ספר זיכרונותיו של ילד שגדל בתל אביב בין סופרים ומשוררים והיה לסופר גדול בעצמו. לדאבון הלב הפוטנציאל הספרותי של הסיפורים נותר בלתי ממומש 

סיפור הכיסוי הכפול של 
אמא שלי

נתן שחם

זמורה–ביתן, 2015, 
211 עמ'

בניגוד למה שעשוי להשתמע משמו, הציר המרכזי לאורך מרביתו של הספר הוא נתן שחם ולא אמו. אנו קוראים על ילדותו של הסופר בתל אביב, חיי דחק ועוני בדירה קטנה וצפופה שאחד מחדריה שימש מערכת לעיתון שהקים וערך אליעזר שטיינמן, ואחר כך גיוס לפלמ"ח ושירות כלוחם וכקצין תרבות במלחמת השחרור.

נתן שחם, מאחרוני סופרי דור הפלמ"ח והקמת המדינה, זכה לפרסום, להצלחה ולפרסים רבים בקריירה הארוכה שלו. אחד הלהיטים המוקדמים שלו היה המחזה "הם יגיעו מחר" משנת 1949. שחם הקדים במחזהו את סיפורו המוכר יותר של ס' יזהר "חרבת חזעה" בעיסוק בשלל הדילמות המוסריות הנוגעות ליחס אל ערביי ארץ ישראל, וזאת באמצעות סיפורה של כיתת לוחמי פלמ"ח נצורים, הממתינים במתח ותחת אש לתגבורת, כשפתאום מופיע ביניהם רועה ערבי זקן והם מתלבטים כיצד לנהוג בו. המחזה היה נועז למדי בשעתו, פחות משנתיים לאחר שערבי זקן אחר הסגיר את פלוגת הל"ה בהרי גוש עציון לרוצחים מחברון.

 "רביעיית רוזנדורף", אולי ספרו הטוב והמצליח ביותר של שחם, יצא לאור ב–1987 (עם עובד). במרכזו ארבעה – שלושה גברים ואישה אחת – רביעיית נגני מיתר בארץ ישראל בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה ובמהלכה, ודרך סיפורם מתוארת ארץ ישראל באותם הימים. הספר הפך לרב מכר, זיכה את שחם בפרסים ובשנת 2001 הופיע מעין ספר המשך שלו "צילו של רוזנדורף". "חשבון רדום" משנת 2013 (זמורה–ביתן) מספר באמצעות דמותו של הגיבור הבדיוני, המו"ל אהרון צבי מורגנשטרן, את סיפור המאבק לקיומה ולהפצתה של הספרות העברית באירופה ובארה"ב במחצית הראשונה של המאה העשרים. באמצעות הביוגרפיה הבדויה של גיבורו ביטא שחם רבות מדעותיו על היחסים הדו–ערכיים בין מו"לים לסופרים ועל ספרות וכתיבה בכלל.

כיצד‭ ‬ינהגו‭ ‬לוחמי‭ ‬הפלמ‭"‬ח‭ ‬ברועה‭ ‬הערבי‭ ‬הזקן‭? ‬נתן‭ ‬שחם‭ (‬מימין‭) ‬בבקעת‭ ‬הירח‭, ‬מבצע‭ ‬עובדה‭, ‬1949
צילום‭: ‬אוצר‭ ‬תמונות‭ ‬הפלמ‭"‬ח

אין כיסוי

עיקרו של הספר הנוכחי הוא אוטוביוגרפי. אנו קוראים על הוריו של שחם ועל אחיו דוד דרך עיניו ודרך האוטוביוגרפיה של הסופר. זה לא היה חייב לפגום בספר, זה יכול היה להיות מרגש, מלודרמטי, בידיו של שחם עצמו לפני כמה עשורים. אבל זה לא מה שקורה בפועל. שמו של הספר מבטיח, המילים "סיפור הכיסוי הכפול" מעוררות סקרנות לחשוף את התעלומה: איזה כיסוי כפול היה לה? האם אמו של הסופר הייתה מרגלת? בעלת חיים סודיים? אבל לדאבון הלב, ההבטחה נותרת ללא כיסוי. הסוד הגדול, "סיפור הכיסוי הכפול", מתגלה בסך הכול כמנהגה של ורדה שטיינמן לבדות לעצמה חיים דמיוניים שמייפים את המציאות. לספר שמשפחתה הייתה עשירה, בעלת טחנת קמח ובית גדול עם משרתים, בעוד שלאמיתו של דבר הם היו עניים, יתומים ללא אם, והאחיות הגדולות, ורדה ואחותה, נאלצו לגדל בעצמן את האחיות והאחים הצעירים מהן, או לעבוד כמטפלות בבתי זרים.

אין ספק שאפשר היה לרקום מן ההסתרה והגילוי סיפור נוגע ללב, אבל כפי שהדברים מסופרים כאן, הם אינם מעוררים שום רגש מלבד תמיהה. זה הכול? מה הרבותא בכך שאישה בוחרת לספר סיפור בדיוני על עצמה כדי לפאר את עצמה בעיני בניה? אין ספק שוורדה שטיינמן הייתה אישה נחושה: היא קמה מאשפתות וניסתה לבנות קריירה כזמרת אופרה, אבל נאלצה לוותר על שאיפותיה עם פרוץ המהפכה ברוסיה ובעקבות נישואיה לאליעזר שטיינמן. שחם של "רביעיית רוזנדורף" היה עושה מפרק זה בחיי אמו מטעמים ספרותיים מלאי מתח, הרפתקאות וצער. אבל כאן יש לדברים טעם תפל של נסורת.

בדומה לכך מתמוסס גם סיפורו של האב אליעזר שטיינמן, סופר, מוציא לאור, עורך ומעמודי התווך של חיי הספרות העברית בארץ במשך עשורים רבים, איש שתרם למאבק לתחיית הלשון והספרות העברית. מי שמתעניינים בתולדות הספרות העברית אולי ימצאו עניין בתיאור היוזמות הספרותיות השונות או בסיפורים על הידידויות והמחלוקות בינו לבין ביאליק, שלונסקי ואחרים. אבל בדרך הבלתי ספרותית שהדברים מובאים כאן, הכול טובע באפרוריות של סגנון ניטרלי ומנותק, עמוד אחר עמוד אחר עמוד, כמו פרקים מדין וחשבון בירוקרטי, שהופכים גם קורא סקרן ובעל מוטיבציה להתרשם לאדיש ומשועמם.

אבק שרפה

הדבר בולט במיוחד במה שנוגע לחיים הסודיים של שטיינמן, שחי עשרות שנים חיים כפולים עם שתי נשים. העובדות בוודאי ידועות למי שמתעניין בדברים מעין אלה, אבל הפוטנציאל הספרותי שלהן אינסופי. בייחוד של האפיזודה המתרחשת לפני הלווייתו של שטיינמן, כשהאלמנה רואה לראשונה את האהובה עומדת ברחוב מתחת לבית, ובמקום לשפוך עליה אש וגופרית – "… אחזה בזרועי כדרך שהייתה תופסת את ידו של בן הארבע לקראת צליחת כביש… והראתה לי את האישה העומדת לבדה ליד האוטובוס, זאת עם מטפחת הראש והשמלה האפורה. היא לא תיכנס אם לא נזמין אותה, אמרה. גש אליה ואמור לה שאני מזמינה אותה…". למרבה האכזבה, הפוטנציאל הספרותי נותר בלתי ממומש. גם משום שהאהובה מסרבת לעלות, אבל בעיקר משום שהקטע הזה – שלא היה רגשני גם קודם – מסתיים במילים היבשות, הכמעט–פקידותיות, "ואת ההמשך כבר סיפרתי…".

גם הציטוטים הבאים מדגימים זאת: "לי עצמי נודע עניין האישה האחרת של אבא לראשונה כששרַתּי בפלמ"ח…" – איזה בן מדבר על בגידת אביו באמו כעל "עניין האישה האחרת"? אבל זה לא הכול:

הגיעה לאוזני השמועה שיש לאבא פרשת אהבים עם אישה שלפנים הייתה אהובתו של ביאליק… נותרתי לענות לבדי בידיעה ובמבוכה שגרמה לי: מה לאבא ולאותה מורה אלמונית, שתלמידיה תיארו אותה כתימהונית…? מה מצא בה אבא שאין באמא? הייתכן שאבא, אף שאהב באמא את יושרה, חינה ונועם הליכותיה, נכסף לאשה תוזזת, לא צפויה, קרובה כמוהו לעולמם של מי שחיים על סף הדמדומים?

– הקטע הזה, שיש בו פוטנציאל של אבק שרפה שיכול להפוך אותו לספרות, אינו מסתיים כאן, אלא נוסף לו עוד משפט סיכום כמו של משקיף מהצד, שהדברים כביכול אינם נוגעים לו ולקרובים ללבו: "אז עוד לא ידעתי כי ה'אחרוּת' היא הדבר שכה קל למצוא באשה האחרת…". במילים פסיכולוגיסטיות אלה מסביר שחם את העניין למי שעוד לא הבין ומוציא את האוויר מן המפרש הספרותי שנדמה היה לרגע שיצליח להתרומם. ההוצאה לאור של הספר הזה לא עשתה בכך טובה לכותבו ולא כיבדה את זקנתו המופלגת. להיפך. והלב דואב על כך.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ג טבת תשע"ו, 25.12.2015