קדיש כלל ישראלי | הרב יעקב אריאל

גם אדם צעיר, ואף מי שלא היו לו קרובים שנרצחו בשואה, צריך לחוש מחויבות אישית לאמירת קדיש ביום הקדיש הכללי 

יום עשרה בטבת נקבע כיום הקדיש הכללי על הנספים בשואה, שרבים מהם לא הותירו אחריהם שם ושארית ואין מי שיאמר אחריהם קדיש. בתקנת הרבנות הראשית נקבע כי הציבור כולו יאמר קדיש. זכורני בצעירותי כאשר ראיתי את כל הציבור אומר קדיש התרגשתי מאוד עד כדי דמעות. אולם בשנים האחרונות יש רפיון בקיום תקנה זו. לדעתי הצורך בהמשך התקנה רק גובר והולך ככל שהשרידים החיים הולכים ופוחתים והשכחה וההשכחה הולכות וגוברות.

ודווקא השתא ששוב חוזרת הסכנה שעומדים עלינו לכלותנו, חלילה, מן הראוי לזכור ולהזכיר את זכר הקדושים ה' ייקום דמם. ברציחתם הנוראה הם ציוונו להבטיח את המשך קיומו של עם הנצח ובין היתר גם למנוע שואה שנייה חלילה.

את יום הקדיש הכללי קבעה הרבנות זמן רב לפני שהכנסת קבעה את כ"ז בניסן. לפי ההלכה מי שאינו יודע את היום שבו מתו קרוביו קובע לו יום בשנה שבו יאמר קדיש ויתענה. המנהג להתענות ביום זיכרון כבר מוזכר בתלמוד. גם מי שלא נוהג להתענות ביום זיכרון אישי חש צורך להתענות ביום שייקבע כיום זיכרון כללי על השואה הנוראה. בזמנו הייתה הסכמה מקיר אל קיר לקבוע צום מיוחד לזכר האסון הגדול בתולדות עם ישראל (חורבן בתי המקדש היה כמובן חמור מאוד, אולם השואה עולה על כולנה בהיקפה, באכזריותה האיומה ובמגמתה להשמדה כללית של כל עם ישראל, חלילה). אך ה"חזון איש" התנגד לקביעת יום אבל ציבורי והרעיון ירד מן הפרק.

בשל כך קבעה הרבנות את עשרה בטבת כיום הקדיש הכללי. צום עשרה בטבת נבחר משתי סיבות: א. קל לצום בו גם לאנשים חלשים. ב. הוא מציין את תחילתה של שרשרת הפורענויות שעברו על עם ישראל, החל מסמיכת מלך בבל על ירושלים ועד האחרונה והקשה שבהן – השואה. האסון האחרון נעוץ בראשון. הגלות הארוכה שהחלה במצור על ירושלים בבית ראשון הסתיימה בצורה טראגית בשואה. בכל התקופה הארוכה הזאת העם היה מפוזר ומפורד בין העמים ונתון לאיבה ולמשיסה. ואלו הגיעו לשיאן בשואה. וגם עם שובנו ארצה השנאה והסכנות לא פחתו, לדאבוננו.

קדיש למי שהוריו בחיים

לעומת השיקולים התורניים לקביעתו של עשרה בטבת השיקולים לקביעת כ"ז בניסן מאוחר יותר על ידי הכנסת היו שרירותיים ופוליטיים. רצו לקבוע תחילה יום זיכרון לגבורה בלבד בערב פסח, יום פרוץ מרד גטו ורשה, אך כשהבינו שהתאריך לא מתאים ויש צורך להזכיר גם את השואה, ולא רק את הגבורה של המרידות, שהרי לרוב רובו של העם לא היה נשק והוא לא היה מסוגל להילחם – מצאו תאריך באמצע בין שביעי של פסח לבין יום העצמאות. אמנם אחרי שהמדינה קבעה את כ"ז בניסן אין לפרוש מן הציבור, וכולנו משתתפים בטקסים הממלכתיים, אך מבחינה הלכתית אין אפשרות לקבוע יום תענית והספד בניסן. אי לכך תקנת עשרה בטבת לא זזה ממקומה. ולמרות שרובו של הדור הראשון של חייבי הקדיש כבר איננו, איננו פטורים כולנו מלומר קדיש על האסון הגדול והנורא. לכן, גם בן הדור השלישי והרביעי וגם מי שאין לו קרובים שנרצחו בשואה צריך לחוש מחויבות לומר קדיש. זהו קדיש כלל ישראלי ולא קדיש אישי.

לסיום אציין כי בספרי באהלה של תורה (חלק ה, סי' טו) דנתי בשאלה האם גם מי שהוריו בחיים רשאי לומר קדיש ביום זה על קדושי השואה הי"ד ותשובתי היא חיובית, שכן מדובר בקדיש כללי. ולכל הפחות יאמר קדיש דרבנן, שמלכתחילה לא נתקן ליתומים כשאר קדיש יתום, אלא הוא קדיש על לימוד אגדה שיכול להיאמר על–ידי כל אדם.

הרב יעקב אריאל הוא רב העיר מת גן

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ו' טבת תשע"ו, 18.12.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-21 בדצמבר 2015, ב-גיליון ויגש תשע"ו - 958 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: