קונסרבטיבים, רחמנא לצלן! | יואב שורק

הם מחויבים לתורה ולמצוות, אבל מאמצים פרשנות ליברלית בכל הזדמנות. מי הם 
הקונסרבטיבים, מהיכן צמחו ומה בינם לבין הציונות הדתית?

אחד הגידופים הנפוצים ביותר בחברה הדתית בישראל כלפי מי שמערער על אמיתות רבניות מקובלות הוא "רפורמי" או "קונסרבטיבי". במרחב ההשמצות הזה מעטים היודעים באמת מה ההבדל בין רפורמים לקונסרבטיבים, מהי האידיאולוגיה של הזרמים הללו, ומה בעצם ההבדל בין ההשקפות הנתפסות כלגיטימיות בתוך תחומי היהדות הדתית המתכנה אורתודוקסיה ובין ההשקפות המובילות את הקונסרבטיבים והרפורמים.

כדי להבהיר את התמונה במלואה יש לשוב אל שלל דיונים היסטוריים, אידיאולוגיים ותיאולוגיים הנמתחים מן המאה הי"ח ועד ימינו. את זאת לא נעשה במסגרת המצומצמת הזו. מה שנבקש לעשות בשורות הבאות הוא להתמקד בתנועה הקונסרבטיבית (מילולית: התנועה השמרנית, ובתרגום המקובל עליהם לעברית: התנועה המסורתית), לספר מקצת קורותיה ולנסות להבהיר את קווי התיחום שבינה ובין היהדות הדתית המוכרת בישראל, המכנה עצמה על פי רוב אורתודוקסיה.

נתחיל מהסוף: התנועה הקונסרבטיבית היא, בעיקרה, ארגון גג של קהילות יהודיות רבות בארה"ב, שאליהן משתייכים כ–20% מיהודי ארה"ב, או כרבע מהיהודים המשתייכים לקהילה כלשהי (לשם השוואה: שיעור היהודים המגדירים עצמם אורתודוקסים בארה"ב הוא כמחצית ממספר זה). לתנועה מוסדות להכשרת רבנים (גברים ונשים) – הידוע שבהם הוא הסמינר התיאולוגי היהודי בניו יורק (JTS) – רשת בתי ספר יהודיים יומיים (Day School) ע"ש סלומון שכטר, ומחנות קיץ המוכרים כ"רמה". מלבד ארה"ב וקנדה, וכן ארגנטינה שבה יש לתנועה נוכחות מרשימה, לתנועה יש קהילות ומוסדות גם בבריטניה (Masorti), בישראל (התנועה ליהדות מסורתית) ובכמה מדינות נוספות באירופה ובדרום אמריקה – אך אלה מהווים זרם שולי, מבחינה כמותית, במדינות אלו.

התנועה בצפון אמריקה נתונה כיום במשבר דמוגרפי – הזדקנות של חבריה והתמעטות מספרם – אך מצבה הנוכחי אינו מבטא את חשיבותה במלואה. לאורך כל המחצית השנייה של המאה העשרים הייתה התנועה הקונסרבטיבית המיינסטרים היהודי–אמריקני, בעלת דומיננטיות בלתי ניתנת לערעור, וכמחצית מכלל היהודים השתייכו לבתי הכנסת של התנועה. מן התסיסה הרוחנית שבמוסדותיה יצאו גם כמה וכמה זרמים חדשים – הרקונסטרוקציוניזם של מרדכי קפלן, היהדות המסורתית של דוד הלבני, וגם כמה ממנהיגי המוסדות העל זרמיים כמו "מכון הדר" בניו יורק.

כפי שנראה להלן, התנועה הקונסרבטיבית צמחה כמענה לצרכים הקהילתיים והדתיים של היהודים שהיגרו ממזרח אירופה לארצות הברית. עבור יהודים אלה היהדות הייתה זהות טבעית שביטויה הטבעי הוא במסורת ה"רגילה", זו שאינה משתנה בהתאם לאידיאות חדשות מן הסוג שרווחו ברפורמה, אך גם אינה לובשת פנים של משטר דתי מחמיר מן הסוג שמאפיין את האורתודוקסיה. היהדות בנוסח הקונסרבטיבי היא בראש ובראשונה שייכות לעם היהודי (ותמיכה טבעית בציונות ובישראל), מעגל חיים שמתחיל בברית ונגמר בקבר ישראל, וסידור תפילה מסורתי – כזה ששפתו עברית, שעם ישראל עומד במרכזו ושמככבות בו תקוות הגאולה ושיבת ציון. אחד ממנהיגי התנועה אף טבע הבחנה, שלפיה במשולש של "ישראל, קוב"ה ואורייתא" הרפורמים הם אלה שרוממות האלוהים האוניברסלי בגרונם, האורתודוקסים דבקים בתורה ואילו הקונסרבטיבים מעמידים במרכז את עם ישראל. מאפיינים אלה אכן הפכו את התנועה הקונסרבטיבית ל"להיט" הגדול של הדור שלאחר השואה, וקהילותיה – שבאופן אופייני שילבו מרכז קהילתי עם בית כנסת, או כלשון הבדיחה a shool with a pool – נפרשו בזו אחר זו על פני מפת ארצות הברית.

משלמים‭ ‬מחיר‭ ‬כבד‭ ‬על‭ ‬העמימות‭ ‬של‭ ‬עמדתם‭. ‬מחנה‭ ‬חורף‭ ‬של‭ ‬התנועה‭ ‬הקונסרבטיבית‭, ‬ברזיל צילום‭: ‬התנועה‭ ‬המסורתית

משלמים‭ ‬מחיר‭ ‬כבד‭ ‬על‭ ‬העמימות‭ ‬של‭ ‬עמדתם‭. ‬מחנה‭ ‬חורף‭ ‬של‭ ‬התנועה‭ ‬הקונסרבטיבית‭, ‬ברזיל
צילום‭: ‬התנועה‭ ‬המסורתית

בין הלכה למעשה

רשמית, היהדות הקונסרבטיבית – בניגוד לרפורמים – מחויבת להלכה ולמנהג, בדיוק כמו הזרם האורתודוקסי. היא מאמינה בתורה ובמצוות ואת דיוניה ההלכתיים היא עושה תוך שימוש בפרשנות הרבנית לדורותיה וכחלק מהשיח הזה. מי שיקרא פסקי הלכה של הרב דוד גולינקין, למשל, ראש ועד ההלכה של התנועה בישראל, יחוש כמי שקורא פסק הלכה רבני מלומד "רגיל" ואורתודוקסי. במידה שיש הבדל בין פסיקה אורתודוקסית לזו הקונסרבטיבית, ההבדל אינו במהות אלא במינונים: היהדות הקונסרבטיבית מאמינה בפסיקה יותר דינמית מאשר זו המקובלת באורתודוקסיה, "מעִזה" יותר לחדש ומייחסת יותר חשיבות לשיקולים מוסריים ומודרניים. מי שיבקש, אפוא, לחלק את היהדות בחלוקה גסה של יחס להלכה ולמצוות, יעמיד את האורתודוקסים והקונסרבטיבים בצד אחד של המתרס, ואילו את הרפורמים והחילונים למיניהם בצד השני.

אך כל זה להלכה – ולא למעשה. למעשה, התנועה הקונסרבטיבית בארה"ב משמשת בית ליהודים רבים מאוד שאינם מחויבים להלכה כלל, ובכלל זה גם כאלה הנישאים בנישואי תערובת. בניגוד להשתייכות האורתודוקסית בארה"ב, המעידה על פי רוב על אימוץ אורח חיים הלכתי, ההשתייכות הקונסרבטיבית אינה מעידה על דבר. אך האמת היא שכך הדבר רק בארה"ב, שבה יש קהילות לא אורתודוקסיות רבות. במדינות שבהן הקהילות ה"רגילות" הן אורתודוקסיות, הן אלה שמהוות "בית" עבור היהודים הרבים שאינם שומרי שבת וכשרות: כך הדבר בבריטניה, באוסטרליה, בצרפת ובעצם גם בישראל: רוב אלה הרואים ביהדות האורתודוקסית את הביטוי המקובל עליהם של יהדות אינם שומרי מצוות.

הביקורת האורתודוקסית על הקונסרבטיבים נוגעת פחות למתרחש בפועל בקהילות, ויותר למדיניות הפסיקה והחינוך של הרבנים הקונסרבטיבים. למרות ההקבלה בין עקרונות היסוד של היהדות האורתודוקסית לאלו של היהדות הקונסרבטיבית, נוטה ההתנהלות בפועל של הקהילות והמנהיגות הקונסרבטיבית לאימוץ מהיר של רעיונות שרווחים בשיח הליברלי האמריקני, אימוץ שאמנם נעשה תוך כתיבת פסקי הלכה שיצדיקו אותו, אך נראה למתבוננים האורתודוקסים – ולא פעם גם לחלק נכבד מן הקונסרבטיבים עצמם – כאיבוד עמוד השדרה הרעיוני, ואימוץ הרוח השוררת ביהדות הרפורמית.

עם השנים התרחקו הקונסרבטיבים מהזרמים המרכזיים של הפסיקה הרבנית בשורה של הכרעות. ראשית קבעה התנועה בשנות החמישים כי לשם הגעה לבית הכנסת בשבת מותר מתנאים מסוימים לנהוג ברכב. הכרעה זו עוררה ויכוחים נרחבים, וגם כיום היא מקובלת רק על חלק מהרבנים ורק בארה"ב; הכרעה קונסרבטיבית אחרת אינה מתייחסת לשימוש בחשמל כמלאכה בשבת. משנות השבעים פורסמו מספר תשובות של רבנים קונסרבטיבים המציעים לכלול נשים במניין, ולהשלים בכך את השוויון שכבר אומץ קודם לכן בקשר למינוי רבניות וקבלת עדוֹת; גם ההגבלות על נישואי כהן עם גיורת או גרושה הוסרו על ידי חלק מהרבנים במעין הוראת שעה כדי לצמצם נישואי תערובת, תוך ויתור על מעמד הכהונה של הנישא; והיחס להומוסקסואליות ולנישואין חד מיניים נתון בוויכוח עז בתוך התנועה משנות ה–90, כאשר המאזניים נוטים יותר ויותר בשנים האחרונות להיתר.

ואכן, הקונסרבטיבים משלמים מחיר כבד על העמימות של עמדתם העקרונית: מי שמאמצים מתוך מחויבות עמוקה את הרעיונות שבבסיס התנועה אינם חשים בנוח עם הפסיקה הקונסרבטיבית ועם האווירה בקהילות, ומוצאים עצמם לא פעם נוחתים באגף הליברלי של היהדות האורתודוקסית–המודרנית. לעומתם, הרבים שמוצאים אותה כמסגרת השתייכות נוחה מחליפים אותה לא פעם בקהילה רפורמית שאינה מתיימרת כלל למחויבות הלכתית, או מוותרים על ההשתייכות לקהילה ונותרים יהודים "לא משויכים" (unaffiliated).

האם יש הבדל בין הקונסרבטיבים לבין האורתודוקסים המודרניים, בייחוד אלה מביניהם המאמינים בהתפתחות התורה שבעל פה, ומתייחסים בחיוב להתפתחויות מודרניות? למעשה – כלומר מבחינה סוציולוגית ופוליטית, ומבחינת אורחות החיים היומיומיים, יש הבדל גדול; להלכה – במרחב האידיאי – ההבדל עמום מאוד.

מי המציא אותם

כדי להבין יותר לעומק את הזהות הקונסרבטיבית, כדאי לשוב אל ההיסטוריה הקרובה ולהבין את יסודותיה. היהדות הקונסרבטיבית מייחסת עצמה רעיונית לזרם שראשיתו ברב זכריה פרנקל, בגרמניה של סוף המאה הי"ט, וניתן למצוא דמיון בין המדיניות שלה לזרמים אחרים שרווחו באירופה כמו הניאולוגים ההונגרים. אך ייחוסים אלה הם רעיוניים בלבד, ובגדר "חכמה שלאחר מעשה": בפועל, התנועה הקונסרבטיבית נוצרה בארה"ב, והיא נוצרה לא כאלטרנטיבה לאורתודוקסיה אלא דווקא כאלטרנטיבה – שמרנית ושומרת מצוות – ליהדות הרפורמית, הגרמנית במוצאה, שרווחה בארה"ב עד שהחלה ההגירה הגדולה של יהודים ממזרח אירופה.

כאשר באו היהודים ממזרח אירופה בהמוניהם לחופי אמריקה, לא באו איתם רבנים או תלמידי חכמים. באמריקה רווחה אז יהדות רפורמית בסגנון הגרמני–בורגני, שבו מרכז הכובד הוא על דרשות של מטיפים בהיכלות מפוארים, תוך ראיית ההלכה ואורח החיים המסורתי כנחלת העבר. יהדות זו הייתה זרה לחלוטין ליהודים שבאו מן העיירות המזרח אירופאיות, והם לא יכלו לחוש בבית תחת מנהיגות דתית שכזו.

הצורך בהכשרת רבנים אמריקנים הדומים לרבנים שבמזרח אירופה עלה מן השטח. במקביל, "מצע פיטסבורג" שנוסח ב–1885, שבו אימצה המנהיגות של היהדות האמריקנית באותה עת שורה של קביעות תיאולוגיות ההופכות את היהדות לסוג של כנסייה (ללא מצוות מעשיות מלבד ה"מוסריות"; ללא זהות לאומית וללא שאיפה לשיבת ציון; ותוך תרגום היהדות לערכים מודרניים תבוניים), הביא קבוצה של מנהיגים שמרנים יותר – בעיקר מקרב הספרדים המעטים שהיו באמריקה – להקים מוסד אלטרנטיבי להכשרת רבנים במתכונת שמרנית, הלא הוא "הסמינר היהודי התיאולוגי".

  הסמינר לא נועד ליצור זרם חדש, אלא ליצור בסיס אמריקני ליהדות המסורתית המוכרת ממזרח אירופה. אלא שמנהיגי הסמינר היו ליברלים יחסית למקובל על המנהיגות הרבנית, הדלה בכמות ובאיכות, של אותו הדור באמריקה, והאחרונים לא העניקו לגיטימציה למוסד החדש, ולמעשה הגדירו אותו כ"לא אורתודוקסי" – בעיקר בשל שיטות הלימוד האקדמיות שהיו נהוגות בו. המוסד קיבל חיזוק משמעותי בראשית המאה העשרים, כאשר הובא מלומד ידוע מאנגליה, שלמה זלמן שכטר (תלמיד חכם ששמר קלה כחמורה), לעמוד בראש המוסד, והקרע עם המנהיגות האורתודוקסית האמריקנית התקבע.

הרבנים שיצאו מן המוסד הנהיגו קהילות מסורתיות בסגנון אמריקני חדש: חלק מהגינונים היו מודרניים (למשל, ישיבה מעורבת ברוב הקהילות), אך הטקסט של התפילה כמו כל שאר הטקסים נשמרו במתכונתם המסורתית, החינוך נשען על מחויבות עקרונית מלאה להלכה והמנהיגות עמדה בתקיפות על ההתנגדות לנישואי תערובת.

את שורשיה הרעיוניים שלחה התנועה אחורה בזמן אל הרב זכריה פרנקל (תקס"א – תרל"ה), מחולל הסמינר לרבנים בברסלאו, תלמידו של ר' בצלאל רנשבורג מפראג, שפרש מן החבורה שחוללה את היהדות הרפורמית ברגע שזו ביקשה לנתק את היהדות משורשיה ההיסטוריים והלאומיים. הוא טען בעקביות שעל היהדות לשמור על מחויבותה לא רק לתכנים הישנים אלא גם לצורות: לעברית, להיסטוריה, למנהג ולהלכה. ההבדל בינו לבין האורתודוקסים בני דורו היה בעיקרו תיאורטי: פרנקל ראה את המסורת הרבנית כמסורת לאומית היסטורית, בעוד בני שיחו העדיפו עמדה יותר חד משמעית הרואה בכל זה התגלות.

במבט לאחור, תפיסה דומה לזו של פרנקל בכל הנוגע להתפתחות התורה שבעל פה ניתן למצוא גם בדור המייסד של הציונות הדתית מבית מדרשו של הרצי"ה קוק, שהיה מצטט הרבה את המדרש המקדים את ישראל לתורה ומשנן לתלמידיו שרק מתוך תודעת "אשר בחר בנו מכל העמים" ניתן להגיע ל"נתן לנו את תורתו".

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ו' טבת תשע"ו, 18.12.2015

פורסמה ב-21 בדצמבר 2015, ב-גיליון ויגש תשע"ו - 958 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 12 תגובות.

  1. שלום רב לך, יואב שורק.

    אתה חתום על הכתוב "קונסרבטיבים רחמנא לצלן" מיום 18/12/2015.
    דבריך עוררו בי, תחושה לא נעימה.
    למה?
    עיין בבקשה,
    לפני שנה נהגתי להתפלל מידי פעם, בליל שבת בקהילה חסידית במרכז הארץ. זה היה בירח אלול.
    הבחנתי שהם אינם קוראים את תפילת "לְדָוִד ה' אוֹרִי וְיִשְׁעִי מִמִּי אִירָא ה' מָעוֹז חַיַּי מִמִּי אֶפְחָד" (תהלים כז, א ואילך).
    לשאלתי השיבו, כך קבע הרעבע שלנו.
    גם תפילת "לכה דודי" הם אומרים בצורה מיוחדת, אינם מבטאים את מילות הבתים בקול רם, אלא לאחר אמירת "לכה דודי", הם מזמרים ניגון מיוחד שלהם.
    לשאלתי השיבו כנ"ל.
    בקיץ, לפני שנים שהיתי עם בני משפחתי בישוב אחד בהרי הנגב.
    גיליתי שיש שם קהילה חסידית.
    הלכתי לבית הכנסת שלהם, להפתעתי, למרות שהיה עדיין אור, הם עמדו בסוף התפילה.
    לשאלתי, השיבו, "יש לנו ילדים קטנים. כדי לא לעייף אותם אנו מתפללים יחד ללא אמירת 'שמע ישראל', אותה משלים כל אחד בביתו".
    בתי הכנסת הללו אינם שייכים לזרם של התנועה המסורתית בישראל…
    ברוך גולדשטיין, מוחמד אבו חדיר נרצח, שירה בנקי נרצחה, גם בכפר דומא נרצחו, האם למעורבים החשודים יש קשר לתנועה המסורתית בישראל?
    האם הכתוב, "עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר" (שמואל א טו, ג), מקורו בהגות של התנועה המסורתית בישראל?
    האם את כל המפורט לעיל ניתן לאפיין כ"דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבֹתֶיהָ שָׁלוֹם. עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר" (משלי ג, יז¬–יח)?
    האם אמירת רבי נחמן מברסלב, "לבקר אחרים, ולתת להם את ההרגשה שאינם רצויים – זאת יכול כל אחד לעשות. אך לרומם את רוחם ולהעניק להם הרגשה טובה – לכך דרושים כשרון מיוחד והשקעת מאמץ", מאפיינת את הכתוב שלך "קונסרבטיבים רחמנא לצלן"???
    באמונה ובברכה
    מוטי לקסמן

  2. יואב שורק צודק לגמרי בדבריו שההבדל בין חלק מה"אורתודוקסים הליברלים" לקונסרבטיבים הוא עמום עד בלתי קיים

    זו אכן תופעה תמוהה ביותר מדוע אנשים שהם בפועל קונסרבטיבים לכל דבר ועניין לא מזדהים ככאלו אלא כאורתודוקסים ובמקום להזדהות עם אלו שהם חושבים ונוהגים כמוהם הם מתעקשים להישאר בציבור האורתודוקסי שדוחה מראש את כל האידיאולוגיה שלהם ולכן מדובר על התעקשות חסרת תוכלת

    • וכי מי קובע את הגבולות של ציבור מסויים, מלבד הציבור עצמו?
      איזו משמעות יש להגדרות האלה מלבד מה שהן מכילות במציאות עצמה?

      • אריאל, הוא שאמרת שהציבור קובע לעצמו את הכללים שלו ובמקרה הנידון כאן, בני המחנה האורתודוקסי לכל גווניו הרבים (מהעדה החרדית ועד הציבור הדתי לאומי) בחרו בבדרך מסויימת באופן ברור ואלו שתיארתי ותמהתי עליהם מזדהים כחלק מ"מועדון" תוך כדי ציפצוף על הכללים שלו וניסיון להפוך את המועדון לאותו מודל של המועדון המתחרה

  3. וכדאי לראות לגבי זה כאן באשכול בפורום עצכ"ח אצל הכותב "אידך גיסא" :

  4. הדרת גברים?

    מדוע הבנים בלי טלית? רק לבנות מותר?

    • נשים ממאדים - גברים מנוגה?

      עוד הבדל בולט בין הבנים לבין הבנות שבתמונה הוא: שידן של הבנות העטורה בתפילין כפופה כדי להבליט את ה'שריר'. אף כף ידן מאוגרפת. וכל הווייתן מצהירה: 'דיר באלאק'..לעומת זאת ידם של הבנים העטורה בתפילין, מונפת אל על, כאומרת 'שלם עלך', 'שלם עלך'..

      יתכן שמשום כך מתעטפות הנשים בטלית כשליח ציבור – כדי לאזן את הרוח הלוחמנית הטבעית המפעמת בהן. בשאיפה שע"י הטלית תתלבשנה ברחמנותן ותתעטפנה בחנינותן ותבוא לפניהן גם מידת טובן וענוותנותן.

      כן נראה לענ"ד לבאר מנהגן של אחב"י. וצויי"מ וימ"ן בב"א [וצור ישראל יצילנו משגיאות, ויראנו מתורתו נפלאות, במהרה בימינו אמן].

      בברכה, ש.צ. לוינגר

  5. ש.צ, נראה שהתשובה לקושייתך ברורה:

    הרי אם המצולמים הם אשכנזים הרי קיימא לן שרוב האשכנזים נוהגים להתעטף בטלית רק לאחר החתונה ואחד הטעמים לדבר נאמר בספרי המנהגים שזה בשביל לעודד את הרווקים להתחתן שהם יהיו "מסומנים" וזה ילחיץ אותם להתחתן כשיגיעו לפרקם ויסמן לשאר שהם פנויים להצעות שידוכים

    והרי אצל נשים הטעם לא רלוונטי כי "סימון" הרווקות שלהן הוא גילוי שיערן ולכן אין טעם שיתבטלו מרצונן להתעטף בטלית עד החתונה ולכן המצולמות עם טלית והמצולמים לא שמא רווקים הם

    אבל צע"ג אם אצל הקונסרבטיבים הנשים הנשואות מכסות ראשן או שמא מדובר בהלכה שלא רלוונטית לדורנו [אנארכוניז"ם בלע"ז] ואם אכן כך אז לכאורה גם הבנות הרווקות אין להן להתעטף בטלית לפני החתונה כמו הבנים

    אבל צריך עוד עיון גדול על עצם מנהג זה גם אצל הבנים שהרי ללחוץ להתחתן מוקדם זה גם בבחינת "אנרכוניז"ם" ואין הדבר מתאים לדורנו שכל המאריך ברווקות הרי זה משובח

    וצע"ג מאוד(-: (-:

  6. הסקירה כאן כתובה היטב, השאלה היא האם היא כתובה נכון. יש כאן עימעום גדול מדי בהשואה בין העולם האורתודוכסי על גווניו השונים, לבין הקונסרבטיבי. אם לתמצת את הדברים, התמונה שבה הבנות מניפות את היד עטורת התפילין בצורה כל כך כוחנית, כל כך אנטי נשית, וכל כך רחוקה מאלמנט רוחני שיהודי עוטף בו את עצמו כדי להתחבר למקור הרוחניות- הרי שקיבלנו מושג של ממש על ההבדל בין אורתודוכסים לקונסרבטיביים. יחי ההבדל הקטן, כמו שאמרו הצרפתים. יש לחלקים גדולים בתוכנו בדורות האחרונים קושי מובנה לא להפריד בין מצוות בין אדם לחברו ובין מצוות בין אדם למקום, ועל הרקע הזה קמה התנועה הקונסרבטיבית. למינים אל תהי תקוה אמרו חז"ל—לא לעמי הארצות, דהיינו אלה שלא חולקים על סמכות חז"ל, אלא מניחים אותה בצד. הם לא יוצרים סוג חדש, הם לא מינים חדשים, והם גם לא יעלמו מהיהדות בחלוף הדורות. רבנים שלא יודעים להבחין בין התחשבות באדם שגר רחוק מבית הכנסת ויכול להתפלל לבד ולא בחברה ולעומת לבין יהודי שיהפוך לחייב כריתות ויכרת חלק רוחני מנשמתו עקב חילול השבת הם לא רבנים קרובים במשהו לעולם האורתודוכסי, בדיוק כמו מניפות הזרוע הכוחנית עם התפילין.

    • למשכם כלפי מעלה - לא להיגרר אחריהם

      בס"ד עש"ק ויחי תשע"ו

      למור עברי – שלום רב,

      האידיאולוגיה שלהם,, אינה מקבלת את התורה כתורה משמים שעלינו להתאים את עצמנו אליה. בצד המעשי, יש אצל חלק מהם רצון לקשר אינטנסיבי יותר עם המסורת ועם התורה. לפחות במובן של יהדות כתרבות וכ'זהות'.

      אינני חושב שיש טעם בדיאלוג עם מנהיגיהם או איתם כאירגון. כאן יש נתינת לגיטימציה לאידיאולוגיה שלהם. לעומת זאת, יחידים מהם המעוניינים להתקרב ולהכיר ממקור ראשון יהדות המבוססת על אמונה ומחוייבות – צריך לענ"ד למצוא את הדרך לעודד ולקרב ולהטעימם מהמאור שבתורה.

      ידועים דברי הראי"ה קוק על השלבים שבהם עתידים אותם שהתרחקו לחזור ולהתקרב. שהתהליך יתחיל מ'כבוד הדת' ו'חיבת הדת' כתרבותו ומורשתו של העם. מכאן יגיעו ל'הכרת הדת', עדיין כשאיפה אינטלקטואלית להכיר ולטעום מ'ארון הספרים היהודי', ומכאן יגיעו בסופו של תהליך ל'קיום הדת' מתוך אמונה והכרה עמוקה.

      בברכת שבת שלום, ש.צ. לוינגר

להגיב על arielkramer לבטל

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: