עד טיפת המכחול האחרונה | בכל סרלואי

נער יהודי בורח כדי לצייר וחובר לאמנים צעירים בעלילה שתסתבך עם הגיעם לגרמניה הנאצית כשינסו להציל את האמנות. אך מי יציל את אמנות כתיבת הרומן?

צבעיםצבעים נמלטים

ליסה בר

מאנגלית: 
אינגה מיכאלי

סימנים וידיעות ספרים, 2015, 415 עמ'

"צבעים נמלטים" הוא מושג מתחום האמנות המאפיין צבעים בעלי עמידות נמוכה לאור, לעומת "צבעים קבועים" שעמידותם לאור גבוהה. כצבע או כספר, שמו ראוי לו – עמידותו של ספר זה במבחן אורם של הביקורת או הזמן תהיה ככל הנראה נמוכה ביותר.

מה עושה ספר לטוב או ההפך מכך? בראש ובראשונה, הסיפור עצמו. מרכיבי הסיפור כשלעצמם מבטיחים למדי: יעקב קליין הוא נער יהודי הגדל במשפחה חרדית באמריקה של שנות העשרים, אלא שאת חייו המוגנים מערערת תשוקתו הבלתי נשלטת לציור. בזמן שחבריו לומדים תורה הוא מתבונן במשחקי אור וצל ואת דפי החומש והסידור הוא רואה כיריעות שיש למלאן בצבעים.

החברה היהודית היא חברה שכולה שחור עם מעט מאוד לבן: המלמד שלו מבייש אותו, יעקב נאלץ לגנוב ספרי אמנות כדי להשביע את נפשו הרעבה, ואביו מתעלל בו כשהוא מגלה את הסוד הנורא, שבנו שואף לצייר. יעקב מגלח בתער, שאיתו הוא נוהג להסתפר, את פאותיו (הסופרת, שמסבירה כל פרט יהודי כאילו מדובר בסרט של "נשיונל ג'אוגרפיק" על חיי שבטים נידחים, נופלת בפרט ההלכתי הבסיסי הזה) ובורח מאמריקה אל היבשת הישנה אירופה, כדי ללמוד אמנות. בהגיעו לפריז הוא משנה את שמו לג'וליאן, ובערב שלפני תחילת הלימודים הוא פוגש בבית קפה שלושה אמנים צעירים: את אדריאן היפה והסוערת (האם היא תהיה אהבת חייו?) המאוהבת בפליקס – אציל גרמני יפה וערמומי (האם יהיה משולש רומנטי, האם הוא הנבל בסיפור?), ואת רנה, צייר מבריק ורגיש (האם בתמימותו יהיה הוא הקרבן?).

הארבעה מתחברים וג'וליאן ופליקס אף חיים ומציירים יחד. אלא שהקנאה של פליקס ברנה על היותו אמן מעולה יותר, התאווה של שניים מהגיבורים לשרלוט, דוגמנית ציור יפהפייה ומרושעת, והכבוד שאותו תובע פליקס לעצמו- מוציאים את כל הגיבורים מעולמם השלו. זהו השלב שבו עובר הסיפור מפריז לגרמניה בזמן עליית המשטר הנאצי. נחשו ילדים איזה גיבור גרמני יבגוד בחבריו היהודים על רקע האמנות?

ניסיון‭ ‬כושל‭ ‬להצלת‭ ‬יצירות‭ ‬אמנות‭ "‬מנוונת‭" ‬מציפורני‭ ‬הנאצים‭. ‬ג‭'‬ורג‭' ‬גרוס‭, ‬יום‭ ‬אפור‭, ‬1921‭. ‬מתוך‭ ‬התערוכה‭ "‬לילה‭ ‬יורד‭ ‬על‭ ‬ברלין‭" ‬המוצגת‭ ‬במוזיאון‭ ‬ישראל‭ ‬

ניסיון‭ ‬כושל‭ ‬להצלת‭ ‬יצירות‭ ‬אמנות‭ "‬מנוונת‭" ‬מציפורני‭ ‬הנאצים‭. ‬ג‭'‬ורג‭' ‬גרוס‭, ‬יום‭ ‬אפור‭, ‬1921‭. ‬מתוך‭ ‬התערוכה‭ "‬לילה‭ ‬יורד‭ ‬על‭ ‬ברלין‭" ‬המוצגת‭ ‬במוזיאון‭ ‬ישראל‭ ‬

כפיס עץ ושקיק טבק

ספרות טובה נכתבת לעתים בתבניות מוכרות, אך לעולם אסור לה להיות צפויה. בהיותה צפויה היא מאכזבת את הקורא ואף מעליבה אותו, משום שהיא כמו מזלזלת בתבונתו. עולם האמנות מלא ביצירות כאלה, הנמכרות היטב כמוצר צריכה, וכאן נכנסת חובת ביקורת הספרות, כחובתה של ביקורת האמנות, להבחין בין אמנות טובה באמת לבין צורת ביטוי כנה ומלאת להט, אך דלה ופושרת.

ב"צבעים נמלטים" מערכות היחסים צפויות וברורות החל מהעמוד הראשון. אין דף שאין בו קלישאה כלשהי, מהאמנות "הפורצת מעמקי הנפש" עד ל"עורה הקטיפתי" של האהובה. הדבר היחיד שהצליח להפתיע אותי בספר הוא הטיפשות של גיבוריו, שבשם מניעים נאצלים כחברות ונאמנות פועלים ללא הרף נגד עצמם, גם כאשר נבגדו שוב ושוב על ידי אלה שהם מתעקשים לתפוס כחבריהם. האיוולת הזו מקדמת את העלילה, אלא שלא די בכך: החלק שבו היא נעשית גרועה באמת הוא החלק שבו הופך הסיפור ממשולש רומנטי של אמנים מיוסרים לרומן היסטורי על הניסיון להציל יצירות אמנות "מנוונת" – כל אמנות שערערה על העקרונות הנאציים של היפה והיה בה שמץ של אוונגרד – מציפורני המשטר הנאצי.

דמות הנבל בספר, פליקס, בנויה במתכונת דמותו ההיסטורית של אדולף היטלר הצעיר ששאף להיות צייר ולא התקבל לאקדמיה לאמנות בווינה, והעלילה מתרחשת במהלך מה שכונו "השנים הטובות" – שנות עלייתו והתבססותו של הנאציזם בגרמניה, שבהן עברה כל התרבות נאציפיקציה ואריזציה, והקרקע הוכנה למרחץ הדמים הגדול. ג'וליאן ורנה, היהודים שנשארו בגרמניה למרות הסכנה בשל הנאמנות לחברם לשעבר פליקס, נחשפים לקנוניה מרושעת שלו ושל אביו (המזימה נרקמת בעיצומו של לילה במרתף אפל) להעלמת ציורים יקרי ערך.

זהו השלב שבו הופכת היצירה מחסרת היגיון למופרכת: השניים כמעט משלמים בחייהם כדי להציל את יצירות האמנות, וגם כאשר הם מצליחים להימלט מגרמניה הם חוזרים אליה כדי לגלות שפליקס שוב בגד בהם וכדי לאבד קרוב משפחה יקר ולהיכלא במחנה ריכוז, שממנו הם מצליחים לברוח בזכות הציור, כפיס עץ ושקיק טבק (אני לא ממציאה את זה). ולמרות היותם שבורים ורצוצים בגופם ובנפשם הם – ניחשתם יפה – חוזרים לברלין, כדי להיכשל בהצלת עוד יצירות אמנות. ועוד לא הגענו לחלק האחרון של הספר.

להט ללא כישרון

הסופרת היהודייה בוחרת לעסוק בפרק היסטורי מרתק, שרק בשנים האחרונות (ביצירות שזכו לעיבוד קולנועי חינני ובעייתי כמו "האישה בזהב" ו"ציידי האוצרות") נודע ברבים: האופן שבו ניסו (והצליחו) הנאצים לשדוד, להשמיד ולהעלים כמויות עתק של יצירות אמנות "מנוונות", כאקספרסיוניזם, קוביזם וכל מה שלא שירת את טעמו של היטלר ואת האידיאולוגיה הנאצית. אלא שהרצון הכן ושובר הלב של אמן להציל את אמנותו גם במחיר חייו מעורר שאלה עמוקה בנוגע לקשר שבין החיים ליצירה. ודאי שעבור האמן אבדן יצירתו הרי הוא כאבדן חייו ממש. אלא שבמציאות של מוות ודאי (גם אם בשלב היסטורי זה עוד לא התקיימה ההשמדה השיטתית, הרי שג'וליאן ורנה נתונים ללא הרף בסכנת חיים) – האם עדיף לאבד את האמנות או את החיים?

זוהי הנקודה שבה נעשה הספר לבלתי אמין; הגיבורים חוזרים שוב ושוב למציאות של רעב, עינויים ורצח, כדי להציל אמנות. אך לא רק כאן: בסופו של סיפור הרעים מנצחים והיצירות נשדדות (עד לפתרון נוסח דאוס אקס מכינה בפרק האחרון) במחיר הנורא של חיי האמנים. בעולם שבו רצחו הנאצים מיליונים אך נזהרו מאוד שלא לפגוע במוזיאונים ושכיות חמדה, בעולם שבו "רַבָּה דאָגָה לִתמוּנוֹת וּפסָלִים /  ואוֹצרוֹת אֳמָנוּת פֶּן יֻפצָצוּ /אַך אוֹצרוֹת אֲמָנוּת שֶׁל רָאשֵׁי עוֹלָלִים/ אֶל קִירוֹת וּכבִישִׁים ירֻצָּצוּ" (נתן אלתרמן, "מכל העמים"), האמירה הזו נעשית לבעייתית כפליים.

נראה שהסופרת שכוונותיה טובות עוסקת ברומנטיקה האמנותית מצידה הרגשי והסוער, ולא מצד שורשיה העמוקים. התנועה הרומנטית, ילידת גרמניה, העמידה במרכזה את האמן הגאון, המורד, הבועט במוסכמות, הקשוב אך ורק לנפשו הסוערת; הרואה את העולם כקנבס אדיר שעליו ישפוך את יצירתו הגדולה. אלא שהקשב הזה הפך לנהרות של דם כאשר נטה לכיוון הפשיזם, כשדמותו של השליט מוצבת כאמן המעצב את רוח האומה.

הדיון הביקורתי במקומו המוסרי של האמן לנוכח חברה המשחיתה את עצמה והרודפת את מיעוטיה, וההשלכות המוסריות של אמנות לשמה בלבד, ללא מחויבות אנושית או פוליטית – נעדר מהספר. בעולם הבוער כחבית חומר נפץ, שבו ברור אף לגיבורים התמימים כי עומדים להירצח המונים, מאמציהם הכנים של שני אמנים יהודים להציל יצירות אמנות נתפס כמופרך מעיקרו, והוא נושא בקרבו מסקנה מוסרית עגומה: נראה כי הצורר ניצח לא רק בהשמדה הפיזית, אלא בהנחה שהחיים חשובים הרבה פחות מהאמנות שאותה הם יוצרים.

האירוניה היא שהספר הזה, העוסק כולו בחד-פעמיות של החוויה והיצירה, מגיש לקורא מעשה אמנותי תפל, מעייף ומשומש, שאין בינו לבין יצירת אמנות אמיתית כמעט דבר. ובלשונו של הספר: "יצירות אמנות אמיתיות הן כאלה השוברות את מוסכמות התקופה, מגלות אמת עמוקה על המציאות ושורדות את פגעי ההיסטוריה והזמן". למרבה הצער נראה כי הספר בנוי באותה מתכונת של ציירים בעלי להט ונטייה חזקה לאמנות, החסרים באופן מתסכל את כישרון הציור. למרבה הצער, על אף שנכתב בתשוקה ובמאמץ המאפיינים יצירות אמנות, אין למצוא בו ולו בדל של אמת או כישרון.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ו' טבת תשע"ו, 18.12.2015

פורסם ב-21 בדצמבר 2015,ב-גיליון ויגש תשע"ו - 958, סיפורת. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: