מצווה לספר ביציאת ברית המועצות | מישאל ציון

סיפורה של העלייה הרוסית ומאבקה למען שימור ערכי המשפחה תחת השלטון הסובייטי אינם מוכרים בחברה הישראלית. יוזמה חדשה לאימוץ חגיגות ה"נובי גוד" בישראל קוראת לתיקון המצב

חורף בארץ הקודש. עצי אשוח נמכרים ברחובות, והלב נצבט: מילא המיעוט הנוצרי החי כאן מדורי דורות, מנהג אבותיו בידיו. אבל כאשר נמכרים עצי אשוח למשפחות שחוגגות את ה"נובי גוד", חג השנה האזרחית הרוסי, עולה התקווה שכור ההיתוך הישראלי יעשה במהרה את שלו והעצים ייעלמו מהשטח בקרוב.

כך חשבתי שנים רבות, עד שזכיתי לקיים "ומתלמידיי יותר מכולן". השנה פנתה אליי מכרה וסיפרה לי על "נובי גוד ישראלי" – יוזמה המעודדת ישראלים דוברי רוסית לפתוח את ביתם בחג ה"נובי גוד" לשכניהם הישראלים. עבור אלקס והשותף שלה ברי, המיזם מתחיל בזיכרון חגיגות "נובי גוד" של ילדות בנתניה, עם עץ אשוח שבראשו מגן דוד. אבל אותי השיחה החזירה לליל הסדר של תשמ"ח, 1988. בערב פסח ההורים שלי הפקידו את אחותי ואותי בידי השכנים ונסעו לברית המועצות. הם ארזו מצות, הגדות ובקבוקי יין פטישים, במטרה להביא את רוח החג ליהודים שתחת המשטר הקומוניסטי. כילד כעסתי שההורים נוטשים אותי בחג, אך יחד עם זאת בשולי התודעה הייתי גאה בהם על המאמץ וההסתכנות האישית לטובת אחינו בית ישראל הנתונים בצרה ובשביה. כעבור שנתיים, כאשר השכונה שלנו בירושלים התמלאה בעולים חדשים דוברי רוסית, הרגשתי שגם למשפחה שלי חלק קטן ביציאת מצרים הגדולה של דורנו.

מיזם "נובי גוד ישראלי" החזיר אותי לסיפור הקטן הזה וגרם לי לשאול: מה האחריות שלי – כישראלי שאינו מברית המועצות –  כלפי חגם של יוצאי ברית המועצות? אולי כשם שהסולידריות היהודית הביאה את הוריי וישראלים רבים אחרים להיאבק במשטר הקומוניסטי ברוסיה, מוטלת כיום עליי האחריות ללמוד על חגיהם? בחושבי על כך גיליתי שאין מדובר רק בתחושת האחריות אלא שליוזמות כמו "נובי גוד ישראלי" יש אמירה חשובה כלפי החברה הישראלית כולה.

 

מישאל

מיכאל ריף, אביה של אלקס ריף מיוזמות "נובי גוד ישראלי", ליד דד מרוז בכיכר העיר צרנוביץ אוקראינה 1957 צילום‭: ‬באדיבות‭ ‬המשפחה

קשר מקרי לנצרות

בלוח השנה הרוסי והסובייטי "נובי גוד" ("שנה חדשה" ברוסית) הוא החג המשפחתי הראשון במעלה, והוא נחוג בלילה האחרון של השנה האזרחית. משפחות מתכנסות סביב ארוחה חגיגית והשקת כוסית בברכה לשנה החדשה, כאשר עץ אשוח ירוק מקשט את הסלון ("יולקה" ברוסית) ו"סבא כפור" ("דד מורוז") ונכדתו מחלקים מתנות לילדים.

וכאן שואל החבר הישראלי: מה העבודה הזאת לכם? מנהגי החג הללו הלא זהים למנהגים נוצריים: עץ האשוח; חגיגות הסילבסטר על שם הקדוש הנוצרי; דמות סנטה–קלאוס שמייצגת מסחריוּת מערבית נוצרית. ואכן, הדמיון למנהגים נוצריים היווה עבור יוצאי ברית המועצות רבים סיבה להתבייש ב"נובי גוד". וכך, צעירים יוצאי ברית המועצות שהתדפקו על דלתות היהדות מבחוץ – בקורסי גיור כמו "נתיב" ואחרים – קיבלו עוד הוכחה לכך שהיהודים לא באמת רוצים אותם בתוכם, ומנגד אותם יוצאי ברית המועצות שהתייאשו מן היהדות השתמשו בחג הזה כדי להתנצח עם הזהות הישראלית.

כאן בדיוק נכנסים אנשי מיזם "נובי גוד ישראלי", המבקשים לייצר שינוי תודעה אצל שתי הקהילות: להכיר לישראלים את ה"נובי גוד" כחג רוסי–חילוני–אזרחי, ומאידך לעודד את יוצאי ברית המועצות לחגוג את ה"נובי גוד" כחג ישראלי לכל דבר. עץ האשוח ו"סבא כפור" אינם סמלים נוצריים, אלא מנהגי חורף אירופיים עתיקים הקשורים לחושך ולקור של דצמבר, עוד קודם התפשטות הנצרות באירופה. התאריך אף הוא אינו נוצרי, שכן חג המולד נחוג ב–25 בדצמבר במערב אירופה, בעוד ברוסיה ובמזרח אירופה הוא נחוג ב–7 בינואר (לפי הלוח של הכנסייה האורתודוקסית). נוסף לכך, הראשון בינואר ברוסיה אינו תאריך דתי כלל. וסילבסטר? לכך אין שם כל זכר. זהו כינוי שהשתרש בישראל, לא ברוסיה.

עיון במקורות ההלכתיים מראה שפוסקי ההלכה של דורנו נדרשו לא פעם לשאלות על אודות חגים אזרחיים ולאומיים, כמו חג ההודיה האמריקני או ראש השנה האזרחי. המבחן ההלכתי נסב סביב שתי שאלות: האם מקורות החג במאפיינים דתיים, והאם הוא נחוג בציבור הרחב כחג חילוני או דתי. דווקא בהקשר של ראש השנה האזרחי בארצות הברית פסקו גדולי הלכה כמו הרב משה פיינשטיין שלמרות שבאותו תאריך מציינים הנוצרים חג דתי, ציונו של ראש השנה האזרחי כחג חילוני יכול להיות מותר (אגרות משה אבן העזר ב, יג). כך גם העובדה שחג ההודיה האמריקני התחיל כחג דתי אינה מונעת מרוב הציבור היהודי בארצות הברית – כולל הציבור הדתי – לחוג אותו בשמחה.

ובכל זאת, ניכר שדעתם של הפוסקים אינה נוחה מקיום מנהגים המשותפים לדתות אחרות. בקרב בני הציבור הדתי מקרב יוצאי ברית המועצות יש שנמנעים מחגיגית "נובי גוד" לחלוטין, יש שחוגגים אותו עם כל דקדוקי החג כחג חילוני, ויש שמשאירים בחוץ את הסממנים המשותפים גם לדתות אחרות, ומתכנסים סביב השולחן באוכל ושתייה כדת. בכל מקרה השאלה חוזרת למקומה: כבר שנים שנשיא המדינה מקליט ברכה מיוחדת ל"נובי גוד". האם גם אנו השכנים הישראלים הוותיקים נשכיל לברך את שכנינו דוברי הרוסית?

סיפור שלא סופר

ייתכן שהתשובה נעוצה בסיפורו של ה"נובי גוד" עצמו. עבור יוצאי רוסיה ההוכחה הגדולה ביותר לאי–נוצריותו של ה"נובי גוד" היא שהחג נחוג בברית המועצות – המשטר שמחק כל סממן דתי מהמרחב הקומוניסטי. אבל לא תמיד כך היה המצב: ה"נובי גוד" היה חג אזרחי אהוב ופופולרי ברוסיה הצארית, והסובייטים ביקשו למחוק ולבטל אותו. לוח השנה הסובייטי הכיל אך ורק חגים בעלי משמעות למהפכה הקומוניסטית – האחד במאי ויום הולדתו של לנין. בעומקם של דברים, מה שאיים על הקומוניסטים ב"נובי גוד" לא היה סממנים דתיים כאלה או אחרים, אלא דווקא העובדה שזהו חג משפחתי. הקומוניזם הכריז מלחמה לא רק על היהדות והנצרות, אלא על המשפחה כיחידה הבסיסית להעברת ערכים, מנהגים וזהות.

אלא שהחג המשפחתי הקטן התגלה כחזק יותר ממכבש החינוך הסובייטי. כבר ב–1936 החזירו אנשי המשטר את הגלגל אחורה, ואפשרו את חגיגת ה"נובי גוד" המשפחתי. כעבור יובל שנים, כאשר המשטר הקומוניסטי נפל, ה"נובי גוד" הונצח כסמל לחשיבותו וכוחו של התא המשפחתי.

הבדיחה מספרת שלכל החגים היהודיים מוטיב חוזר: "הם ניסו למחוק את יהדותנו, בסוף ניצחנו אותם, בואו נאכל". ל"נובי גוד" סיפור דומה: סיפור על חיים במשטר שהתאמץ למחוק את הזהות המשפחתית והמסורתית, ולהטמיע זהות חילונית סוציאליסטית בלבד. זהו גם סיפורם של אלו שהתנגדו למחיקה הזאת, שביקשו לחזק את הקשר למשפחה, ליהדות ולישראל. לבסוף, זהו גם סיפורן של הקהילה היהודית בארצות הברית ושל מדינת ישראל  שנאבקו בעד זכויות האחרים הרחוקים, וזהו סיפורם של מיליוני יהודים דוברי רוסית ובני משפחותיהם שחזרו לדבר עברית ולעלות לארץ ישראל.

סיפור זה הולך ונשכח: דור המהגרים עסוק בהשתלבות בישראליות ולא מרבה לספר על השנים בצל הסובייטים. בחינוך הישראלי הממלכתי אין כמעט זכר לסיפור המחיקה הסובייטי ולמאבק נגדו. האתגר שלנו הוא לומר אפוא "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא עלה לארץ". להפיכת "נובי גוד ישראלי" לחלק מלוח השנה הישראלי יכול להיות תפקיד חשוב ביותר ביצירת השיח הזה.

ההגדה השכילה להבין שאת סיפורי הזהות החשובים ביותר אין ללמד בבתי הספר או לספר בבתי הכנסת. את הסיפור הזה יש לספר בהקשר המשפחתי, סביב השולחן הביתי, כסיפור של הורים לילדים. אל מול החברה הישראלית שהרבתה להעביר זהות בחינוך ממלכתי או בלוח שנה לאומי, חז"ל לימדו אותנו שהזהות היא מאפה ביתי. זהות שנלמדת בבית תהיה תמיד מגוונת, עשירה ומלאת ניואנסים. זהות שנרכשת דרך סיפורים, מאכלים, מנהגים וחגים לאומיים, לצד חגים עדתיים ומשפחתיים – היא זהות שיכולה להכיל שונות וגיוון בתוך אחדות.

אם בעבר ניסו לארוג את כלל החברה בישראל לסיפור אחד הומוגני, היום מתעצבת ההבנה שעלינו לספר סיפורים ישראליים רבים, רבגוניים ואפילו סותרים לעתים, שייצרו יחד את הפנים הרבות של החברה היהודית בישראל, חברה שבוחרת בכל יום מחדש להקים כאן את חייה. "נובי גוד ישראלי" מהווה הזדמנות יוצאת דופן לספר סיפור ישראלי רחב יותר. אם נאמץ את החג החילוני–אזרחי–רוסי בלוח השנה הישראלי לא רק נכיר לדור החדש של יוצאי ברית המועצות את סיפורם המשפחתי, אלא נעשיר את כלל החברה בישראל בחזון מלא עוצמה והשראה של זהות יהודית ותודעה ציונית.

הרב מישאל ציון הוא המנהל החינוכי של "עמיתי ברונפמן", קהילה של צעירים ישראלים ואמריקנים

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ג טבת תשע"ו, 25.12.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-27 בדצמבר 2015, ב-גיליון ויחי תשע"ו - 959 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. עידוד להתבוללות או חיזוק הזהות היהודית?

    בס"ד ח"י בטבת תשע"ו

    לא נראה לי שאימוץ ראש השנה למניין הולדתו של אליל הנוצרים, על המנהגים הידועים של 'חג המולד', האשוח והסבא מחלק המתנות, יוסיפו לחיזוק הזהות היהודית של יוצאי חבר העמים.

    חזקה על העולים ובניהם שכבר גדלו בארץ, שמכירים הם את חג החנוכה, בו מאירים את הבית בנרות החנוכיה ומזכירים את מלחמת החשמונאים לקוממיות ולשמירת הזהות היהודית. ימים היפים גם להזכרת מאבקם של יהודי בריה"מ נגד משטר עריץ שביקש להשכיח מהם את היהדות.

    חזקה עליהם שמכירים הם את ט"ו בשבט, ראש השנה לאילן, בו שמחים בפירות הארץ ועוסקים בנטיעת אילנות המשמחים את הלב. יום המזכיר את כיסופי הדורות לארץ ישראל – כיסופים שלא פסקו גם בחשכת הגלות ומכוחם נאבקו יהודי בריה"מ על זכותם לעלות לארץ, מאבק שהוכתר בהצלחה והביא לעליה המונית לארץ.

    לשם מה, איפוא, להעלות מתהום הנשיה, ימים זרים ומנוכרים לרוח ישראל, כשיש לנו חגים נאים ושמחים משלנו?

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    מעניין, שבכל חגי החורף מודגש ערכו של פרי העץ. בחנוכה – שמן הזית המאיר; בט"ו בשבט – כלל פירות האילן; ובפורים – היין המשמח לב אלקים ואנשים.

  1. פינגבק: Israeli Novy God? What a Russian Holiday can Teach Israelis

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: