעונים המהותניים הם בעייתיים מאוד מבחינה מוסרית. אין ספק שההצמדה של האישה למישור הגופני, המכיל, הפסיבי, עשויה לכבול אותה להתנהגות מסוימת ולבחירות מסוימות לגבי חייה, שלא באמת מביאות אותה לידי ביטוי כסובייקט מלא בעולם. העובדה שנשים נאלצות לשאת לבדן בנטל עבודות הבית הפחות זוהרות כמו ניקיון, כביסה ובישול, מתוך אמונה ש"הטבע הגברי איננו בנוי לכך", היא דוגמה אחת מרבות המדגימה את התהום השוררת בין תפיסה מהותנית לבין מוסריות ורגישות אנושית פשוטה בין איש לאשתו.

למעשה, גזענות היא מהותנות שנשענת על ביולוגיה. בעבר הוכח מדעית שהגזע השחור זקוק לפחות שעות שינה ושמסת השריר שלו היא גבוהה יותר מזו של האדם הלבן. מכאן צמחה טענה מהותנית בדבר "הייעוד הטבעי" של האדם השחור – להיות איש אדמה שעובד בעבודת כפיים. גם אם ישנם כיום אנשים שחורים המתחברים לעבודה חקלאית, הם לא אמורים לשמוח ולהלל את מי שטוען שבכך הם מגשימים את הייעוד שלהם כשחורים. כאשר מישהו מתבטא באופן מהותני ואומר לי שמפאת המאפיינים הביולוגיים שלי המקום שלי הוא בבית עם המשפחה, אני נפגעת ומתרעמת על כך באופן שמזכיר לי חוויה של גזענות, וזאת מבלי להפחית כהוא זה במשמעות העצומה שאני מוצאת באימהוּת, ובערך האובייקטיבי שאני מייחסת למשפחה.

לאהוב עוגת גזר

האוחזים בגישה אנטי–מהותנית מסתכלים על ההבדלים הגדולים הקיימים כיום בין נשים לגברים בכל הנוגע להתנהגות, ותולים אותם בהבניה חברתית. הסיבה לכך שאישה צועדת ברחוב בהליכה "נשית" וגבר צועד בהליכה "גברית" קשורה הרבה יותר לתרבות מאשר לביולוגיה. הסיבה לכך שנשים רגשניות יותר מגברים נובעת מההבניה התרבותית. הסיבה שנשים נמשכות לטיפוסים כמו ג'יימס בונד וגברים נמשכים לטיפוסים כמו מרילין מונרו היא הבניה תרבותית.

אך מרגע שהפמיניזם הופיע וקבע שמונרו היא מודל של "נשיות אסורה" וג'יימס בונד הוא מודל של "גבריות אסורה", נמצאנו בבעיה. גברים עדיין מחפשים נשים "נשיוֹת", ונשים עדיין מחפשות גברים "גבריים", וכעת זה נחשב "אסור" מבחינה מוסרית. מבקר התרבות סלבוי ז'יז'ק אמר פעם שאם בתקופתו של פרויד הגבר היה צריך להדחיק את העובדה שהוא נמשך לאמו, והאישה הייתה צריכה להדחיק את העובדה שהיא נמשכת לאביה, כיום הפמיניסטית צריכה להדחיק את העובדה שהיא נמשכת לג'יימס בונד.

מדוע להדחיק? האין בנמצא אפשרות אחרת? השיח המהותני אוסר עלינו נשיות וגבריות מסוג אחד. בעקבותיו מופיע שיח פמיניסטי מסוים ואוסר עלינו נשיות וגבריות מסוג אחר, ושניהם אוחזים באידיאולוגיה שכופה את עצמה על הקיום הפשוט והאנושי של גברים ונשים, מבלי לתת דעתם לכך שהאפקט של ציוויים אידיאולוגיים כלפי התשוקה המינית דומה לאפקט של הציווי "היות שגזר הוא בריא, עליכם לאהוב עוגת גזר ושזה יהיה טעים לכם".

אנחנו יכולים להשתחרר גם מה"אמור" המהותני, וגם מה"אמור" הפמיניסטי, מבלי לפגוע ביכולת שלנו להיות סובייקטים מלאים בעולם, ומבלי להיות שותפים לדיכוי, וזוהי משימה שמצריכה יושר, כנות ורגישות, ולא מעט אירוניה. אנסה כעת לתאר את מודל השחרור הפמיניסטי האירוני, בכל הנוגע לזוגיות.

מאצ'ואיזם עם קריצה

האתגר הגדול של אלו שמחפשים בבני זוגם תכונות "נשיות" או "גבריות" יהיה לבחון האם תכונות אלו ממשיכות להקסים אותם גם כשאין להן גיבוי מהותני. ואם כן, האם הם מוכנים לשלם את המחירים האישיים שכרוכים בטיפוסי הגבריות והנשיות הללו.

אכן, ישנו קסם אבוד במחשבה שהכתרת הפרשת–חלה כ"נשית" מעוגנת באיזושהי מהות מטאפיזית. אבל לדעתי יש קסם לא פחות גדול ביכולת לצחוק באירוניה על הצורך שלנו בקסם המהותני, ולאפשר לו לפנות את מקומו לטובת הבנת עוצמתה של ההבניה התרבותית. בעיניי יש משהו מאוד משוחרר באישה שמצהירה בקריצה מודעת לעצמה כי "לא יעזור כלום, כשאני מפרישה חלה אני מרגישה 'אישה', וכשבעלי מחליף נורה הוא מרגיש 'גבר', ולכן אני אוהבת להפריש חלה ובעלי אוהב להחליף נורה". כאשר אותה אישה אומרת זאת מתוך ידיעה ברורה שאין בנמצא שום אידיאולוגיה, ביולוגיה או מטאפיזיקה שאמורה להצדיק את תחושת ההתעלות הזו או לגזור ממנה "ייעוד" כזה או אחר, היא מבטאת בעיניי שחרור, לא פחות מאישה שאיננה מעוניינת להפריש חלה או להזדהות עם "תכונות המטבח" שהוצמדו לה על ידי התרבות.

כאשר אישה כלשהי נמשכת לטיפוס גברי בסגנון ג'יימס בונד, וכאשר היא משוחררת מהמחשבה שהגבריות הג'יימס בונדית מעוגנת באיזושהי מהות מטאפיזית, אזי היא מוכרחה להתייחס למשיכה שלה באירוניה. בניגוד מוחלט למהותנות עמוסת הפאתוס והכובד–ראש, האירוניה מאפשרת לנו להמשיך לקחת חלק בתופעה מסוימת, אבל מבלי לקחת אותה ברצינות יתר: להכיר בחולשותיה של התופעה שמשפיעה עלינו, לנסות לווסת את עצמנו בתוכה, ולבחור אילו מחירים שלה אנו מוכנים לשלם ואילו לא.

אם מישהי נמשכת אך ורק לג'יימס בונדים למיניהם, היא חייבת להכיר במחירים שנלווים לטיפוס הגברי הזה. בהתאם להבניה התרבותית ששוררת בעולמנו בשנים האחרונות, ג'יימס בונד בדרך כלל בא עם כל החבילה של הטיפוס המכונה "גבר–גבר". הגבר–גבר הוא הטיפוס הגברי המגונן והחזק שהאישה יכולה לבכות לו על הכתף ולאפשר לו לקחת אחריות על שניהם כאשר היא מתעלפת או נכנסת לפוזיציה היסטרית שהוא, אגב, מוקסם ממנה ביותר. אבל הגבר–גבר הוא גם זה שמשאיר את הגרביים בסלון, ולא ממש מגלה סבלנות ועניין כאשר בת זוגו "חופרת" בעניינים רגשיים. בכל הנוגע לעולמו הפנימי הוא לא ינקוט את גישת השיתוף ההדדי, כי בהיעדר עניין "גברי" בתחום הרגשי מה שעובר עליו מבחינה רגשית נותר גולמי ולא מפותח.

ג'יימס בונד גם לא מהווה את התגלמות האבא המושלם. לא פעם הוא חש שהאבהות והזוגיות חונקות אותו. בנוסף, אהובתו איננה צריכה להיות מופתעת כאשר הוא ישמיע באוזניה הגיגים מהותניים בסגנון "אני חושב שנשים צריכות לדעת את המקום שלהן, להיות חמודות, לדעת לבשל, בשביל מה את צריכה לעבוד ולהגשים את עצמך בחוץ, לא מספיק לך שיש לך אותי?".

צחוק משחרר תשוקה

אם אישה מסוימת לוקחת ברצינות רבה מדי את פנטזיית הגבר–גבר שהוטמעה בה תרבותית, ולא מתייחסת אליה באירוניה, היא לא תהיה מסוגלת להכיל את כל האכזבות שנובעות מהצדדים הפחות נעימים של החבילה שהזמינה לעצמה. בנוסף, ייתכן שהיא מחפשת גבר–גבר שלא באמת ניתן לחוש כלפיו רגשות אמיתיים של אהבה אנושית, שרכיב משמעותי בה הוא החמלה. זאת משום שהדימוי הגברי אוסר על הגבר להפגין חולשה, למרות שגברים הם ללא ספק בני אדם אנושיים הזכאים להיות גם חלשים לפעמים.

לעומת זאת, אם היא ובן זוגה יהיו מסוגלים לצחוק באופן משוחרר וכן על כך שהוא מחפש מרילין מונרו והיא מחפשת ג'יימס בונד, משהו עשוי להשתחרר גם ברמת התשוקה. ייתכן שפתאום כל אחד מהצדדים יחוש בנוח להיות אנושי, מבלי שאנושיותו תחולל אצל האחר ניכור והיעדר משיכה. לפעמים הפער בין הפנטזיה למציאות יכול לכונן אינטימיות עצומה בין בני זוג, כאשר הם נעשים שותפים ל"סוד" מתוך קבלה של ההיבטים המופרכים שלו.

גבר–גבר המאמץ מבט אירוני על דמות הנשיות האידיאלית בעיניו, עשוי לגלות שמרילין מונרו כבר לא לוכדת את מה שהוא מבקש אצל בת זוג. הוא עשוי לגלות ששוררת בתוכו גמישות מפתיעה בנוגע לתשוקה: פתאום הוא מסוגל להתאהב באישה שהיא מקור השפע התורני בבית, להעריץ אותה, להתחבר בעצמו לתפקיד הכלי שמחכה ללמוד ממנה דברים חדשים.. כאשר בת זוגו שותפה לתודעה אירונית, הוא יגלה שכאשר היא נמצאת בתפקיד המשפיעה היא לא תופסת את עצמה כ"מנצחת" באיזושהי תחרות של יחסי כוח, ולא רואה אותו כפחות–ערך משום שיש לה ידע נרחב יותר משלו.

אישה שמחפשת אחר ג'יימס בונד אך מפגינה אירוניה בריאה ביחס לדימוי הזה תגלה שהג'יימס בונד שלה מרשה לעצמו לפעמים להיות גם פגיע, לחלוק איתה עמדות נפשיות של בלבול, חוסר יציבות וחוסר רצון להתאים עצמו למצופה ממנו. לפעמים הוא ירצה שאשתו תהיה הגדולה והחזקה, שהיא זו שתגן עליו. כל השינויים הללו עשויים להרתיע אותה בהתחלה, אבל בעקבות האינטימיות שמייצר הניפוץ ההדדי של הפנטזיה, ייתכן שהיא תגלה את הקסם של "הגבריות החדשה", מפני שהאירוניה מאפשרת לה לאהוב ואפילו להתאהב באנושי.

חדר כושר ולק ורוד

ובכלל,  ייתכן שפתאום היא תגלה שג'יימס בונד הוא לא המודל היחיד שמדבר אליה בדייטים, ושאולי הבחור הצנום והנמוך ממנה, זה שהיא מנהלת איתו שיחות נפש מאז גיל שש עשרה, והוא מצחיק אותה ברמות שרק הם מבינים, יתגלה בדמיונה כמישהו שהיא יכולה לאהוב אותו ואפילו להימשך אליו. ומאחר שיש ביניהם כזאת אינטימיות חברית, היא תהיה מסוגלת לשתף אותו בכך שבכל הנוגע למרחב התשוקה והפנטזיה היא הייתה מעדיפה שהוא יהיה ג'יימס בונד, והם יוכלו לצחוק על זה, ומשם אולי תתפתח ביניהם שיחה על החוויה שלו כמי שחי בחברה שבה אם הוא לא ג'יימס בונד אז כביכול אין לו מה להעניק לאישה.

והם אוהבים ומתחתנים ושמחים וחיים בזוגיות מאושרת עם עליות ומורדות, אבל בהתאם לבחירה המודעת שלה בחבר הנפש הצנום על פני ג'יימס בונד, ה"מורדות" שהיא חווה לא נובעים מכך שהוא חסום רגשית , אלא מכך שלפעמים היא מצפה שהוא יהיה יותר חזק בשבילה, כי לפעמים מתחשק לה שהוא יהיה קצת יותר ג'יימס בונד.

והוא מבין אותה. ובעצם גם הוא חולם לפעמים להיות יותר ג'יימס בונד. אז היא מרשה לעצמה להיות תלותית וחלשה והיסטרית כאשר היא רואה עכבר בסלון, והוא בולע את הרוק ומקבל על עצמו את התפקיד להציל אותה ואפילו ליהנות מזה. והיא מרשה לעצמה להתרגש למראה הג'יימס בונד שלה במדי מילואים, או לחלופין נאלצת לקבל בברכה את התסכול שמתעורר בקרבה למראה צנום–ליבה אהוב–נפשה שנמוך ממנה בשני סנטימטר לובש מדים שמזכירים את ג'יימס בונד רק במידה שילהקו לתפקיד את וודי אלן.

וכשהצנום שלה מבקש ממנה להיות קצת יותר נשית ולמרוח לק, היא לא מסתכלת עליו בזעזוע של מגילת זכויות האדם, אלא מרשה לעצמה להודות שבעצם נחמד לה לשחק את המשחק הנשי הזה כל עוד הוא מסתכם בלצבוע את קצות אצבעותיה או להפריש חלה מדי פעם. ואם זה לא מתאים לה, היא מסבירה לו באהבה ובאירוניה מדוע לק יהרוס לה את החיים, אבל היא מוכנה להתגמש לקראתו וללבוש יותר ורוד, וזאת בתנאי שהוא יתחיל ללכת לחדר כושר. ודווקא הגמישות המגדרית שבה הם תופסים את התפקידים הזהותיים המתחלפים שלהם היא זו שמאפשרת להם ליהנות מהפוזיציה הגברית או הנשית שכל אחד תופס במערכת היחסים, באותם מרחבים בלתי מזיקים ודי מתוקים בסך הכול שבהם אנחנו נותנים לתרבות לנצח.

אוריה מבורך היא יועצת הלכה מטעם מדרשת לינדנבאום, דוקטורנטית בתכנית למגדר באוניברסיטת בר אילן ומקימת מכון אפרכסת

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ' טבת תשע"ו, 1.1.2016

מודעות פרסומת

פורסם ב-1 בינואר 2016,ב-גיליון שמות תשע"ו -960. סמן בסימניה את קישור ישיר. 8 תגובות.

  1. כותרת אלטרנטיבית: "נישט אין שאבעס גערעט" כדרך חיים (ובמילים אחרות: לא נעים לומר שיש על דרך הרוב טבע גברי ונשי, כי לא בא לנו וכי זה מעצבן, אבל אנחנו מצד שני כן מרגישים שזה נכון אז אנחנו מסתייגים מעצמנו כל פעם כדי שלא יחשבו שחלילה אנו מאמינים בזה).

  2. אישה לא ׳אמורה׳ לממש את כרומוזום הX שלה וגבר את כרומוזום הY שלו?

  3. אישה לא אמורה לממש את המהות הנחדרת והאימהית שלה וגבר לא אמור לממש את המהות החודרת שלו? ומכיוון שאלו תפקידים נבדלים באופן גופני מוחלט ולא ניתן לשינוי, ומכיוון שלכאורה הנפש קשורה ומתאימה לתפקידים שהיא אמורה להפעיל בגוף, האם זה לא מראה על שונות נפשית מהותית?

  4. כתבה שמקורה באגו פגוע ומתוסבך. אם ננפה את המוץ מהתבן נבין שהקב"ה העניק לכל אחד תפקיד שונה בעבודתו. לגברים העניק תפקיד דומיננטי יותר, בדיוק כפי שהעניק ללויים ולכהנים בתורם. אין לכך כל קשר לעליונות איכותית של אדם/אישה האחד על ועצם הניסיון להשוות גברים ונשים הוא טעות (מי יותר 'שווה' גזר או מלפפון..?). גם המחשבה שאנחנו זהים וכל השוני הוא בדרך הגידול כבר כ"כ אנאכרוניסטית ומוטעית שכמעט כל זרמי הפמיניזם ירדו מהטענה (רק תנסו לתת הורמונים גבריים לנשים וההפך ותבינו שיש הבדלים פסיכולוגיים משמעותיים). השיח הזה בדר"כ נראה לאנשים נשואים ומאושרים טיפשי למדי כי הם כבר מבינים שיש להם מטרה משותפת כזוג (התא המשפחתי) וכל אחד צריך לעשות את המקסימום בהתאם ליכולותיו על מנת להגשימה. אך מדאיג ביותר כאשר השיח הזה משפיע על רווקים/רווקות שעוד לא התפכחו ומוסיף עוד מתח תסכול וקושי בתחילת הנישואין ועד כדי גירושין. משחקי אגו וכוח בין המינים אפשר להשאיר ברמת הפוליטיקה הארצית אך לא לשכוח להשאיר מחוץ לדלת כשחוזרים הביתה..

    נכתב על ידי אישה בזמן שבעלה מכין את השבת.. מתוך תקווה שהמאכלים יהיו טעימים …

    • דבריך נכונים ברובם. אך אני מסתייג מהאמור בשורה 2: 'לגברים העניק תפקיד דומיננטי יותר'. מה יותר דומיננטי בעבודת ה' מהתפקיד לגדל ילדים, להעניק להם חום ואהבה ולחנכם לאהבה ולאמונה ולמידות טובות – תפקיד שבו לאם היהודיה יש חלק דומיננטי. שמעתי מאישה חכמה: הגברים הבינו שלתפקיד אחראי צריך את יכולותיהן של הנשים, והפקידו בידן את היקר מכל – את הילדים!

      בברכה, ש.צ. לוינגר

  5. מספיק לפחד מהחופש לבחור… לא חייבים הגדרות מהותניות כדי להיות מי שאנחנו באמת.. פשוט ת ש ת ח ר ר ו…………….
    תנו למה שבאמת קיים שם בפנים לצאת החוצה בחופשיות..

  6. כשאבא ג'יימס בונד ואמא מרילין מונרו - מה יהיה עם הילדים?

    בס"ד ח' בשבט תשע"ו

    ג'יימס בונד ומרילין מונרו אינם הפכים. שניהם ממוקדים בקריירה שלהם שהיא הערך העליון בחייהם. וכל השאר צדדי וטפל. ו'כאן הבן שואל': והילדים שלהם – מה יהא עליהם?

    מי יעניק להם את תשומת הלב? מי יעניק להם את החום והאהבה הנחוצים להם כאויר לנשימה? מי ייתן להם את הקשב וההדרכה, את העידוד והתוכחה, שיחדיו ייתנו להם את הביטחון העצמי שיעמוד להם לכל חייהם?

    ככל שהאב והאם שוקדים על מימוש כשרונותיהם בתחום עיסוקם המקצועי – אסור לשכוח שהקריירה המרכזית היא הילדים. הם ורק הם שיביאו נחת אמיתית להורים, עד זקנה ושיבה, בעולם הזה ובעולם הבא לדורי דורות.

    ילדים לא צריכים לגדול 'כמו צמח בר'. הם זקוקים ל'מוסר אביך' ול'תורת אמך'. לאב ש'ילמדם תורה' ולאם ש'תשדלם בדברים' (כדברי רבי במכילתא על 'כבד את אביך ואת אמך'), וביחד הם מקבלים מהוריהם את האמונה, החום והאהבה, יחד עם הנחייה ערכית, כללית ופרטנית.

    בניגודים המשלימים זה את זה בין מוסר האב לתורת האם, זוכים הילדים לאיזון הנפשי הראוי, ולכן הוקש כבודם ומוראם של האב והאם, ואף בהצלחתם של הילדים 'ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך" שהשקיעו בהם את נשמתם.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    ב

  1. פינגבק: בכמיהה להבדל המגדרי | ארי אנגלברג | מוסף "שבת" - לתורה, הגות ספרות ואמנות

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: