נער הייתי | יהושבע בנטוב

דן פגיס מחפש זהות הן בשיריו והן ב"ביצה שהתחפשה", אפלפלד כותב על ילדים נרדפים, וכמוהם יוצרים–ניצולים אחרים. מחקר על מבוגרים הכותבים לילדים על חוויותיהם כילדים 

zivaספרות השואה 
גם לילדים

תקבולת אוטוביוגרפית בין יצירה לילדים 
ויצירה למבוגרים

זיוה פלדמן

אוניברסיטת אריאל, 2015

יש מאורעות אשר רישומם חוצה את חיי הסופר לשניים ובבגרותו מאורעות אלו חוזרים ועולים שוב ושוב; חלק מהם בגלוי, וחלק מתחפשים בבגדים שאולים. יוצרים שהיו ילדים נרדפים בשואה חוזרים ביצירותיהם הבוגרות אל העולם שחוו בילדותם. החוויה האוטוביוגרפית באה לידי ביטוי גם ביצירות למבוגרים, וגם ביצירות שנכתבו לילדים. שעה שהסופר פונה אל יצירות לילדים לובשת החוויה מלבוש של פנטזיה, אלגוריה ומעשייה, וחושפת את עצמה לא פעם יותר ללב הקורא.

הספרות העברית מכירה יצירות כפולות נמענים אצל סופר אחד, שהן בעלות שתי רמות עיצוב מטעמים שונים. משוררי ימי הביניים שרו שירי אהבה בשירת החול ופיוטי אהבה בשירת הקודש, בדימויים ומטפורות מעוצבים כפל עיצוב ולשון. ביאליק כתב גם למבוגרים וגם לילדים. הבדידות שחוזרת שוב ושוב בשיריו למבוגרים מופיעה גם בערוגת הגינה בשיריו לילדים.

ז'אן פול סארטר טוען שהאדם מספר סיפורים שבאמצעותם הוא רואה את כל מה שהתרחש קודם. עיצובה מחדש של המציאות יוצר דיאלקטיקה ופער בין החיים המציאותיים והחיים בספרות. הסיפור חי בעזרת הזיכרון, אבל הזיכרון אינו החיים הממשיים. חומרי הזיכרון של הסובייקט הזוכר נמצאים כסימן המסרב להיעלם.

החוויה היא אותה חוויה ולכן הסוגיה הנבחנת בספר היא מהו ההבדל בין האופן שבו היא מדברת אל הילדים לבין האופן שבו היא מדברת למבוגרים, או במילים אחרות: איך כותבים לילדים על השואה? איזה לשון אמנותית מעצבת את הזיכרון? איך כותב מבוגר שעבר חוויה טראומטית כאשר היה ילד?

מתבונן‭ ‬בעולם‭ ‬שמסביב‭ ‬בדממה‭ ‬ובשתיקה‭. ‬כריכת‭ ‬ספרו‭ ‬של‭ ‬אהרן‭ ‬אפלפלד‭, "‬ילדה‭ ‬שלא‭ ‬מן‭ ‬העולם‭ ‬הזה‭", ‬באיורה‭ ‬של‭ ‬ולי‭ ‬מינצי

מתבונן‭ ‬בעולם‭ ‬שמסביב‭ ‬בדממה‭ ‬ובשתיקה‭. ‬כריכת‭ ‬ספרו‭ ‬של‭ ‬אהרן‭ ‬אפלפלד‭, "‬ילדה‭ ‬שלא‭ ‬מן‭ ‬העולם‭ ‬הזה‭", ‬באיורה‭ ‬של‭ ‬ולי‭ ‬מינצי

השואה נחשפת בשירה

מתברר כי דווקא בשירה לילדים חומת ההגנה המוקפדת, הבנויה מפחדים ומזיכרונות, עשויה לפתוח פתח צר, חרך הצצה לעולם רגשי עמוק. היוצרים האלה נושאים את משא חייהם ומצוקותיו בעולם של תוהו. הם הושלכו אליו כשהיו צעירים ועדיין הוא מהבהב בתוכם כלפיד בלב המאפליה בחלל של ריק ואי ודאות, קרוע מבדידות ומנסה ליצור קשר חדש למציאות חייו.

הספר דן ביצירותיהם של דן פגיס, אבא קובנר, אהרון אפלפלד ואורי אורלב. אהרון אפלפלד רואה בספרות מסע אוטוביוגרפי המכיל את מסתרי הנפש של הכותב ואת מסתרי הנפש של תרבותו. מדובר בספרה רליגיוזית שהיא מעבר למילים ועוסקת בשאלה "מי אני?" והתשובה לכך תהיה בניסיון לקשר בין עבר להווה.

דן פגיס ננטש על ידי אביו, ובהיותו בן ארבע נפטרה אמו. בגיל אחת עשרה הוא נאלץ להתמודד עם הרדיפות והשנאה במחנות הריכוז. בגיל שש עשרה עלה ארצה ונאלץ להתמודד עם הקושי שלו לתקשר עם אביו. שניהם בחרו בשתיקה בחירה הרסנית שהיה בה כאב ועלבון. דמות קין מלווה את עולמם של הבן והאב ביצירותיו של דן פגיס למבוגרים.

ביצירתו של פגיס לילדים נופלות ההגנות והמסכות, והזיכרון האוטוביוגרפי משתלט על היצירה. שני מוטיבים מרכזיים, התבוננות במראה והתחפשות, נמצאים בשיריו של פגיס לילדים וגם בשיריו למבוגרים. בשיריו למבוגרים הוא מדבר על "שותף" שנולד איתו יחד, וביצירתו "הביצה שהתחפשה" הוא מדבר על חיפוש זהות של אדם ללא הורים שלא יכול לפתח את הדימוי העצמי שלו.

הביצה לאחר לידת האפרוח נותרת ריקה והאדם החלול ימשיך לחפש את זהותו. ביצה שלא רוצה להיות ביצה מתכחשת למהותה ואינה מסוגלת ליצור קשר. הביצה מחפשת את מהותה באובייקטים אחרים. ביצירה זו פגיס מחפש בדרך אוקסימורונית אחרי אובייקט להזדהות. אך בסופו של סיפור הריק והחלל חובקים אפרוח. האפרוח הוא הכוח היוצר. משהו חדש שעתיד להתפתח בסופו של דבר.

שם וכאן, אז ועכשיו

מקום נכבד בספר תופסת דמותו של אבא קובנר. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה היה קובנר כבן עשרים. במלחמה היה פרטיזן ביערות ואחר כך בא לחיות וליצור בארץ ישראל. קובנר מעיד על עצמו שעיצוב עולמו ומקור יניקתו אינו זהה למקור של סופרי ארץ ישראל, שגדלו, בגרו ויצרו בארץ. הוא מדבר על מורכבות הנחלת הזיכרון ההיסטורי שצריך לשמר אותו בטרם יעבור אל השכחה. קובנר, שהיה פרטיזן ביערות, לחם בארץ במלחמת השחרור. הוא היה "שם" ו"כאן" באותו הזמן, לכן יש ליצירתו השירית פנים רבות וקשה להקיף אותה ולבקר בכל מישוריה. קובנר חשב שהתווית שהושמה עליו, "סופר שואה", היא "תבנית מחליאה", מפני שהוא כותב גם על החוויה הישראלית.

בריאיון עם בנו של אבא קובנר, הצייר מיכאל קובנר, דיבר הבן על אישיותו הכריזמטית של אביו שעמד בכל צומת חשוב בחזרתו של העם היהודי לארץ ישראל. לטענתו, יצירתו של קובנר חיה בתוך מציאות כפולה, חוויה דו מוקדית. אירועי ההווה מעוררים לפתע זיכרונות מהעבר, והם חוזרים ומהדהדים זה את זה.

שלושה מקומות עיצבו את חייו בילדותו ובנעוריו: בית ההורים, העיר וילנה וקן השומר הצעיר. קובנר פונה אל העבר, מפני שאי אפשר להתחמק ממנו, אולם יותר מכול התעניין בתרומת העבר לעתיד ישראל. האמת בשירתו של אבא קובנר היא מה שהיה שם ומה שהוא חווה מאותה תקופה נוראה. האמת שלו היא היכולת לבטא בשירה את כאב הפרֵדה מההורים בצד אהבה למשפחה שהקים כאן.

לילדים כתב אבא קובנר שלושה ספרים: משהו על לווייתנים, המלאך הקטן מיכאל ומסע לארץ המילים. בספר "משהו על לווייתנים" מסופרת אגדה על לווייתנים קטנים ושקופים שהפכו ללווייתנים גדולים. זהו סיפור שיש לקרוא אותו בשתי רמות: משל ונמשל. הסיפור עוסק לא רק בשואה אלא גם בתקומה ובחיים מחדש. ב"מלאך הקטן מיכאל" מדבר קובנר על הסבל שעבר האדם בשואה. המלאך השחור הוא הצל, הפחדים שנשארו בזיכרונו.

היצירה "מסע לארץ המילים" נשענת על המחשבה שלאותיות יש כוח לברוא עולם. הילד יכול לברוא עולם בעזרת הדמיון והמשחק ובחלום בהקיץ. בספר הזה מדבר קובנר על ואל הילדים שבקיבוץ שלו, עין החורש, כשפניו אל העתיד.

תיקון בדיוני לטראומה

הנריק אורלובסקי נולד בוורשה שמונה שנים לפני פרוץ המלחמה והיום הוא ידוע בשם אורי אורלב. אמו חלתה ונרצחה בבית החולים והוא ואחיו נשארו עם דודתם אשר שמרה עליהם בגטו ואחר כך במחנה ברגן בלזן. בתום המלחמה עלו שניהם לקיבוץ גניגר.

לפי דברי אורלב, דודתו הבטיחה לאמו לפני מותה שתטפל בשני האחים. אלמנט אוטוביוגרפי זה חוזר במכלול יצירתו של אורלב, בין אם ישירות כתיעוד ובין כנושא מרכזי בספרים אחדים. דוגמה לכך אפשר לראות בספר "האי ברחוב הציפורים". סיפוריו של אורלב הם מסע לתוך מה שהיה שם. הוא מזדהה עם כמה מהגיבורים, ולאחרים מעניק "תיקון" בדיוני בעיצוב הטראומה. יש בסיפוריו גם ראייה אופטימית וחיבור אל ספרי הרפתקאות שבהם היחיד שורד בעזרת תושייה ודמיון כמו רובינזון קרוזו, או עלובי החיים.

אהרון אפלפלד נולד למשפחה מתבוללת והיה בן שמונה כאשר פרצה המלחמה. האם נרצחה ברחוב ויחד עם אביו נדד ביערות באוקראינה במשך שנתיים בחברת אנשי העולם התחתון. כאשר ילד נמצא לבדו בסביבה עוינת הוא לומד מהר מאוד את תורת ההישרדות. על עצמו אומר אפלפלד שהיה "בעל חיים זעיר שיש לו מחילה". הוא היה מתבונן בעולם שמסביב בדממה ובשתיקה. בדוחק וברעב אבדו המילים. ביערות למד שתיקה וחשדנות. זוהי המוסיקה שביצירתו, שהיא תוצאה של יתמות והיעדר. אצלו, האימה נספגה בכל תאי הגוף. הביוגרפיה של אפלפלד היא ביוגרפיה של מסע, שבו נמלטים כל הזמן מכל הסכנות.

בספר ההרפתקאות שכתב אפלפלד לילדים ונוער, "ילדה שלא מן העולם הזה", מדובר על שני ילדים מפוחדים הנרדפים ביערות. הילד הנרדף הוא בן דמותו של אפלפלד. גם הוא, כמחבר, נודד ביער ומצפה לחזרתה של האם. האם מובילה את הילד אל היער כדי להציל אותו. על הילדים ללמוד להסתגל למצב החדש שבו הם נתונים. לדעת אפלפלד, ככל שהילדים זוכרים את השואה היא נמצאת בתוכם בזמן הווה בהבעה ובשתיקה.
הספר "ספרות השואה גם לילדים" בודק סוגיה מעניינת שלא הרבו לעסוק בה: כיצד מעצב סופר את הטראומה של חייו כילד, כשהוא כותב לילדים. הספר פורס יריעה רחבה הנשענת על עמודי דיסציפלינות מגוונות, ומעודדת את הקורא לחזור ולעיין בו בשל היקפו הרחב.

ד"ר יהושבע בנטוב היא חוקרת לספרות עברית ותרבות ישראל

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ו' טבת תשע"ו, 18.12.2015

פורסם ב-21 בדצמבר 2015,ב-גיליון ויגש תשע"ו - 958, עיון. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: