תסביך קין | שלום רוזנברג

שאלת הקב"ה לקין "אי הבל אחיך" מקבלת מענה רק בסוף ספר בראשית, באחוותו ובאחריותו של יהודה

על פי רוב אנו מנסים להבין את הטקסט שלפנינו תוך עיון מדוקדק בכל הפרטים שבו, כאילו היינו בודקים אותו במיקרוסקופ כדי לחשוף את הנסתר מאיתנו במילותיו ובאותיותיו. אולם לפעמים עלינו להפעיל אסטרטגיה הפוכה, כמי שמביט בטלסקופ בגלקסיות הרחוקות וכך תופס את צורת הגלקסיה שבה הוא נמצא. כדי לראות את התמונה הכוללת של ספר, את התבנית היסודית – הגֶשְׁטַלְט, העלול להסתתר מאיתנו בגלל קרבתו – עלינו לפעמים להתרחק ולהתעלם מן הפרטים.

מתודה זאת קרובה לפרספקטיבה רחבת הזווית של הרמב"ן בביאורו לספר בראשית, שאותה סיכם בניב לשוני מקסים: "מעשה אבות סימן לבנים". לדעתי בספר בראשית מסתתרת תבנית–על נוספת המבטאת את עומק פשוטו של הספר, והיא העימות בין אחים. ספר בראשית קורא לנו להפנים את הלקח שבו, כדי להימנע מליפול – חלילה – במלכודות דומות שהעתיד טומן עבורנו.

איור: גונן מעתוק

איור: גונן מעתוק

פתרון הסכסוך

זיגמונד פרויד פיתח את תורתו הפסיכולוגית בעזרת אחד הפרקים היסודיים של המיתולוגיה היונית: מיתוס אדיפוס. בעקבותיו הוא "חשף" את קיומו של תסביך אדיפוס. המיתוס מייצג את היריבות רבת הממדים שבין הדורות, בין אבות לבנים. תסביך אדיפוס אכן נוכח במידת מה גם במקרא, אך ספר בראשית מעמיד בפנינו דגם אחר של קונפליקט: את "תסביך קין" – רצח האח.

ספר בראשית מלמדנו שההיסטוריה האנושית מתחילה עם רצח אח: "וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהו"ּ (בראשית ד, ח). בהמשך הספר ממשיכים ומופיעים הקונפליקטים בין האחים: בפרשת נח מתואר הקונפליקט בין חם לבין שם ויפת. בלך לך פורץ ריב בין רועי אברהם לרועי לוט ואברהם מנסה לשכך אותו: "אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ… כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ" (בראשית יג, ח). הקונפליקטים בין האחים נמשכים בין יצחק וישמעאל ובין יעקב ועשו, והם מסתיימים בסיפור הנפלא על יוסף ואחיו. התמונה הכללית מתבררת עתה. ההיסטוריה האנושית נתפסת כזירה למלחמות אחים, המאיימות גם על בית ישראל.

כפי שהביא רש"י בשם רבי יצחק, ספר בראשית הוא ספר גיאופוליטי. הוא מתאר קונפליקטים, אך גם מצביע על פתרונות. הקונפליקטים מסתיימים במעשים סמליים של קביעת גבולות, של הפרדה וחלוקה. כך, לאחר המבול נקבעים "מטא–גבולות" בין צאצאי שם, חם ויפת. לאחר מכן פותר אברהם את הקונפליקט עם לוט בהצעה: "הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה" (יג, ט). ישמעאל נפרד מיצחק ועובר למדבר. גם יעקב נפרד מלבן דודו על ידי קביעת גבול בגלעד, גבול שאמור היה לסמן ולסמל שלום בין ישראל לארם. העימות בין יעקב לעשו מגיע אף הוא לפתרון דומה. המפגש המחודש ביניהם הוא פיוס ופרֵדה גם יחד: "וַיָּשָׁב בַּיּוֹם הַהוּא עֵשָׂו לְדַרְכּוֹ שֵׂעִירָה" (לג, טז). כך נקבעים הגבולות עם הטבעת הפוליטית הראשונה שמסביב לארץ המובטחת – ארצותיהם של בני המשפחה המורחבת של אברהם.

פעמים רבות חש אני שספר בראשית לא מסוגל היה להסתיים אחרת – הוא הסתיים רק כאשר התרחש התיקון. יהודה "מתקן" את רצח קין, את הבגידה באח, כאשר הוא מכריז על מוכנותו להפוך לעבד במקום בנימין: "וְעַתָּה יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי וְהַנַּעַר יַעַל עִם אֶחָיו" (מד, לג). במעשה זה מגלם יהודה את האחווה ואת ה"אחר–יות" – שימת עצמנו במקומו של האחר.

מחכים לתשובה

הקונפליקטים בין האחים נפתרים על ידי הפרדה וחלוקה. אולם סיפורי יוסף ואחיו והמפגש המחודש שביניהם מלמדים אותנו שיש גבול גם לגבולות, ואין לנו בררה אלא לעמוד במשימה הקשה: "שבת אחים גם יחד". "מעשי אבות אזהרה לבנים", אך האזהרה לא הועילה. ההפרדה בין האבות – יוסף ויהודה – באה לביטויה הטרגי בפילוג בין מלכות יהודה ומלכות אפרים. יהודה ויוסף היו לשתי ממלכות שפעמים רבות מדי אף נלחמו זו בזו וכך איבדו את הפוטנציאל של כוח האחדות. זאת הייתה התחלת הסוף של בית ראשון.

המהפכה הצרפתית הדגישה שלושה אידיאלים שנתפסו כשורשיה של הדמוקרטיה המודרנית: חירות, שוויון ואחווה. מאתיים שנות היסטוריה לימדו אותנו שהחירות היא רק יחסית, והשוויון אינו אלא אשליה. החירות–לכאורה מחפה פעמים רבות על חברה של עבדים הכלואים בשרשראות בלתי נראות. אף בחברות החופשיות ביותר יש לאדם "חירות" כביכול – אך ורק לעשות מה שאינספור מהפנטים אלקטרוניים מאלפים אותו להאמין שזה אכן רצונו החופשי. וביחס לשוויון – הוא רק פורמלי, כשבפועל יש שווים ויש שווים יותר. אל מול אידיאלים אשלייתיים אלה, מעמיד לפנינו המקרא אידיאל מרכזי אחד, את האחווה, המלמדת אותנו כדברי הנביא מלאכי: "הֲלוֹא אָב אֶחָד לְכֻלָּנוּ, הֲלוֹא אֵ–ל אֶחָד בְּרָאָנוּ, מַדּוּעַ נִבְגַּד אִישׁ בְּאָחִיו?" (מלאכי ב, י).

שתי שאלות נשאלה האנושות בראשית ימיה. לתשובות הנכונות חיכתה התורה לא מעט. הקב"ה שואל את אדם המסתתר: "אַיֶּכָּה?". וכבר העיר רוזנצווייג שהתשובה "הנכונה" ניתנה רק על ידי אברהם בפרק העקדה: "הִנֵּנִי!". סופר בראשית הוסיף שאלה שנייה, שאלת הקב"ה לקין: "אֵי הֶבֶל אָחִיךָ". קין ענה: "הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי?". התשובה הנכונה תינתן בסוף הספר בדבריו  של יהודה שומר אחיו (בראשית מג, ט): "אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ", ובנכונות לקיום הערבות: "וְעַתָּה יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי".

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ו' טבת תשע"ו, 18.12.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-21 בדצמבר 2015, ב-גיליון ויגש תשע"ו - 958, מילה בפרשה / שלום רוזנברג ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: