שאבא ואמא לא ייפרדו | שלום רוזנברג

כנגד תסביך אדיפוס הפרוידיאני עומד מעשה ראובן ומלמד על נטיית נפש הפוכה, המקנאת דווקא לזוגיות בריאה בין ההורים

ברשימתי לפרשת ויגש ניסיתי לשכנע שספר בראשית מכיל מסר גיאופוליטי, שבו "מעשה אבות סימן לבנים", לתולדות ישראל. עם זאת, סבור אני שבעידן שבו האנושות מתנסה ללא גבול במבנים חדשים או מחודשים של המשפחה, חייבים אנו ללמוד את מאורעות משפחת אבותינו שבספר בראשית גם כפשוטם.

 תרבות זמננו הושפעה באופן מכריע על ידי מפעלו של פרויד. פרויד ניסה לרדת לתהומות היחסים שבין ילדים והוריהם, וחשף את חמדת הבן לאמו: "תסביך אדיפוס" הנודע, המקנן לדעתו בכולנו. אלא שיש בנפש האנושית מבנים רבים נוספים, ואחד מהם יביא אותנו שוב לספר בראשית. אתאר אותו בעזרת סיפורו של הנסיך הַמלט שבמחזהו של שֶקספִיר.

המלך, אביו של המלט, נרצח על ידי אחיו קלאודיוס, המשתלט על המלוכה ולוקח את המלכה  גֶרטרוּד, אמו של המלט, לאישה. הייסורים והנקמות שבמחזה מבטאים את הצער שבסיטואציה הבלתי אפשרית. נפש הבן נקרעה בין אביו שנבגד ונרצח לבין אמו שנכנעה לרוצח ואולי אף בחרה בו. המלט מבטא כאן את התסביך האנטי–אדיפלי – החלום, הרצון, הערגה של בנים ובנות השואפים שההורים יהיו שייכים זה לזה, שלא ייפרדו, שיחזרו לחיות יחדיו, שיאחזו בידיהם האחד את השני, זה מכאן וזאת מכאן.

איור: גונן מעתוק

איור: גונן מעתוק

החטא ושכרו

סוד זה, קיומו של "תסביך המלט", מתגלה לדעתי באחד מפירושי חז"ל לתורה. בספר בראשית מסופר על מעשה מעין–אדיפלי שהתרחש אחרי מות רחל: "וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה… וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל" (בראשית לה, כב). בשעת מותו מבטא יעקב את כעסו על מעשה זה (מט, ג–ד): "רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה… פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה". בדברי הימים (א, ה, א) נתפרש עונשו של ראובן: "וּבְנֵי רְאוּבֵן בְּכוֹר יִשְׂרָאֵל כִּי הוּא הַבְּכוֹר, וּבְחַלְּלוֹ יְצוּעֵי אָבִיו נִתְּנָה בְּכֹרָתוֹ לִבְנֵי יוֹסֵף", שקיבלו נחלה כפולה (אפרים ומנשה). אכן, בגלל חטאו של ראובן ניתנה הבכורה ליוסף והמלוכה ליהודה.

"וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה". לכאורה הכול ברור! אך לא כך מתאר רבי שמעון בן אלעזר (שבת נה, ב) את מעשה ראובן:

מה אני מקיים וישכב את בלהה?… עלבון אמו תבע! אמר: אם אחות אמי [רחל] היתה צרה לאמי, שפחת אחות אמי [בלהה] תהא צרה לאִמי? עמד ובלבל את מצעה.

לפי פירושו, בפעולה של מחאה סמלית מבקש ראובן להחזיר את יעקב לאמו לאה. רוב הקוראים יראו ודאי באמירתו ניסיון אפולוגטי להגן על אחד מאבות האומה, אך לא כך רואה אני אגדה זאת. על היחסים בין ההורים העיבה הטרגדיה הקדומה – החלפת רחל בלאה – שלא יעקב גרם. אך עם בלהה המצב היה שונה.

תהיה מה שתהיה מהות המעשה של ראובן, הסוד שבאגדה מלמדנו שראובן לא היה מונע על ידי תאווה או תסביך אדיפלי, אלא על ידי העלבון, הכאב והאכזבה על כך שאביו עזב את אמו לאה, אפילו אחרי מותה של רחל. את מוסריותו הגבוהה כבר הוכיח ראובן שוב ושוב. הוא רצה להחזיר הביתה את יוסף. יתרה מזאת, הוא היה מוכן שבניו יהיו ערבים לשובו של בנימין בן רחל, "צרת אמו". כל זאת בגין אהבתו לאביו. אכן, הוא חי את הטרגדיה האיומה של המלט, את קיומן של סתירות איומות ביחסי המשפחה.

ראובן, "עלבון אמו תבע". יחס זה היה מורגש כבר במעשיו הקודמים (בראשית ל, יד): "וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר חִטִּים וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה וַיָּבֵא אֹתָם אֶל לֵאָה אִמּוֹ". אלה הם הדודאים שהולידו התייחסויות אינספור על סגולותיהם המטפחות אהבה ופריון. "הסצנה הראשונית" של זוג, כדברי פרויד, הייחוד האינטימי שבין אב ואם, לא היה עבור ראובן טראומה אדיפלית אלא דווקא חלום מוסרי! את הדודאים קנתה בסופו של דבר רחל מלאה, אך באופן פרדוקסלי, מה"אין–דודאים" נולד יששכר, בן חמישי ללאה. והיה זה שכרו של ראובן.

לשמר את האידיאל

ראובן חטא ואיבד את הבכורה. ואולם, בעולמם של חז"ל, שלא כבדרמה היוונית, אפשרית התשובה. חז"ל מספרים שראובן התהלך "בשקו ובתעניתו" כשהתחרט על המעשה שעשה. תשובה זאת תהדהד, לפי חז"ל, בדבריו של אחד מצאצאיו, הנביא הושע, הקורא (הושע יד, ב) "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל". זה אותו הנביא שהשאיר לנו את הפסוקים הנפלאים: "וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים. וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה…". התורה הבינה שהחיים הריאליים מסובכים וטרגיים. היא הוסיפה לבית האידיאלי דלת מילוט במקרים של שרפות: הגירושין. ולמרות זאת היא מצווה אותנו – בני התקופה המסרבת לקבל עליה עול – לא להסיר עין מהאידיאל. "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ", כבדו את תפקידכם להיות אב ואם!

מבקש אני כעת לסיים עם דימוי מספרות הקבלה. הטרגיות שבה ספוגה המציאות ההיסטורית מבוטאת שם בדרמה של יחסים שבין הספירות "מלכות" ו"תפארת". דרמה זאת מיוצגת גם בקשר שבין הדוד והרעיה ב"שיר השירים", ובעצם כמעט בכל זוג, שקיימים אצלו אהבה וזיווג, אך גם אושר מושבת. והנה, מעל ל"מלכות" ול"תפארת" ישנן שתי ספירות נוספות: "חכמה" ו"בינה". אלו מבטאות מידות אלוהיות, יסודות חיי הרוח והתבונה, ומסומלות ב"אבא ואמא". בזוהר אנו קוראים (ח"ג קכ ע"א): "אלין אבא ואמא דלא מתפרשן לעלמין" [אלו הם אבא ואמא שאינם נפרדים לעולם!]. מעניין! הקשר בין רעים אהובים אלה הוא המקור למציאות האידיאלית, שכוללת גם מצבים שבהם, לפי הקבלה, הם מפנים זה לזה עורף ולא פנים. ובשוך הסערות הם מתאחדים שוב בנשיקה שבאי–ההיפרדות. אך צריכה זאת להיות נשיקה שאותה גם הבנים יכולים להרגיש!

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ג טבת תשע"ו, 25.12.2015

פורסמה ב-27 בדצמבר 2015, ב-גיליון ויחי תשע"ו - 959, מילה בפרשה / שלום רוזנברג ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. רעיון גאוני ויפה. אהבתי.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: